נספח F · הילד הזכר

נטילת הכלה נשענת על החרון של 6:17, על טיפוס לוט ועל תסלוניקים ב 2:1, עם ארבעה אישורים (נספח E; מודל טרום-השיקוץ, פרק 12), ואחד מן האישורים נושא את התו שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת: זיהוי הילד הזכר של התגלות 12:5 עם הכלה — המשיח בגופו, כשהראש מונח מראש. גם הספר הזה וגם הכרך הנלווה ההתגלות נפתחת (Excurs H·1) מכנים את הקריאה הזאת בשמה: נדבך נושא שמחירו רשום. הנספח הזה עושה את מה שעמדה חייבת לעשות בנדבך הנושא השנוי ביותר במחלוקת שלה: הוא מחפש אותו ומבסס אותו עמוק ככל שניתן לבססו — ובסיום מציין, באותה מידה של יושר, היכן היא נותרת שקילה ולא הוכחה. כי דווקא במקום שבו המחיר רשום צריכה היושרה להיות עבה מכול.

תחילה יש לכבד את קריאת־הנגד החזקה, כי היא ראויה לכך. הפירוש המקובל קורא את הילד כמשיח עצמו, ואת החטיפה כעלייתו לשמים: זהו הבן שתהילים 2 נותן לו את הגויים לנחלה, שעלה "אל האלוהים ואל כיסאו" (מעשי השליחים 2:33; אפסים 1:20). החזון מדלג אז מעל הלידה, הצלב והתחייה, היישר אל הכיסא — קיצור מצוי בלשון הנבואה. הקריאה הזאת יציבה כבית, והספר הזה אינו מכחיש אותה. השאלה אינה אם הילד הוא המשיח — הוא הוא — אלא אם החטיפה אל הכיסא נוגעת לראש בלבד, או לראש עם הגוף. ועל השאלה הזאת פותח הטקסט עצמו רובד שני.

שלוש הוריות פנים־טקסטואליות הולמות את הרובד השני, אף שאף אחת משלושתן אינה מכריעה; המכריע הוא הלידה שהנביאים קושרים לצרה. הן מפותחות בההתגלות נפתחת. ראשית הפועל: הילד נחטף — hērpasthē, צורה של harpazō —, בדיוק המילה שבה מתאר פאולוס את החטיפה ("ניחטף לקראת האדון", תסלוניקים א 4:17), ומילה שאינה משמשת לעולם לעלייתו של המשיח עצמו, שבמעשי השליחים 1:9 היא דווקא שלווה: ענן נושא אותו, לא חטיפה.1 שנית היעד: "הכיסא" — בדיוק המקום שבו כבר ניצב ההמון שאין לספור של התגלות 7:9, לבוש לבנים, לפני הכיסא. שלישית הממשל: רעיית הגויים בשבט ברזל (12:5; תהילים 2:9) מובטחת באותו ספר מקרא עצמו במפורש למנצחים — "המנצח, ונתתי לו שלטון על הגויים, ורעה אותם בשבט ברזל" (התגלות 2:26-27). יעדו של הילד הוא אפוא יעדם של המנצחים. בקריאה הזאת אין הילד הראש בלבד אלא הגוף, הנחטף אל המקום שבו הראש כבר נמצא.

אך היסוד המכריע אינו מונח בהתגלות 12 עצמה, אלא בטקסט הברית הישנה שממנו שואב יוחנן את דימויו — ודווקא הטיעון הזה נעדר מרוב הדיונים. יוחנן כותב שהאישה "ילדה בן, ילד זכר" (huion, arsen, υἱόν, ἄρσεν, 12:5), והמילה השנייה והפועל הם ישעיהו 66:7 (תרגום השבעים ἔτεκεν ἄρσεν): "בטרם תחיל ילדה; בטרם יבוא חבל לה, והמליטה זכר (zachar)".2 בישעיהו 66 יולדת ציון פעמיים: בן לפני החבלים (66:7) ועם, בניה, בתוך החבלים (66:8): "מי שמע כזאת? [...] היוחל ארץ ביום אחד? אם ייוולד גוי (goy) פעם אחת? כי חלה גם ילדה ציון את בניה (baneha)". התגלות 12 שומרת על חלוקה זו: הילד, הנחטף לפני הכאב (12:5), ושאר זרעה, שעמם עושה הדרקון מלחמה (12:17). מה שהמקור נותן לילד אינו אפוא לשון הרבים אלא העיתוי: הלידה לפני החבלים, בעת הקץ, שם ממקמים אותה גם ישעיהו 26:17 וירמיהו 30:6. הקורפורטיבי אינו בא מישעיהו אלא מפאולוס (Excurs F·2).

ואת מה שהמקור מרמז עליו, מאשרת התיאולוגיה הפאולינית של הגוף האחד. הברית החדשה מכירה דקדוק קבוע של הtotus Christus — המשיח השלם, ראש וגם איברים —, שבו מה שנוגע לראש נחלק עם הגוף. נצלבנו איתו, נקברנו איתו, קמנו איתו, ו — מכריע לדימוי הזה — "הושבנו איתו במרומים במשיח ישוע" (synekathisen, אפסים 2:6).3 אנו "יורשי האלוהים ויורשים עם המשיח, אם אמנם נסבול איתו למען גם נפואר איתו" (רומים 8:17). ופאולוס מעז לקרוא לראש־עם־האיברים בקצרה "המשיח": "כי כשם שהגוף אחד ואיברים רבים לו [...] כן גם המשיח" (קורינתים א 12:12). אם הגוף כבר עתה "הושב יחד" על הכיסא במשיח, אזי ילד זכר ה"נחטף אל האלוהים ואל כיסאו" אינו פחות מהשלמת הדבר הזה בדיוק: הגוף ההולך אחר ראשו אל הכיסא. יעד־הכיסא של הילד הוא יעד־הכיסא של הכלה.

כך נמסה הסתירה־לכאורה לכלל "גם וגם". ההשגה מניחה בררה: או שהילד הוא המשיח, או שהוא הקהילה. אך הtotus Christus אינו מכיר בררה כזאת. הראש עלה — היסטורית, תהילים 2, מעשי השליחים 2:33; הגוף נחטף — אסכטולוגית, תסלוניקים א 4:17. התגלות 12:5 משרטטת רק את השני; הראשון מונח מאחוריו. וזוהי תמונה אחת מפני שזהו משיח אחד. ב־12:5 הראש אינו נחטף אלא מונח מראש: משיחו (12:10) ודם השה (12:11) כבר נמצאים שם. מה שנולד ונחטף הוא מלוא הגוף. הילד הוא המשיח — ודווקא משום כך, שהרי אין הוא בלא גופו, גם אשר לו.

וכעת, כפי שיושרו של הספר הזה מחייב, הגבול. הקריאה הזאת היא נדבך נושא שמחירו רשום, ואין עושים אותה חזקה משהיא: קריאה שְׁנוּיָה בְּמַחֲלֹקֶת, לא חומה בת־מנייה. ה"עד" של רומים 11:25 — שעליו תלוי הצימוד מלוא הגויים ↔ החטיפה — אינו מכריע את הטקסט בכפייה: אם אותו מלוא חופף בדיוק לרגע החטיפה, או שמא, ברוחב יתר, חותם תקופה, זו שקילה. וקולות הנגד ממשיים וראויים לאזכור: רוברט תומס מחזיק ש"הראיות לצמצום משמעותה הסמלית של האישה לישראל הלאומית חזקות" (בראשית 37:9), ואילו תומס שרַיינר קורא את האישה דווקא כעם האלוהים בכללו ודוחה את ההגבלה לישראל האתנית. אך שימו לב, וזה המכריע, למה שתלוי בנדבך הזה: לא הנטילה עצמה. אם ייפול הילד הקורפורטיבי, היא עדיין עומדת על החרון של 6:17, על טיפוס לוט ועל תסלוניקים ב 2:1, ומאושרת בידי הנמען של התגלות 3:10 (הקהילה, הנשמרת מן השעה הבאה על יושבי הארץ) ובידי המיקום שבהתגלות 7 (ההמון לפני הכיסא בין החותם השישי לשביעי). הילד הוא אישור אחד מתוך ארבעה, לא הקרקע שעליה נשענים האחרים. אין זה בית קלפים: הוצא את הקלף האחד הזה, והאחרים עומדים.

כך ניצב הילד הזכר. נקרא דרך הלידה שלפני החבלים אצל ישעיהו ודרך הדקדוק הפאוליני של הגוף האחד המושב עם ראשו על הכיסא, הוא יותר מן הראש לבדו: הוא המשיח בגופו, נחטף אל הכיסא לפני שפורצת הסערה, והראש כבר שם. זהו הבסיס החזק ביותר האפשרי לקריאה הקורפורטיבית. והיא נישאת כמה שהיא: נדבך נושא שמחירו רשום, שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת, מוצב בשכנוע, ועם ההערה הכנה שהנטילה עומדת גם בלעדיה: על החרון של 6:17, על טיפוס לוט ועל תסלוניקים ב 2:1, מאושרת בידי הנמען של התגלות 3:10 ובידי המיקום שבהתגלות 7.