אוי לחומד את היום

הם שרו לקראתו.

במקדשי הצפון, בחגים שבהם נטף חֵלב הקורבן והנבלים לא נדמו, נשא ישראל את כמיהתו ליום יהוה. הייתה זו תקופת ירבעם השני, והמצב היה טוב — טוב מטוב. הגבולות השתרעו רחבים, המחסנים היו מלאים על גדותיהם, ומי שיכול היה להרשות זאת לעצמו שכב על מיטות השן, אכל כרים מן הצאן ושתה יין ממזרקות. עבור אנשים כאלה היה "יום יהוה" הבטחה מובנת מאליה: היום שבו יקום אלוהים למען עַמּו שלו, ימחץ את האויב, יבקיע אור על ישראל ולילה על כל האחרים. ניצחון לאומי ותחתיו חתימה שמימית. הם השתוקקו לו כפי שאדם משתוקק לבוקר חתונתו.

ואז בא איש מן הדרום, מן הצד הלא־נכון של הגבול — מגדל בקר ובולס שקמים מן הכפר הקטן תקוֹעַ, לא נביא ולא בן־נביא, כלום — והוא השתיק את החג בחמש מילים:

הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת־יוֹם יְהוָה.1

הוֹי. זו המילה שאומרים על מת. ומיד מאחוריה השאלה החודרת בין הצלעות: מה יהיה היום ההוא עבורךָ? חושך הוא, ולא אור.

עמוס לא הניח להם לנשום. הוא תפס זאת בדימוי אחד, ואותו דימוי נועל כל מוצא. אדם נס מפני אריה. הוא נמלט — מתנשף, לבו בגרונו — ונתקל היישר בדוב. גם ממנו הוא נמלט, איכשהו, ומגיע אל ביתו שלו, מועד פנימה, מניח את ידו על הקיר הקריר כדי להשיב את נשמתו — ומתוך סדק באותו כותל מוכר מזנק נחש ונושך.2 לא אריה בשדה הפתוח, לא דוב במנוסה, אלא המוות האורב בקיר ביתך שלך. אין מפלט. וארס המוות בא מן המקום שבו חשבת עצמך בטוח מכול. וכי לא יהיה יום יהוה חושך ולא אור — אפֵלה בלא נוגה כלשהו?

באותו 'הוי' יחיד טמון מפתחו של הספר כולו.

שכן עמוס אינו מכחיש את יום יהוה. הוא משיב אותו על כנו. שומעיו גזרו להם יום לפי מידתם: יום שיִנקום אך ורק את עוולת הזולת, ויפסח על פתחם שלהם. עמוס החזיר להם את היום האמיתי — יום המתחיל בבית האלוהים עצמו. עד כמה שניתן לברר, זהו המקום הקדום ביותר שבו מופיע הביטוי במפורש בכתב, והוא ניצב שם מיד כתיקון.3 המונח היה קדום מן הנביא; העם כבר הכירוֹ, כבר השתוקק לו. עמוס היה הראשון שנטלוֹ בחזרה מידיהם.

מאותו רגע ואילך נמשך יום יהוה כחוט לוהט בכל הכתובים, ותוכל לעקוב אחריו באצבע. הוא הומה בנביאים ברֶפרֶן אחד — קרוב היום — אצל עובדיה על הגויים, אצל צפניה על יהודה, אצל ישעיהו על בבל. יואל בונה את כל מגילתו סביבו: צבא ארבה המחשיך את השמש, שופר בציון, "היום הגדול והנורא". מלאכי חותם בו את הברית הישנה: יום הבוער כתנור, ולפניו הבטחת אליהו. ואז יורדת שתיקה בת 400 שנה — עד שבן־נגר מתיישב על הר הזיתים, מול המקדש שאותו זה עתה גזר לכליה, ומשיב לתלמידיו בדיוק את אותם דימויים: השמש חשוכה, הירח כדם, הכוכבים הנופלים. אין זה נושא חדש. זהו אותו הנושא. והוא נמשך עד העמודים האחרונים, שם, בהיפתח החותם השישי, מסתתרים המלכים והעבדים במערות וזעקה אחת עולה שהברית הישנה כולה כבר הכינה אותה: בא היום הגדול של חרונו, ומי יוכל לעמוד?

מה שנטמן בבראשית כזרע באדמה, נכנס בהתגלות כקציר. חוט אחד, מן העמוד הראשון ועד האחרון. וחוט זה אינו נתיב צדדי של הבשורה המקראית — הוא הציר שסביבו סובבת ההיסטוריה. כל שראו הנביאים נמתח אל אותה נקודה יחידה. כל שציפו לו השליחים תלוי בה.

אך עמוס חשף יותר מחומרת היום. הוא חשף את סודו. שכן שים לב למה שאמר בדיוק: לא שהיום הוא חושך בלבד, אלא שהוא חושך למי שמצפה לאור על הקרקע הלא־נכונה. אותו יום עצמו שהיה ללילה עבור ישראל בטוח־בעצמו, הוא במקום אחר בכתובים הבוקר שאליו כמֵהּ המאמין. פתח את מלאכי, והיום הבוער כתנור לגֵאה מעלה למי שירא את אלוהים "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" — יום אחד ויחיד, במשפט אחד ויחיד, בשני פנים מנוגדים. פתח את פאולוס, והיום הבא על העולם "כגנב בלילה" הוא עבור הקהילה דווקא היום שבו אין היא נתפסת בחשכה, משום שהיא "בני האור". האימה והנחמה אינן שני ימים. הן שני פניו של יום אחד.4

זו הטענה שנושא ספר זה, וכל הברית הישנה והחדשה יאששו אותה: יום יהוה אינו מעת־לעת אלא זמן — התרחשות בעלת שני פנים, המתגלה בארבע תנועות. פתיחה, כאשר האותות בשמים מבשרים את הלילה. מהלך, שבו כובדים המשפטים. שיא, כאשר המלך עצמו מופיע והכוח שהתקומם נגדו כלה בזוהר בואו. וסיומת, שבה עולים מן האפר שמים חדשים וארץ חדשה. ובעוד היום עובר בתנועות הללו, נע אף שמו עמו, כחתימה מתחת למסמך ההולך וגדל: מיום יהוה — האימה — אל יום המשיח — הנחמה — ומשם אל יום האלוהים, עד שהכול חדש. האוחז בהבחנה זו לא יתעה עוד בשום מקום בהמשך הספר.

כדי לראות את היום ההוא כפי שהכתוב מתאר אותו, עליך להביט דרך יותר מחלון אחד.

יש חלון של העולם הבלתי־נראה. יום יהוה לעולם אינו פוליטיקה ארצית בלבד; מתחת להתנגשות הנראית לעין של צבאות וכיסאות משתוללת מלחמה קדומה יותר, בעדת בני האלוהים, שם מאבדים אלוהי העמים את אחיזתם ואלוהי ישראל קם ליטול בחזרה את שלטון הארץ.5 הקורא רק את העיתון מחמיץ מחצית הבמה.

יש חלון של הדפוס. מה שעשה אלוהים פעם אחת, הוא עושה שוב כפי טבעו. חורבן ירושלים בשנת 586, המבול, האש על סדום — אין אלה אסונות בודדים אלא טביעות של חותם אחד, צללים המצביעים קדימה אל היום עצמו. המכיר בדפוס רואה בהיסטוריה לא שרירותיות אלא כתב־יד.

יש חלון של המוקד. היום מתקבץ, כפי שעשה תמיד, סביב ארץ אחת, עיר אחת, עם אחד; האומות עולות אל ירושלים כשְׁבבֵי ברזל אל מגנט, ודווקא שם נופלת ההכרעה. המניח את מפת העולם לצד הנביאים רואה את קוויה מתחדדים.

ולבסוף, יש חלון של היראה הקדושה. שכן אין זה מושא מחקר שאפשר להחזיקו במרחק. שומעי עמוס שרו לקראת יום שלא הבינוֹ, והיום הציב להם שאלה אחת בלבד. לא: מתי? אלא: היכן תעמוד אתה? באיזה צד של אותו 'הוי'?

זו הנימה שבה נכתב ספר זה, והוא אינו מתנצל עליה. הוא מבקש שלא להישאר חייב לבקיא שום שאלה — כל מילה נשקלה על נוסח המקור, כל ספירה נעשתה במכונה וניתנת לבדיקה,6 ובמקום שקריאה שנויה בו במחלוקת, היא נקראת שְׁנוּיָה בְּמַחֲלֹקֶת. אך הוא מסרב להתייחס אל היום כאל תרגיל שפותרים ואז מצניעים. יום יהוה אינו ניתן להצנעה. הוא בא.

השיטה שמתחת לכך עתיקה ופשוטה: הכתוב מפרש את עצמו. במקום שבו דימוי אפל — השופר, הגת, הגנב, השיקוץ — אין השאלה הראשונה מה עושים ממנו החכמים היום, אלא מהיכן הוא בא במקום אחר בכתובים וכיצד הוא נשמע שם. הקונצנזוס של הפרשנים נע עם המאה; הלכידות הפנימית של הטקסט אינה נעה. במקום שבו הטקסט כופה, ייקרא הדבר ודאי. במקום שבו הוא מותיר מרווח, יישקל הדבר ביושר. ובמקום שבו הקריאה הולכת מעֵבר למה שהאות נושאת, יהיה הדבר מסומן במפורש — שכן ספר המצביע על נקודות התורפה של עצמו אין לו מה להסתיר.

כך יוצא ספר זה לקראת היום כפי שהכתוב נותן אותו: לא כתרשים לחישוב העתיד, אלא כהתרחשות שיש להתכונן אליה. ההתחלה היא במקום שבו מתחיל היום עצמו, בשדה הסמנטי של מילונת עברית אחת — יום — והחוט נמשך דרך הנביאים, דרך הבשורות, דרך פאולוס ויוחנן, עד העיר החדשה היורדת מן השמים.

אך אחוֹז, בטרם יתחיל המסע הזה, בדימוי של עמוס. שכן הוא עודנו נכון. יש יום שאלפים חומדים אותו בלא להכירו, והוא נעשה חושך למי שמצפה לו על הקרקע הלא־נכונה. ויש אותו יום עצמו, שלמי ששייך לשֶׂה הוא הבוקר שלאחר לילה ארוך — היום שבו בא החתן.

באיזה צד של אותו 'הוי' אתה עומד — זו השאלה היחידה שיום יהוה שואל באמת.