50 יום לאחר הפסח, בחג השבועות, מתרחש בירושלים דבר שאיש אינו יכול לעמוד על מידתו: קול כרוח עזה, לשונות כאש, וגליליים בורים הדוברים בלשונות של כל העולם הידוע. ההמון נבוך; אחדים לועגים. ואז קם פטרוס ומבאר את המתרחש במשפט אחד המחזיק את כל הברית החדשה באשר ליום באיזון: זה הדבר אשר נאמר על ידי יואל הנביא.
זה הדבר. Touto estin. פטרוס אוחז דווקא בנביא ששרטט את יום יהוה בעומק הרב ביותר (פרק 6), ואומר: מה שאתם רואים כעת הוא התקיימותה. שפיכת הרוח, שהבטיח יואל "אחרי כן" — על כל בשר, בנים ובנות, צעירים וזקנים — מתחילה כאן, היום. ובציטוט משנה פטרוס מילה אחת הצובעת את הכול: במקום שיואל אומר "אחרי כן", אומר פטרוס "באחרית הימים". בכך הוא מכריז שהעת שבין בוא המשיח לשובו היא "אחרית הימים" — אחרית הימים אינה עתידית בלבד; היא החלה בחג השבועות. זהו מה שמכונה "אסכטולוגיה שכבר נתקיימה": היום פתח את פרוזדורו.
אך פטרוס אינו עוצר ברוח. הוא קורא הלאה, אל השורות שעדיין לא נתקיימו: השמש תיהפך לחושך והירח לדם, לפני בוא יום יהוה הגדול והנהדר. ושם עומדת מילת הציר: prin ē elthein — "לפני בוא". האותות הקוסמיים — השמש שחשכה, ירח הדם — אינם נוכחים ביום חג השבועות. יש רוח ואש ודיבור, אך השמש זורחת כרגיל. פטרוס מצטט אפוא את האותות הללו כדבר התלוי ועומד: הם קודמים ליום שעוד עתיד לבוא. בציטוט אחד הוא מחזיק אפוא שני זמנים — ה"כבר" (הרוח, שנשפכה עתה) וה"עדיין־לא" (האותות, עדיין עתידיים). חג השבועות מקיים את יואל וגם מותיר את יואל פתוח. זהו ה"כבר/עדיין־לא" הקובע את כל זמן הביניים, והוא עומד לא כמבנה תיאולוגי אלא בטקסט עצמו: אותה נבואה, מחציתה נתקיימה ביום אחד.
ובין ה"כבר" ל"עדיין־לא" פותח פטרוס את הדלת לרווחה. שכן הציטוט מסתיים בהבטחה החלה בדיוק בזמן הביניים הזה: והיה כל אשר יקרא בשם יהוה יימלט. בין הרוח שנשפכה ליום הבא שוכן זמן החסד — הזמן שבו קוראים בשם ובני אדם ניצלים לפני שנופלים האותות. פטרוס מבשר את היום לא כדי לשתק אלא כדי להציל: "היוושעו מן הדור העיקש הזה" (2:40). הכרזת היום היא, בפי המבשר הנוצרי הראשון, קריאה לתשובה כל עוד הדלת פתוחה.
כך מעשי השליחים 2 הוא הציר שבין הישן לחדש. חוט יום יהוה, שעבר בכל הברית הישנה, נאסף כאן ומקופל לשניים: ראשיתו כבר כאן (הרוח, אחרית הימים), אחריתו תלויה ועומדת (האותות, היום עצמו). אנו חיים בקפל — באחרית הימים, עם הרוח, תחת דלת החסד הפתוחה, מצפים לאותות שיבשרו את היום הגדול והנהדר. פטרוס ידע בדיוק היכן הוא עומד, והוא אומר לנו: כבר החל, עדיין לא בא.
מסה 15·1Touto estin: אחרית הימים החלה
"זה הדבר אשר נאמר על ידי יואל" של פטרוס (מעשי השליחים 2:16) הוא האמירה החדה ביותר של "אסכטולוגיה שכבר נתקיימה" בברית החדשה. שתי תוצאות. (1) שפיכת הרוח שהבטיח יואל לאחרית הימים (יואל 3:1-2) החלה בחג השבועות — לא כטעימה מוקדמת אלא כהתקיימות: touto estin. (2) פטרוס משנה את "אחרי כן" של יואל (acharei-khen) ל"באחרית הימים" (en tais eschatais hēmerais), ובכך מכריז על כל תקופת הכנסייה כ"אחרית הימים". הברית החדשה נוטלת חשבון־זמן זה בעקביות: אנו חיים "בקץ העידנים" (הראשונה אל הקורינתים 10:11), "באחרית הימים האלה" דיבר אלוהים דרך הבן (אל העברים 1:2), זו "השעה האחרונה" (הראשונה ליוחנן 2:18). אחרית הימים אינה אפוא גוש עתידי אלא התקופה הנמשכת כבר מחג השבועות — כשהיום עצמו הוא שיאה התלוי ועומד. (חנוכת אחרית הימים בחג השבועות: מְתֻעָד הֵיטֵב.)
מסה 15·2Prin ē: היום עדיין תלוי ועומד
מול ה"כבר" של הרוח מציב פטרוס, באותה תקיפות, "עדיין־לא". הוא מצטט את יואל הלאה עד האותות הקוסמיים — שמש לחושך, ירח לדם — ומותיר את מילת הציר: prin ē elthein tēn hēmeran kyriou, "לפני בוא יום יהוה" (מעשי השליחים 2:20). אותות אלה נעדרים ביום חג השבועות; פטרוס מצטט אותם אפוא כעתידיים. הדבר מפריך שני קצוות. נגד הרעיון שעם חג השבועות "הכול כבר נתקיים" (האותות והיום תלויים ועומדים). ונגד הרעיון שנבואת יואל עתידית כולה (הרוח כבר כאן). האמת היא הקפל: הנבואה נתקיימה בחלקה (הרוח) ותלויה ועומדת בחלקה (האותות, היום), והציטוט נושא ביודעין את שתי המחציות. "כבר/עדיין־לא" זה הוא המסגרת הפרשנית לכל הברית החדשה באשר ליום. (מיקומם העתידי עדיין של האותות הקוסמיים: מְתֻעָד הֵיטֵב.)
תיקיואל 3 במעשי השליחים 2
הציטוט שורה אחר שורה; מה נתקיים ומה תלוי ועומד.
יואל 3:1-5
מעשי השליחים 2
מעמד עם חג השבועות
שפיכת הרוח על כל בשר
2:17
כבר — נתקיים
נבואה, חזיונות, חלומות
2:17-18
כבר — נתקיים
"באחרית הימים" (שינויו של פטרוס)
2:17
הזמן שנפתח כעת
מופתים למעלה, אותות למטה; דם, אש, עשן
2:19
עדיין לא
שמש ← חושך, ירח ← דם
2:20
עדיין לא
"לפני בוא יום יהוה"
2:20 (prin ē)
היום עצמו: עדיין לא
הקורא בשם יימלט
2:21
כבר בתוקף — הדלת הפתוחה
(ההתקיימות המפוצלת: מְתֻעָד הֵיטֵב; הטקסט נושא את שתי המחציות.)
מומחה"באחרית הימים": שינוי מודע
יואל 3:1 פותח ב־אַחֲרֵי כֵן (acharei-khen, "אחרי כן"), ותרגום השבעים מתרגם מילולית μετὰ ταῦτα ("אחרי הדברים האלה"). ואילו פטרוס מצטט ἐν ταῖς ἐσχάταις ἡμέραις (en tais eschatais hēmerais, "באחרית הימים", מעשי השליחים 2:17). השינוי אינו רשלנות אלא פרשנות: בהשראה קובע פטרוס ש"אחרי כן" = "אחרית הימים", ושאלה עלו בחג השבועות. זוהי דוגמת מפתח לאופן שבו הברית החדשה קוראת את הישנה — לא מכנית אלא פורשת את המשמעות בסמכות רוחנית. האפקט מכריע לכרונולוגיה של ספר זה: אין "עידן ביניים" ריק לפני אחרית הימים; אחרית הימים נמשכת, מחג השבועות, ויום יהוה הוא השלמתה התלויה ועומדת. מי ששואל "מתי מתחילה אחרית הימים?" מקבל מפטרוס את התשובה: היא כבר החלה. (שינוי הנוסח ומטענו התיאולוגי: מְתֻעָד הֵיטֵב.)
50 יום לאחר הפסח, בחג השבועות, מתרחש בירושלים דבר שאיש אינו יכול לעמוד על מידתו: קול כרוח עזה, לשונות כאש, וגליליים בורים הדוברים בלשונות של כל העולם הידוע. ההמון נבוך; אחדים לועגים. ואז קם פטרוס ומבאר את המתרחש במשפט אחד המחזיק את כל הברית החדשה באשר ליום באיזון: זה הדבר אשר נאמר על ידי יואל הנביא.
זה הדבר. Touto estin. פטרוס אוחז דווקא בנביא ששרטט את יום יהוה בעומק הרב ביותר (פרק 6), ואומר: מה שאתם רואים כעת הוא התקיימותה. שפיכת הרוח, שהבטיח יואל "אחרי כן" — על כל בשר, בנים ובנות, צעירים וזקנים — מתחילה כאן, היום. ובציטוט משנה פטרוס מילה אחת הצובעת את הכול: במקום שיואל אומר "אחרי כן", אומר פטרוס "באחרית הימים". בכך הוא מכריז שהעת שבין בוא המשיח לשובו היא "אחרית הימים" — אחרית הימים אינה עתידית בלבד; היא החלה בחג השבועות. זהו מה שמכונה "אסכטולוגיה שכבר נתקיימה": היום פתח את פרוזדורו.
אך פטרוס אינו עוצר ברוח. הוא קורא הלאה, אל השורות שעדיין לא נתקיימו: השמש תיהפך לחושך והירח לדם, לפני בוא יום יהוה הגדול והנהדר. ושם עומדת מילת הציר: prin ē elthein — "לפני בוא". האותות הקוסמיים — השמש שחשכה, ירח הדם — אינם נוכחים ביום חג השבועות. יש רוח ואש ודיבור, אך השמש זורחת כרגיל. פטרוס מצטט אפוא את האותות הללו כדבר התלוי ועומד: הם קודמים ליום שעוד עתיד לבוא. בציטוט אחד הוא מחזיק אפוא שני זמנים — ה"כבר" (הרוח, שנשפכה עתה) וה"עדיין־לא" (האותות, עדיין עתידיים). חג השבועות מקיים את יואל וגם מותיר את יואל פתוח. זהו ה"כבר/עדיין־לא" הקובע את כל זמן הביניים, והוא עומד לא כמבנה תיאולוגי אלא בטקסט עצמו: אותה נבואה, מחציתה נתקיימה ביום אחד.
ובין ה"כבר" ל"עדיין־לא" פותח פטרוס את הדלת לרווחה. שכן הציטוט מסתיים בהבטחה החלה בדיוק בזמן הביניים הזה: והיה כל אשר יקרא בשם יהוה יימלט. בין הרוח שנשפכה ליום הבא שוכן זמן החסד — הזמן שבו קוראים בשם ובני אדם ניצלים לפני שנופלים האותות. פטרוס מבשר את היום לא כדי לשתק אלא כדי להציל: "היוושעו מן הדור העיקש הזה" (2:40). הכרזת היום היא, בפי המבשר הנוצרי הראשון, קריאה לתשובה כל עוד הדלת פתוחה.
כך מעשי השליחים 2 הוא הציר שבין הישן לחדש. חוט יום יהוה, שעבר בכל הברית הישנה, נאסף כאן ומקופל לשניים: ראשיתו כבר כאן (הרוח, אחרית הימים), אחריתו תלויה ועומדת (האותות, היום עצמו). אנו חיים בקפל — באחרית הימים, עם הרוח, תחת דלת החסד הפתוחה, מצפים לאותות שיבשרו את היום הגדול והנהדר. פטרוס ידע בדיוק היכן הוא עומד, והוא אומר לנו: כבר החל, עדיין לא בא.
מסה 15·1Touto estin: אחרית הימים החלה
"זה הדבר אשר נאמר על ידי יואל" של פטרוס (מעשי השליחים 2:16) הוא האמירה החדה ביותר של "אסכטולוגיה שכבר נתקיימה" בברית החדשה. שתי תוצאות. (1) שפיכת הרוח שהבטיח יואל לאחרית הימים (יואל 3:1-2) החלה בחג השבועות — לא כטעימה מוקדמת אלא כהתקיימות: touto estin. (2) פטרוס משנה את "אחרי כן" של יואל (acharei-khen) ל"באחרית הימים" (en tais eschatais hēmerais), ובכך מכריז על כל תקופת הכנסייה כ"אחרית הימים". הברית החדשה נוטלת חשבון־זמן זה בעקביות: אנו חיים "בקץ העידנים" (הראשונה אל הקורינתים 10:11), "באחרית הימים האלה" דיבר אלוהים דרך הבן (אל העברים 1:2), זו "השעה האחרונה" (הראשונה ליוחנן 2:18). אחרית הימים אינה אפוא גוש עתידי אלא התקופה הנמשכת כבר מחג השבועות — כשהיום עצמו הוא שיאה התלוי ועומד. (חנוכת אחרית הימים בחג השבועות: מְתֻעָד הֵיטֵב.)
מסה 15·2Prin ē: היום עדיין תלוי ועומד
מול ה"כבר" של הרוח מציב פטרוס, באותה תקיפות, "עדיין־לא". הוא מצטט את יואל הלאה עד האותות הקוסמיים — שמש לחושך, ירח לדם — ומותיר את מילת הציר: prin ē elthein tēn hēmeran kyriou, "לפני בוא יום יהוה" (מעשי השליחים 2:20). אותות אלה נעדרים ביום חג השבועות; פטרוס מצטט אותם אפוא כעתידיים. הדבר מפריך שני קצוות. נגד הרעיון שעם חג השבועות "הכול כבר נתקיים" (האותות והיום תלויים ועומדים). ונגד הרעיון שנבואת יואל עתידית כולה (הרוח כבר כאן). האמת היא הקפל: הנבואה נתקיימה בחלקה (הרוח) ותלויה ועומדת בחלקה (האותות, היום), והציטוט נושא ביודעין את שתי המחציות. "כבר/עדיין־לא" זה הוא המסגרת הפרשנית לכל הברית החדשה באשר ליום. (מיקומם העתידי עדיין של האותות הקוסמיים: מְתֻעָד הֵיטֵב.)
תיקיואל 3 במעשי השליחים 2
הציטוט שורה אחר שורה; מה נתקיים ומה תלוי ועומד.
(ההתקיימות המפוצלת: מְתֻעָד הֵיטֵב; הטקסט נושא את שתי המחציות.)
מומחה"באחרית הימים": שינוי מודע
יואל 3:1 פותח ב־אַחֲרֵי כֵן (acharei-khen, "אחרי כן"), ותרגום השבעים מתרגם מילולית μετὰ ταῦτα ("אחרי הדברים האלה"). ואילו פטרוס מצטט ἐν ταῖς ἐσχάταις ἡμέραις (en tais eschatais hēmerais, "באחרית הימים", מעשי השליחים 2:17). השינוי אינו רשלנות אלא פרשנות: בהשראה קובע פטרוס ש"אחרי כן" = "אחרית הימים", ושאלה עלו בחג השבועות. זוהי דוגמת מפתח לאופן שבו הברית החדשה קוראת את הישנה — לא מכנית אלא פורשת את המשמעות בסמכות רוחנית. האפקט מכריע לכרונולוגיה של ספר זה: אין "עידן ביניים" ריק לפני אחרית הימים; אחרית הימים נמשכת, מחג השבועות, ויום יהוה הוא השלמתה התלויה ועומדת. מי ששואל "מתי מתחילה אחרית הימים?" מקבל מפטרוס את התשובה: היא כבר החלה. (שינוי הנוסח ומטענו התיאולוגי: מְתֻעָד הֵיטֵב.)