כיצד לקרוא ספר זה

רבות נכתב על יום יהוה, ורוב הכתוב נחלק לשני סוגים. הסוג האחד חם אך רופף: הוא זועק ומרעיד, אך אינו מתחשבן עם הטקסט. הסוג האחר מדויק אך קר: הוא מונה ושוקל, אך אינו נוגע בך בשום מקום. ספר זה מסרב לבחירה הזאת. הוא מבקש להוליך את ההדיוט כאילו עמד שם בעצמו — על מדרגות המקדש של עמוס, למרגלות הר הזיתים, לפני הכיסא שבחזונו של יוחנן — והוא מבקש שלא להישאר חייב לבקיא ולוּ שאלה אחת. הדבר עולה יפה רק אם תדע מראש כיצד בנוי הספר. כמה עמודים עתה יחסכו בלבול רב לאחר מכן. מילה אחת על כותרת המשנה: "חיבור יסוד" פירושו כאן ממצה ביחס לקאנון — כל טקסט של יום יהוה נדון וניתן לספירה — ולא: מצוי בשיח עם הספרות המחקרית; בשיח הזה אין ספר זה נכנס במתכוון.

שלושה רבדים, טקסט אחד

קרא ספר זה ברובד ההולם אותך. שלושה הם, והם מונחים זה על גבי זה כשכבות.

הרובד הראשון הוא הטקסט הראשי. הוא זורם כדין־וחשבון מזירת ההתרחשות, ואינו מבקש דבר מלבד שתקרא עמו. הקורא את הטקסט הראשי בלבד מקבל את מלוא הסיפור — בשלמותו, מבראשית ועד העיר החדשה. אין צורך במילת מקור, בהערת שוליים או במסגרת כדי לעקוב אחר הקו. כך נכתב הדבר במתכוון.

הרובד השני הוא המסגרות והערות השוליים. המסגרות באות בשני סוגים. Excurs בוחן שאלה שהייתה מעכבת את הטקסט הראשי: מילה הראויה לשקילה, מחלוקת שיש להכריע בה ביושר, קו החופר עמוק יותר. Dossier הוא המנגנון: הספירות, המראות, החוטים הקושרים את החלק אל השלם. הערות השוליים נושאות את נוסח המקור ואת השקילות הדקות. הנכנס כאן קורא את הספר כפי שקוראו התלמיד.

הרובד השלישי מיועד לבקיא. פזורות לאורך החיבור הערות קצרות, מובאות בנפרד — ניכרות בנימתן העניינית — ובהן נוסח המקור, חילוף גרסה, שיקול שרק המומחה מחפש. הן קיימות כדי שידלג עליהן מי שאינו זקוק להן, וכדי להעניק אמון למי שמבקש לספור ולבדוק. דבר בספר זה אינו תלוי במה שכתוב ברובד השלישי הזה; כל שבו נועד להראות שהעניין נשקל.

אין אפוא צורך לקרוא הכול כדי להבין הכול. תוכל לקרוא את הספר כסיפור, כמחקר או כספר עיון — ובאמצע פרק לעבור מרובד אחד למשנהו ובחזרה. העומק מונח מוכן; אין הוא נכפה עליך.

ארבעה תווים: מה נאמר, ועד כמה מבוסס

ספר על אחרית הימים הנשמע בכל מקום נחרץ במידה שווה — אין לתת בו אמון, שכן לא כל דבר בשדה הזה ודאי במידה שווה. על כן נושאת כאן כל טענה תו הגון, והספר מחזיק בכך.

ארבעה הם. מְתֻעָד הֵיטֵב פירושו: זה כפוי מכוח הטקסט או מקובל על רבים — תוכל לבדוק זאת והוא עומד במבחן. שָׁקוּל פירושו: זו קריאה שניתן להגן עליה ויש לה יסוד טוב, אך אינה היחידה שהטקסט מתיר; אדם הגון עשוי לקרוא כאן אחרת. שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת פירושו: זו עמדת מיעוט, שנויה, המוצעת כצורתה החזקה ביותר של קריאה ולא כהוכחה. והַשְׁעָרָה, התו הנמוך ביותר, מופיע לעתים רחוקות ותמיד במתכוון — אז הקריאה חורגת אל מעֵבר למה שהאות נושאת. בסוף הספר מובא מרשם ארבעת התווים המלא, ובו כל טענה שְׁקוּלָה וכל טענה שְׁנוּיָה בְּמַחֲלֹקֶת עם מקום הימצאה, כדי שהחפץ בכך יוכל לבדוק את מלוא השקילה. ספר המונה את נקודות התורפה של עצמו אין לו מה להסתיר.

שתי מילים אסורות בספר זה. "הוכחה מתמטית" וכל הנוטה לכך אינם מופיעים בו. יום יהוה אינו ניתן לחישוב; הוא ניתן לקריאה, לשקילה ולציפייה.

השיטה: הכתוב מפרש את עצמו

בחירה אחת מונחת ביסוד כל הבא להלן. ספר זה מניח, בסופו של דבר, לכתוב לפרש את עצמו — Scriptura sui ipsius interpres, טקסט נשקל מול טקסט. במקום שבו דימוי אפל — השופר, הגת, הגנב בלילה, השיקוץ המשומם — אין השאלה הראשונה מה עושים ממנו החכמים היום, אלא מהיכן הוא בא במקום אחר בכתובים וכיצד הוא נשמע שם. עמוס מניח את סיני כמובן מאליו; יואל מצוטט בחג השבועות; יוחנן כותב כשישעיהו ודניאל בקולמוסו. הקורא זאת עמם רואה את הלכידות שקריאה מנותקת מחמיצה.

אין פירוש הדבר שספר זה בז למדע או להיסטוריה — הוא נעזר בנוסח המקור, בחקר העת העתיקה ובהיסטוריה בכל עמוד. פירושו שהקונצנזוס של הפרשנים אינו כאן השופט העליון. הקונצנזוס נע עם המאה; הלכידות הפנימית של הכתוב אינה נעה. לעתים מוליכה אמת־מידה זו אל קריאה שמחוץ לנתיבים הסלולים — הרמז, למשל, שכוח הקץ עולה מן הכיוון האסלאמי, או שההילקחות קודמת לשיקוץ. ספר זה אינו נמנע מכך, ואף אינו מרים קול יתר על המידה בעניין: מה ששנוי במחלוקת נקרא שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת.

נוסח היסוד, ומדוע דווקא הוא

הספירות והציטוטים בספר זה עומדים על קרקע יציבה, ומן ההגון לנקוב בה מראש. עבור הברית הישנה זהו הנוסח העברי של כתר לנינגרד של וסטמינסטר (ה־Open Scriptures Hebrew Bible, עם קידוד סטרונג), נסרק במכונה ונבדק ביד. עבור הברית החדשה זהו ה־Textus Receptus (סקריבנר 1894) — צורת הנוסח העומדת מאחורי תרגום המדינה ההולנדי (Statenvertaling) והמשוקעת במסורת ההולנדית. בחירה זו אינה ניטרלית, והספר אינו מסתיר זאת: על ציר בודד נושא ה־Textus Receptus קריאה שהמהדורות הביקורתיות (Nestle-Aland, UBS) מוסרות אחרת — בחדות רבה מכול בתסלוניקים ב 2:2, שם הנוסח המקובל קורא "יום המשיח" במקום שרוב המהדורות המודרניות גורסות "יום האדון". במקום שבו חילוף כזה נוגע באמת בקריאה, הוא מצוין ומנומק בנפרד, כדי שהבקיא יוכל לבדוק את הכול על הקרקע שעליה נספר. תוצאה אחת ראוי לומר ביושר: תחת הקריאה הביקורתית ("יום האדון") מאבד מעתק־השם דווקא את נקודת האחיזה הזאת — אך הוא נשען במצטבר גם על פיליפים 1:6, 1:10 ו־2:16 ועל קורינתים א 1:8, שאינם שנויים במחלוקת מבחינת הנוסח. הטיעון הוא צרור, לא שרשרת.

העדשה, וההגינות בעניינה

ספר זה נכתב מתוך ציפייה מפותחת לאחרית הימים — מסגרת שהונחה בחיבורים קודמים והמשמשת כאן כעדשה, לא כמחסום־פה. פירוש הדבר: תחילה מובא כל השדה במפה ביושר, כל העמדות, גם אלה הנוגדות מסגרת זו, ורק אחר כך נשקלות. במקום שבו השדה מאשש את העדשה, מראה הספר כיצד. במקום שבו הדבר חורק, הוא מצביע על כך חזיתית. ודבר אחד נאמר מראש: במקום שבו נעזר ספר זה בשנתונים — חידוש השבוע האחרון של דניאל סביב 2027, יום השיקוץ סביב 2031, ההשלמה לקראת 2034 — הוא נושא אותם כהשערת עבודה מנוסה, מסגרת, לא לוח שנה. חכמינו ידעו מדוע כתבו: "תיפח רוחם של מחשבי קיצין." ספר זה אינו מחשב אותם; הוא קורא את הטקסט, ומותיר את העיתים בידו.

כך פתוח הסף. הרוצה בסיפור בלבד — יקרא את הטקסט הראשי ותו לא, ודי בכך. הרוצה להעמיק — ימצא את המסגרות, את הערות השוליים ואת המנגנון מונחים ומוכנים. והחפץ לבדוק ולספור — יוכל לבדוק את הכול. ההתחלה היא במקום שבו מתחיל היום עצמו: ברועה אחד שהשתיק חג.