שבוע העולם

יש מחשבה אחת השבה ונשנית בעקשנות כמעט מצמררת — לאורך הכתובים, לאורך ספרות ימי הבית השני, אצל חכמים ובכנסייה הקדומה: שבוע העולם. המחשבה שדברי ימי העולם מתרחשים בשישה "ימים" של 1,000 שנה כל אחד, ואחריהם "יום" שביעי של מנוחת שבת — המילניום. היא צצה בבית הכנסת ובכנסייה, אצל יהודים ואצל נוצרים, מאה אחר מאה. ופרק חותם זה של הקשר ימי הבית השני שואל: מהיכן היא באה, עד היכן היא מגיעה, ומה מותר — ומה אסור — לה לומר למסגרת? התשובה הולכת באותה משמעת של כל החלק הזה: מסורת עתיקה ורחבת־תפוצה היא מעניינת, לא מוכיחה; היא נותנת צורה, לא תאריך.

הזרע מונח בכתוב עצמו, אך כאנלוגיה, לא כאמירה — והבחנה זו חייבת לעמוד בחדות מיד. שני חוטים מזינים יחד את שבוע העולם. הראשון: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהלים 90:4), הנקלט אצל פטרוס כ"יום אחד אצל האדון כאלף שנים, ואלף שנים כיום אחד" (פטרוס ב 3:8).1 השני: שבוע הבריאה, שבו עשה אלוהים מלאכה שישה ימים "וישבות ביום השביעי [...] ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית 2:2-3).2 הנח את השניים זה לצד זה — יום הוא כ־1,000 שנה; השבוע מונה שישה ימי מלאכה ואחד של מנוחה — והאנלוגיה משרטטת את עצמה: שישה אלפי שנות היסטוריה עולמית, ואז שביעי של מנוחת שבת, מלכות 1,000 השנים (התגלות 20). אך שים לב: זו מסקנה, לא אמירה. בשום מקום אין הכתוב אומר "העולם יתקיים ששת אלפי שנה". המזמור מדבר על היותו של אלוהים מעל לזמן, לא על שעון עולמי; ופטרוס משתמש בו דווקא כדי לרסן חוסר סבלנות ("אצל האדון הזמן נמנה אחרת"). שבוע העולם הוא אפוא החלה נאה ועתיקה של נתונים מקראיים — אך החלה, והוא נושא את התו ההולם זאת.

ובכל זאת המסורת רחבת־תפוצה עד כדי כך שהיא ראויה לשמיעה. במסורת חז"ל היא ידועה כדבריו של "דבי אליהו": "שית אלפי שני הוי עלמא — 2,000 תוהו, 2,000 תורה, 2,000 ימות המשיח — ואחר כך השבת" (תלמוד בבלי, סנהדרין צז ע"א; עבודה זרה ט ע"א). ששת אלפים מחולקים לשלושה זוגות, עם התקופה המשיחית כאחרונה, ואז המנוחה הגדולה. זו אותה מחשבת יסוד עצמה: היסטוריה ספורה ומחולקת הנשפכת אל מנוחת שבת. ואין היא שולית — היא נשמעת בזרם המרכזי של מסורת חז"ל, ונשנית מאות שנים.

אך המפליא מכול הוא שאותה מחשבה עצמה עברה גם בכנסייה הקדומה, ומוקדם מאוד. איגרת בר־נבא (סביב שנת 100 לספירה) קוראת את ששת ימי הבריאה במפורש כששת אלפי שנה: "בשישה ימים", כלומר "בששת אלפי שנה", יושלם הכול, שכן "אצלו יום אחד כאלף שנים"; ואז בא היום השביעי, המנוחה — ואז, אומר בר־נבא, יום שמיני, "ראשיתו של עולם אחר", יומה הנצחי של הבריאה החדשה (בר־נבא 15). אירנאוס נטל את המחשבה (נגד המינות 5.28), ועמו שורה של אבות הכנסייה. כך מצטיירת תמונה מדהימה: שבוע העולם נישא, זה בלא תלות בזה, בבית הכנסת וגם בכנסייה — אחד המבנים האחריתיים המעטים ששתי המסורות חולקות. והיום השמיני של בר־נבא נוגע בדיוק בתזוזת השם של ספר זה (פרק 3): אחרי מנוחת היום השביעי של המילניום בא היום השמיני הנצחי של הבריאה החדשה — יום האלוהים שאינו נגמר עוד.

מה מותר לכל זה לומר למסגרת? בדיוק כפי שמתירה משמעת פרק 33, ולא כמלוא הנימה מעבר לכך. שבוע העולם נותן צורה: היסטוריה בתקופות, המגיעה לשיאה במנוחת שבת וביום שמיני נצחי — וצורה זו מתחרזת עם כל מה שספר זה טען (הרביעייה, תזוזת השם, השבוע ה־70, המילניום). אך אין הוא נותן תאריך, וזאת מטעם נוקשה: המנייה תלויה בכרונולוגיה — מתי הייתה הבריאה? — ואותה כרונולוגיה שנויה במחלוקת מזה מאות שנים (יוחסין בראשית, ההבדלים בין הנוסח העברי ליווני, מניות השנים המתפצלות). המחשב שנתון על יסוד שבוע העולם בונה על מסד שיש בו עצמו מרווח של יותר מאלף שנה. משום כך שבוע העולם הוא מסגרת, לא לוח שנה — בדיוק ההבחנה שספר זה שומר עליה בכל מקום. עתיקותו ותפוצתו עושים אותו ראוי לשקילה; חוסר דיוקו אוסר לתלות בו תאריך מדויק. וכך נושא אותו האלגוריתם של אלוהים (פרק 35) כמסגרת הרחבה שבתוכה מצויר ציר הזמן של פרק 33 — עם התו הנמוך ביותר על השנתונים הקונקרטיים.

כך נחתם חלק VIII כדרך שנפתח. הקולות העתיקים נשמעו — עירי חנוך, מלחמת המגילות, נשר עזרא, ועתה שבוע העולם של חכמים ושל אבות הכנסייה. הם מעניינים, מבהירים, ולעיתים מדהימים בתהודתם עם הכתוב. שבוע העולם הוא העתיקה והיפה שבכל אותן חלוקות לתקופות: שישה ימי מלאכה, אחד של מנוחה, ואז היום השמיני שאינו נגמר. הוא מסדר את הציפייה בקנה מידה אדיר. אך הוא אנלוגיה הנגזרת מן הכתוב, לא אמירה של הכתוב; מסורת המשותפת לדורות, לא התגלות. ולכן חל עליו מה שחל על המסגרת כולה: בצורה — בביטחון, בשנתונים — ביד פתוחה. ניתנה אוזן לקול שבין הבריתות — והכול נבחן לאור הקול האחד המדבר בסמכות.