13
האזור האפור
מה כן, מה לא, ומה שבכנות איננו יודעים
8 דק׳ קריאה
במבט אחד
המכונה סופרת את הביטוי; הקורא שוקל את השדה.
שלושה סוגים של מקרי גבול
1יחזקאל 48:35; תהילים 118:24
פגיעות השווא
יחזקאל 48:35: שמה של העיר החדשה, לא יום; תהילים 118:24: יום שעשה יהוה, לא היום שבו יהוה בא
2הושע 6:2
דו־ערכיות אמיתית
bajjom hahoe נשקל מקרה־מקרה; בהושע 6:2 הבטחת ההשבה שְׁקוּלָה, החשבון שאלה נפרדת וחלשה בהרבה
3חגי 2; יחזקאל 32:7-8; ירמיהו 25; תהילים 75
מושמטים שלא בצדק
אין jom JHWH במפורש, ובכל זאת הם נושאים את היום: השדה גדול מן המילה
לספור
הספירה המכנית כשדרה
לשקול
השקילה שבתפילה כשיפוט
מי שרק שוקל בלי לספור מאבד את יכולת הביקורת ומחליק אל קריאה לתוך הטקסט.
- מְתֻעָד הֵיטֵב ההוצאות מן הכלל, ניתנות לשחזור; הכללת חגי 2, יחזקאל 32:7-8, ירמיהו 25 ותהילים 75.
- שָׁקוּל הבטחת ההשבה של הושע 6:2; תהילים 118:24 מוצא מן הכלל; bajjom hahoe מקרה־מקרה.
- הַשְׁעָרָה חשבון 2,000 השנים של הושע 6:2.
ספר עיון מסגיר את עצמו לא במה שהוא טוען, אלא במה שהוא משמיט ומדוע. פרק קצר זה חותם את החלק של הברית הישנה בבן־זוגו של כל שקדם לו: לא הכתובים הנושאים את היום בוודאות, אלא הכתובים הנושאים אותו אולי, או דווקא לא — האזור האפור. מי שאינו ממפה אזור זה ביושר, אין לתת אמון בשאר דבריו.
ישנם שלושה סוגים של מקרי גבול, וכל אחד מהם דורש שיפוט אחר.
הסוג הראשון הוא פגיעות השווא — כתובים הנראים כ"יום יהוה" אך אינם. המכונה מצאה 19; 18 נותרו. ה־19 הייתה יחזקאל 48:35, שבו לא מכוון יום אלא שמה של העיר החדשה: JHWH-shamma, "יהוה שמה". מקרים כאלה רבים מן הביטוי המרכזי עצמו: בכל מקום שבו ha-jom פירושו "היום", במקרה סמוך לשם האלוהי, שאילתת חיפוש קהה שוגה. ויש סוג עדין יותר של פגיעת שווא: כתובים המצוטטים באדיקות כ"יום" אך מכוונים לדבר אחר. תהילים 118:24 — "זה היום עשה יהוה" — מיושם ללא הרף על אחרית הימים, אך בהקשרו זהו יום של הצלה מוחשית ושמחת מקדש, לא jom JHWH. זהו יום שעשה יהוה, לא היום שבו יהוה בא. כתובים כאלה אינם שייכים לתיק, וספר זה אינו מכניס אותם אליו.
הסוג השני הוא הדו־ערכיות האמיתית — כתובים התלויים בכנות בין ההיסטורי לאחריתי, ושלגביהם פרשנים טובים חלוקים. רוב נבואות bajjom hahoe של הנביאים נופלות כאן: לעיתים "היום ההוא" הוא ללא ספק היום הגדול (זכריה 14), לעיתים רק נקודת מפנה היסטורית קרובה, ולעיתים קרובות שניהם בעת ובעונה אחת דרך הטלסקופ (פרק 6). כאן מסרב ספר זה לוודאות המדומה של כן או לא נחרץ; הוא מסמן מקומות כאלה כשָׁקוּל ומניח להקשר להכריע מקרה־מקרה. מקרה מיוחד הוא הושע 6:2 — "יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו". צורת התחייה וההשבה אמיתית ועמוקה; אך שכבת החשבון המוכרת המונחת עליה ("יומיים = אלפיים שנה") היא קריאה מסורתית, לא כפיית הטקסט. ספר זה מתייחס להבטחת ההשבה כשקולה ואל חשבון התאריך כאל שאלה נפרדת וחלשה בהרבה, הנשקלת ביושר רק בחלק VIII לצד מסורת 6,000 השנים הרבנית — לעולם לא כהוכחה.
הסוג השלישי הוא תמונת הראי: כתובים המושמטים שלא בצדק, שספר זה דווקא מכניס פנימה מפני שהעניין דורש זאת. הסריקה הנוספת של השדה (מעבר לביטוי המרכזי) הכניסה מקומות שספירת ביטוי חשופה הייתה מפספסת: חגי 2, עם ההבטחה שאלוהים "עוד אחת ירעיש את השמים ואת הארץ" — המפורש כאחריתי במפורש בידי אל העברים 12; יחזקאל 32:7-8, הקטלוג המלא ביותר של החשכה הקוסמית; כתובי הכוס הפזורים (ירמיהו 25; תהילים 75; ישעיהו 51). איש מהם אינו מזכיר jom JHWH במפורש, ובכל זאת הם נושאים את היום ללא ספק. להשמיטם מפני שהביטוי נעדר יזייף את המפה. השדה גדול מן המילה.
מה שמלמדים שלושת הסוגים הללו יחד הוא המשמעת הנושאת את כל הספר: לספור וגם לשקול. המכונה סופרת את הביטוי; הקורא שוקל את השדה. מי שרק סופר מפספס את חגי ואת דניאל (אין ביטוי, אך יש היום) ומכניס את תהילים 118 (דמוי־ביטוי, לא היום). מי שרק שוקל בלי לספור מאבד את יכולת הביקורת ומחליק אל קריאה לתוך הטקסט. השניים יחד — הספירה המכנית כשדרה, השקילה שבתפילה כשיפוט — הם הדרך הישרה היחידה. ולצד כל הכללה שְׁקוּלָה או שְׁנוּיָה בְּמַחֲלֹקֶת ניצב התו, כדי שהקורא יוכל לבדוק מחדש את השיפוט ובמידת הצורך לתקנו.
כך ניצבת מפת הברית הישנה שלמה וגם כנה: 18 אבני היסוד, השדה של כמעט 400, צללי התורה, הלב בתרי־עשר, רוחבו של ישעיהו, שדרתם של ירמיהו ויחזקאל, אדריכלותו של דניאל, הליטורגיה של התהילים, תבנית המועדים — וכאן, הגבולות המסומנים ביושר סביבם. כעת, משהוביל הטקסט עצמו הנה, יכול החוט לחצות את הגבול, אל הברית החדשה, שם מקבל היום שם ופנים.
מסה 13·1פגיעות השווא, בשמן המפורש
השקיפות מחייבת שה"כמעט־פגיעות" שהושמטו יינקבו בשמן. (1) פגיעות־רפאים מכניות: כל ha-jom ("היום") או be-jom הסמוך לשם האלוהי ואינו סמיכות jom JHWH — ניתן לזיהוי לפי ה"א הידיעה על jom, השוללת את הסמיכות (ראה פרק 2, הבקיא). (2) יחזקאל 48:35: מִיּוֹם שייך לשם העיר JHWH-shamma ("יהוה שמה"), לא יום. (3) תהילים 118:24: "זה היום עשה יהוה" — יום של הצלה ושמחת מקדש (הקשר: האבן שמאסו הבונים, העלייה למקדש), לא jom JHWH; ההבחנה היא בין יום עשוי לבין היום הבא. (4) קהלת וספרות החוכמה מדברים על "יום המוות" או "יום הרעה" במובן אנושי כללי, בלא מטען אחריתי. כל אלה עומדים בנפרד ב־`data/schijntreffers`, כך שספירת ה־18 נותרת ניתנת לבדיקה: 19 גולמי, פחות שם העיר. (ההוצאות מן הכלל: מְתֻעָד הֵיטֵב, ניתן לשחזור.)
מסה 13·2הושע 6:2 ופיתוי החשבון
הושע 6:2, לשונו: "יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו". יש להבחין כאן בחדות בין שתי שכבות. השכבה הראשונה היא הבטחת ההשבה והתחייה לישראל: לאחר עת של מוות באה תקומה — תקווה אמיתית ועמוקה, קרובה ליום, שהברית החדשה מהדהדת בלשון התחייה שלה. שכבה זו שְׁקוּלָה. השכבה השנייה היא היישום החשבוני המסורתי — "יום אחד בעיני האדון כאלף שנים" (תהילים 90:4; השנייה לפטרוס 3:8), ומכאן "יומיים" = 2,000 שנה עד ההשבה. לחשבון זה שורשים יהודיים ונוצריים מכובדים (ראה חלק VIII), אך אין הוא כפיית הטקסט: הושע עצמו אינו מחשב, ומפתח "יום = 1,000 שנה" הוא שכבת־על מאוחרת. ספר זה נושא את הבטחת ההשבה כשקולה ואינו נושא במפורש את חשבון התאריך כהוכחה, אלא כמסורת הנשקלת בחלק VIII. ההבדל שומר על הפרשנות מפני המלכודת של פרק 4. (הבטחת ההשבה: שָׁקוּל. חשבון 2,000 השנים: הַשְׁעָרָה.)
תיקהאזור האפור, עם שיפוט
מקרי גבול ומעמדם; התו נותן את מידת הוודאות של ההכללה או ההוצאה מן הכלל.
(ההוצאות מן הכלל וההכללות: כל אחת עם סימנה שלה; הרשימה המלאה והסקריפטים בנספח A.)
מומחההאסימטריה של הקריאה־לתוך
הבחנה מתודית המסדירה את כל האזור האפור. ישנן שתי טעויות מנוגדות, ואין הן סימטריות בסכנתן. הראשונה היא תת־הכללה: השמטת כתוב מפני שהביטוי המדויק נעדר (חגי, דניאל, התהילים). טעות זו ניתנת לתיקון בקלות, שכן המוטיבים (תאופניה, חרון, שופר, zaʿam) ניתנים להצבעה אובייקטיבית. השנייה היא יתר־הכללה: הכנסת כתוב מפני שמופיעה בו המילה "יום" או מפני שהוא נשמע אדוק (תהילים 118:24; כל ha-jom). טעות זו מסוכנת יותר, שכן היא מזינה את עצמה: משהוכנס, מתחיל הכתוב להיחשב כ"הוכחה" לטענה הבאה, וכך צומחת מערכת על חול טובעני. לפיכך נוקט ספר זה כלל אסימטרי: להכללת כתוב נטול־ביטוי חלה הדרישה למוטיב־יום בר־הצבעה (ניתן לבדיקה); להוצאת כתוב דמוי־ביטוי מן הכלל די בהיעדר מטען אחריתי בהקשר. הספירה מספקת את המועמדים; השקילה מכריעה; התו הופך את שניהם לניתנים למעקב. (הכלל המתודי: השדרה של פרקים 2, 4 ו־12.)