הספרייה האפוקליפטית

הדלת פתוחה. שלושה קולות גדולים נשמעים מן הספרייה שבין הבריתות, לכל אחד נימה משלו, ושלושתם מדברים על היום. יש הקול העתיק של חנוך, העוקב אחר הרוע עד למקורו ורואה את המשפט מתקרב. יש הקול הדרוך של קהילת המדבר על שפת ים המלח, שכבר שרטטה את המלחמה האחרונה והציבה את עצמה בצידה הטוב. ויש הקול השבור של עזרא וברוך, שנכתב באפר המקדש החרב, מתחבט בשאלה כיצד יכול היה אלוהים להניח לזה לקרות. הם נשמעים כאן כרצונו של חלק זה (פרק 36): כהקשר, לא כקאנון; כהד הציפייה, לא כמקור התורה. ודווקא מתוך שמיעתם נעשית לשון־היום של הברית החדשה עשירה יותר.

התחל בחנוך, שכן ספרו הוא העתיק והמשפיע שבכולם. מה שקרוי "חנוך א" הוא אוסף כתבים, והוא נפתח בספר העירים — הרחבה של בראשית 6, שבו לקחו "בני האלוהים" את בנות האדם. בסיפורו של חנוך אלה מלאכים שנפלו, ה"עירים", אשר הביאו לאנושות ידע אסור והולידו גזע ענקים; ועל מרדם בא המשפט. כך נפתח הספר בדיוק בטקסט שיהודה עתיד לצטט: "הנה בא האדון ברבבות קדושיו, לעשות משפט בכול" (חנוך א 1:9; יהודה 14-15, פרק 36) — פתיחה של יום יהוה. הלאה משם משרטטת אפוקליפסת השבועות את כל ההיסטוריה ב־10 "שבועות", שהאחרון שבהם מביא את המשפט ואת הבריאה החדשה — חלוקה לתקופות המתחרזת ללא ספק עם 70 השבועות של דניאל (פרק 32) ועם רעיון ההיסטוריה הספורה והמחולקת. ובמשלים מופיע "בן־אדם" שמימי, דמות שופט נישאה המהפכת את כיסאות התקיפים — תמונה העומדת כה קרוב לדניאל 7:13 ("וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הווה")1 עד ששתיהן מאירות זו את זו. חנוך מראה אפוא ציפיית יום חיה ומפותחת. אך הוא מראה גם את הגבול: תורת המלאכים שלו פושה הרחק מעבר למה שהכתוב אומר, וספקולציותיו על העירים הן בדיוק סוג ההרחבה שמפניה נשמר הקאנון. ההד צלול; התיקון הכרחי.

לך אז אל המדבר, אל מגילות קומראן, שכן שם נעשה היום מערך קרב. מגילת המלחמה (1QM) מתארת מלחמת אחרית ימים בת 40 שנה בין "בני האור" ובין "בני החושך" תחת בליעל — מלחמה שבה נלחמים לא רק בני אדם אלא גם צבאות מלאכים, ובראשם המלאך מיכאל. זהו הפיתוח הצבאי של הדואליזם אור/חושך שפאולוס נוטל בגרסה מרוחנת (תסלוניקים א 5:5, פרק 36), והוא מתחרז עם הקרב השמימי של התגלות 12 ועם קרב הקץ של התגלות 19. מפליאה עוד יותר היא מגילת מלכיצדק (11Q13), שבה נעשה מלכיצדק דמות גואל שמימית הקוראת ביום הכיפורים הגדול של היובל האחרון "דרור לשבויים" (ישעיהו 61:1) ומוציאה לפועל את "יום נקם לאלוהינו" — המשפט על בליעל ורוחותיו. כאן נשפכים יחדיו ישעיהו 61, היובל של ויקרא 25 והמשפט של תהלים 82 לכדי תמונת יום יהוה אחת, נישאת בידי גואל משיחי־כוהני — הקדמה מדהימה לאופן שבו מחילה הברית החדשה את ישעיהו 61 על המשיח (לוקס 4:18-21). והפשרים — הפירושים פסוק אחר פסוק — מראים כיצד התחבטה הקהילה בהשתהות הקץ: פשר חבקוק קורא את "אם יתמהמה חכה לו" (חבקוק 2:3)2 כדבר על הדור האחרון, אשר זמנו נמשך יותר משנדמה היה שהנביאים אומרים. קומראן מראה אפוא קהילה שציפתה ליום, שרטטה אותו וחיכתה לו בערנות — אך גם קהילה שצמצמה אותו למלחמה לאומית מילולית, ובכך היא מתוקנת בידי הברית החדשה.

בוא לבסוף אל הקול השבור, אל עזרא ד וברוך ב, שנכתבו אחרי אסון שנת 70, כשעלה המקדש בלהבות והשאלה בערה: היכן אלוהים? אפוקליפסות אלה הן צידוק הדין בצורת חזיונות. עזרא ד רואה נשר בעל ראשים וכנפיים רבים עולה מן הים — ללא ספק החיה הרביעית של דניאל 7, המפורשת עתה כרומא — ושומע שאריה, המשיח, ישמיד את הנשר. הספר מדבר על ה"חבלים" הקודמים לקץ, חבלי המשיח שגם ישוע מזכיר (מתי 24:8), והוא מודד את העיתים: העולם מחולק לתקופות, ו"העת ממהרת אל קיצה". ברוך ב, אחותה התאומה, משרטטת אף היא רצף תקופות — חילופי מים שחורים ובהירים — הנשפכים אל התקופה המשיחית. מה שבולט הוא שוב החלוקה לתקופות: הנטייה לקרוא את ההיסטוריה בחלקים ספורים ולמקם את הקץ, אותה נטייה עצמה שדניאל מכשיר ושפרק 33 מגן עליה. אך גם כאן הגבול: ספרים אלה מתחבטים בשאלות שאין הם משיבים עליהן תשובה סופית, ומשיחו של עזרא ד מת אחרי מלכות זמנית ללא תחייה — אי־שלמות שרק הבשורה פותרת.

מה עולה משלושת הקולות האלה יחדיו? דקדוק משותף של הקץ: היסטוריה המחולקת לתקופות; עת של חבלים ממש לפני ההתרה; יום משפט מכריע; דמות עתידה לבוא המושיעה ושופטת; וקהילה של "בני אור" המוצדקת בצידו הטוב של היום. זהו בדיוק הדקדוק שהברית החדשה מדברת — אך מותמר. שכן במקום שהספרייה ידעה ביאה אחת של המשיח, מפצלת אותה הבשורה לשתיים: ביאה ראשונה לסבול, שנייה לשפוט. במקום שקומראן ציפתה למלחמה לאומית בנשק, מביאה הברית החדשה מאבק רוחני ומנצח צלוב. ובמקום שמשיחו של עזרא מת בלא תחייה, המשיח קם. הברית החדשה מדברת אפוא בלשון הספרייה וכנגד מגרעותיה בעת ובעונה אחת. וזהו בדיוק רווחו של פרק זה: האוויר היה מלא ביום — הברית החדשה מצאה את הציפייה הזאת, אישרה את ליבתה ותיקנה את טעויותיה. מעניין, מבהיר, מהדהד. אך, כתמיד: לא מוכיח. הספרייה משמיעה מה ציפו; רק הכתוב אומר מה אמת.