נספח C · הכרונולוגיה בקצרה
המודל הניסיוני בסקירה אחת — מסגרת, לא לוח
7 דק׳ קריאה
במבט אחד
זוהי [קנה־המידה הדק] המסגרת, והיא עומדת בנפרד מכל שנתון.
שני קני־מידה, ארבעה עוגנים
1תהלים 90:4; פטרוס ב 3:8
קנה־המידה הגדול
שבוע העולם: שישה ימים של 1,000 שנה, שביעי של מנוחת שבת, היום השמיני הנצחי
הצורה עתיקה ונישאת באופן רחב; המנייה נושאת את התו הנמוך ביותר
2דניאל 9:24-27; 12:11-12
קנה־המידה הדק
69 שבועים, המאמר המוסגר, השבוע ה־70 עם השיקוץ במחציתו, ו־1,290 ו־1,335 הימים
3
ארבעה עוגנים
± סתיו 2027, ± 2028-2029, ± פורים 2031, ± הושענא רבה 2034
כל הארבעה עם התו הַשְׁעָרָה
4
התלות הכנה
השנתונים נלקחים מהאלגוריתם של אלוהים: הספר הזה שוקל את המסגרת, מלאכת החישוב מקומה שם
- שָׁקוּל המבנה; ניסוח האמצע הדו־שלבי וחלון 30 הימים.
- שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת הרצף פצע ← תחייה מזויפת ← שיקוץ.
- הַשְׁעָרָה השנתונים.
- מְתֻעָד הֵיטֵב בעיית הכרונולוגיה MT/SP/LXX.
הנספח הזה מכנס את הכרונולוגיה הנמשכת דרך חלק VII ושפורטה באריכות רבה יותר ביצירה הרחבה (האלגוריתם של אלוהים), כדי שיהיה בידי הקורא עמוד השדרה בסקירה אחת בלי צורך לפתוח ספר אחר. הדבר קצר וחד במכוון: הנימוק מצוי בפרקים; כאן העצמות. וקודם לכול הכלל הנושא את הכול: זהו proof-of-concept, מוצב בביטחון ומוחזק ביד פתוחה. המבנה (המסגרת) עומד איתן ומבוסס כתוב־עם־כתוב; השנתונים (הלוח) נושאים את התו הַשְׁעָרָה.
קנה־המידה הגדול: שבוע העולם. קנה־המידה הרחוק ביותר שבתוכו הכול משורטט הוא שבוע העולם: שישה "ימים" של 1,000 שנות היסטוריה עולמית כל אחד, ואחריהם יום שביעי של מנוחת שבת — המילניום — והיום השמיני הנצחי של הבריאה החדשה. הזרע מונח ב"אלף שנים בעיניך כיום אתמול" (תהלים 90:4) וב"יום אחד אצל האדון כאלף שנים" (פטרוס ב 3:8), מונחים לצד שבוע הבריאה של שישה ימי עמל ואחד של מנוחה. בקנה־מידה זה אנו מתקרבים לסוף היום השישי. המנייה המדויקת תלויה בכרונולוגיה מאז הבריאה (ראה הערת Kenner), ומשום כך היא נושאת את התו הנמוך ביותר — אך הצורה (תקופות ← מנוחת שבת ← יום נצחי) עתיקה, נישאת באופן רחב, וקרובה לכתוב.
קנה־המידה הדק: השבוע ה־70 של שנים. בתוך קנה־המידה הגדול הזה משרטט דניאל 9 את שבע השנים האחרונות. 69 שבועים נמשכים מצו השיקום (458 לפנה״ס, נספר מ־457) ועד משיח נגיד (משיחתו, 27 לספירה), ה"נכרת אחרי שישים ושניים השבועים" (דניאל 9:26) — הצלב, ב־31. אז נופל המאמר המוסגר: עת־הכנסייה, ה"עד כי יבוא מלוא הגויים" (רומים 11:25). ואז השבוע ה־70: ברית לשבע שנים, נשברת במחציתה בשיקוץ (דניאל 9:27), ואחריה המחצית השנייה — "מועד, מועדים וחצי", 1,260 יום. דניאל חותם בשני מספרים דקים המגיעים מעט רחוק יותר: 1,290 ו־1,335 הימים, עם ברכת אשרי למי שמתמיד עד תום המנייה (דניאל 12:11-12). זוהי המסגרת, והיא עומדת בנפרד מכל שנתון.
ארבעת העוגנים. אם מקרינים את המבנה הזה על הלוח שלנו — כשהכרונולוגיה של האלגוריתם של אלוהים היא נקודת המוצא — מתקבלים ארבעה עוגנים, כולם נושאי התו הַשְׁעָרָה.
תיקארבעת עוגני המודל הניסיוני
המבנה שמתחתיהם עומד איתן; השנתונים הללו הם השערת עבודה נבחנת, לא ניבוי.
כלל: אם זזה חוליה אחת בשרשרת, זזים עמה השנתונים — אך המסגרת (השבוע ה־70, השיקוץ, שני הפנים, הנטילה) עומדת איתן. (המבנה: שָׁקוּל. השנתונים: הַשְׁעָרָה, השערת עבודה נבחנת.)
התלות הכנה. השנתונים אינם נגזרים בספר הזה אלא נלקחים מהאלגוריתם של אלוהים, שבו פורטו מניין ששת אלפי השנים ועוגני המועדים. אין זו חולשה מוסתרת אלא חלוקת עבודה מכוונת (פרק 35): הספר הזה שוקל האם ציר הזמן עולה בקנה אחד עם הטקסט (המסגרת); מלאכת החישוב עצמה (הלוח) מקומה בספר הכרונולוגיה. מי שרוצה את ביסוס המנייה ימצא אותו שם; מי שרוצה את הצורה ימצא אותה כאן.
וכך ניצב המודל הניסיוני: קנה־מידה גדול (שבוע העולם), קנה־מידה דק (השבוע ה־70 של שנים), וארבעה עוגנים ביניהם. מוצב בביטחון — כי הכתוב מזמין לספור (דניאל 12) ולהכיר את העונה (מתי 24:33). מוחזק ביד פתוחה — כי השנתונים המדויקים נושאים את התו הנמוך ביותר. מסגרת, לא לוח; ושתי המילים "הוכחה מתמטית" אינן נופלות גם כאן.
תיקהפצע והשיקוץ: נקודת האמצע בשני צעדים
ניסוח האמצע הקנוני; את הרגע המדויק של הפצע מותיר הכתוב פתוח.
הפצע הקטלני (התגלות 13:3 — καὶ μίαν τῶν κεφαλῶν αὐτοῦ ὡς ἐσφαγμένην εἰς θάνατον, καὶ ἡ πληγὴ τοῦ θανάτου αὐτοῦ ἐθεραπεύθη, kai mian tōn kephalōn autou hōs esphagmenēn eis thanaton, kai hē plēgē tou thanatou autou etherapeuthē, "אחד מראשיו כמו שחוט למוות, ופצע מותו נרפא") נופל בימים שלפני יום 0 — הכתוב שותק על הרגע המדויק; אחר כך באה התחייה המזויפת, וביום 0 השיקוץ. במישור המוסדי נושא הראש השביעי כבר פצע היסטורי; הפצע האישי של דמות הקץ נופל בימים שלפני יום 0. החלון 1,290 − 1,260 = 30 יום הוא בדיוק זה שבין פורים לפסח. (ניסוח האמצע הדו־שלבי וחלון 30 הימים: שָׁקוּל; הרצף פצע ← תחייה מזויפת ← שיקוץ: שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת. בהרחבה בההתגלות נפתחת — Excurs H·7 — ובהברית עם הרבים.)
מומחהמדוע השנתונים נותרים הַשְׁעָרָה: בעיית הכרונולוגיה
גדול הפיתוי להפוך את שבוע העולם לתאריך אטום: אם העולם קיים שישת אלפים שנה, מתי החל? בדיוק שם נשברת הוודאות. המנייה "מאז הבריאה" (anno mundi) תלויה ביוחסין של בראשית 5 ו־11 — ואלה נחלקים בין עדי הנוסח. נוסח המסורה, החומש השומרוני והתרגום השבעים נותנים גילים שונים לאבות בעת לידת בניהם, ובעקבות כך המנייה היוונית מעמידה את הבריאה בקירוב 1,300-1,500 שנה מוקדם יותר מן העברית. עם מרווח של יותר מ־1,000 שנה בנקודת ההתחלה, אי־אפשר לקבע את "סוף ששת אלפי השנים" לשנתון. אין זו חולשה שהספר הזה מסתיר אלא דווקא מדגיש: זוהי הסיבה הנוקשה שמאחורי המבנה איתן, התאריך רפוי. האלגוריתם של אלוהים עושה בחירה מנומקת בתוך המרווח הזה; הספר הזה נושא את התוצאה כהשערת עבודה נבחנת, לא כהוכחה. הצורה נושאת ביטחון; התאריך נושא את התו הנמוך ביותר. (בעיית הכרונולוגיה MT/SP/LXX: מְתֻעָד הֵיטֵב; חוסר האפשרות לגזור ממנה שנתון מוצק: הבסיס לזהירות בתאריכים.)