דבר סיום

הספר פתח באזהרה. עמוס, רועה תקוע, קרא אותה אל האנשים שכמהו ליום מבלי לדעת את אשר הם מבקשים: "הוי המתאווים את יום יהוה, למה זה לכם? יום יהוה הוא חושך ולא אור" (עמוס 5:18, פרק 1). בקול־הנגד הזה נפתח הספר — לא בהתרגשות אלא ביראה, לא בסכמה אלא בחרדת קודש. ואחרי 38 פרקים שב קול־הנגד הזה, אך כעת מועשר: מי שלמד להכיר את היום כפי שהכתוב מצייר אותו אינו מתאווה אותו בקלות ראש, אך גם אינו מצפה לו בלא תקווה. כי ליום שני פנים, וזהו הלקח הראשון והאחרון של כל המלאכה הזאת.

כי זה מה שנתגלה, מצפניה ועד ההתגלות, כתוב מונח לצד כתוב: יום אחד הוא בעל שני פנים (פרק 3). למי שיוצא לקראתו בקשי לבו הוא חושך — יום החרון, יום השופר והתרועה, היום שבו איש לא יוכל לעמוד. אך למי שחוסה בשם, אותו יום עצמו הוא אור — יום הגאולה, יום הכינוס, יום החתונה, היום שבו קמים המתים והדמעות נמחות. לא שני ימים, אלא יום אחד הנופל על שני מיני בני אדם, כשם שאותה שמש עצמה מקשה את השעווה וממיסה את הקרח. אין זו סתירה בכתוב; זוהי מסקנתו העמוקה ביותר. היום הוא חשיפתו של הכול — ומה שהוא מוציא לאור מכריע אם הוא חושך או אור בעבורך.

והתברר שהיום הזה נע. אין הוא נקודה אלא תקופה, ובה מהלך מרובע השב וחוזר: פתיחה, מהלך, שיא, ואחרית (פרקים 3, 28). הוא מתחיל בשם — יום יהוה — והשם הזה משתנה בעוד היום מתקדם: יום המשיח לקהילה המנוחמת, יום האלוהים שבו הכול נמסר לאב, ולבסוף הבריאה החדשה, היום השמיני שאינו נגמר עוד (פרקים 23, 35, 38). יום אחד, שמות רבים, תנועה אחת — מתרועת השופר הראשונה ועד המנוחה הנצחית.

והתבהר כיצד לדבר עליו. לא בביטחון הכוזב של קובע התאריכים, לא באדישות העצלה של הספקן, אלא בארבעת התווים (פרק 4): מה שהוא מְתֻעָד הֵיטֵב, כחומה שאתה יכול למנות בעצמך — שמונה־עשרה הפעמים שבהן יום יהוה נכתב בעברית, שש הפעמים שבהן hēmera kyriou מהדהד ביוונית; מה שהוא שָׁקוּל, כעמוד הנושא את המשא אך שאתה ניגש אליו ביראת כבוד; מה שהוא שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת, כשאלה פתוחה שיש עליה מחלוקת כנה; ומה שהוא הַשְׁעָרָה, כפיגום שמותר לך להקים כדי לבנות, ובלבד שלא תחשוב אותו לחומה. כל הספר הזה השתדל לעולם לא לבלבל בין הארבעה — לתת לשנתונים את התו הנמוך ביותר ובכל זאת להציבם בביטחון, לאחוז חזק במסגרת ולהרפות מן הלוח, להכיר את העונה ולהניח את היום במנוחה ביד אלוהים (פרק 33).

והכנסייה נמצאה במקום שבו היא שייכת. לא נשכחת בדממת הצרה הגדולה, אלא ניטלת לפני החרון — הכלה הנלקחת לפני השלב הכבד ביותר, בעוד ישראל נשמר דרך הצרה עד ש"כל ישראל ייוושע" (רומים 11:26, פרקים 24–27). שני כינוסים, שתי דרכי הצלה, מושיע אחד. ומאחורי כל זה הסודות המתכנסים ביום: הכנסייה מתגלה, ישראל משוקם, המתים קמים, איש הרשע מושמד, בבל נשפטת (פרק 35). היום הוא היום שבו נפתחים כל הדברים החתומים.

מה נותר, בסופו של דבר, לומר? רק זאת: היום, בעומק העמוק ביותר, אינו סכמה אלא מישהו. מאחורי כל מניין, כל חוט, כל crux וכל שנתון עומד הוא הבא — יהוה אשר ייצא וכפות רגליו תעמודנה על הר הזיתים, הרוכב על הסוס הלבן, החתן היוצא לקראת כלתו. כל מלאכת החישוב של הספר הזה אינה נועדה לחשב את היום אלא לצפות לו; לא לתפוס את העיתים אלא להימצא שוקדים. ולכן ספר על יום יהוה אינו מסתיים במסקנה אלא בתפילה — התפילה העתיקה ביותר של הכנסייה, שנשתמרה בארמית משום שהיתה יקרה מכדי לתרגמה: מָרַנָא תָא. אדוננו, בוא. כך מתפללת הכלה, וכך מתפלל הספר הזה: בוא, אדון ישוע. והרוח והכלה אומרות: בוא. והשומע יאמר: בוא (התגלות 22:17,20).

אוי למי שמתאווה את היום — אם הוא מתאווה אותו בלא האדון. אך אשרי מי שמצפה לו — כי למי שחוסה בשם, אין היום חושך אלא האור הראשון של הבוקר שאינו נגמר עוד.