מלחמת הקץ וכוח הקץ

למסגרת יש כעת לוח שעון (פרק 32) ומחוג המונח בזהירות (פרק 33). עדיין חסרה דמות אחת על הבמה: הכוח שהיום בא לשפוט — האויב האחרון, נגיד הקץ, החיה, מאסף העמים כנגד ירושלים. וכאן על פרק זה להפריד שתי שכבות בחדות כזו שלעולם לא יתערבבו עוד, שכן דווקא כאן נכשלת ספרות אחרית הימים לרוב. השכבה הראשונה היא השלד המקראי: מה שהמקרא אומר על כוח הקץ ומלחמת הקץ. שלד זה מְתֻעָד הֵיטֵב — הוא ניצב שם, בדניאל, יחזקאל, זכריה, יואל, פאולוס וההתגלות, והוא עומד איתן. השכבה השנייה היא הזיהוי: מילוי אותו שלד בכוח קונקרטי ובן־זמננו. מילוי זה הוא מודל ניסוי — מנותק מן השלד, מנותק מחלון השנים (פרק 33), ומוגש כדי להישקל, לא כדי שיאמינו בו. מי שמבלבל בין שתי השכבות עושה או את השלד ספקולטיבי מדי (בקושרו אותו לשם) או את השם ודאי מדי (בהעלותו אותו לדרגת מקרא). פרק זה מפריד ביניהן.

תחילה השלד, והוא מוצק. המקרא משרטט את כוח הקץ בקווים מתכנסים. מדניאל בא נגיד הקץ: 'הקרן הקטנה' המדברת גדולות כנגד העליון, מבלה את הקדושים וסבורה לשנות זמנים ודת (7:25), והנגיד המחזק את הברית בעוצמה מכרעת ובחצי השבוע מקים את השיקוץ (9:27, פרק 32). מפאולוס באה אותה דמות כ'איש הרשע', המושיב את עצמו בהיכל האלוהים ומציג עצמו כאלוהים (תסלוניקים ב 2:3-4, פרק 16). מן ההתגלות באה החיה מן הים, בעלת הכוח, הכיסא והסמכות של הדרקון, המגדפת 42 חודשים (13:1-7, פרק 17). מיחזקאל בא גוג, מארץ מגוג, 'נשיא ראש משך ותובל' (38:2-3; כלומר הנשיא הראשי של משך ותובל, ואילו התרגום היווני קורא 'נשיא רוֹשׁ, משך ותובל'), עם קואליציה המושכת את העמים כנגד ישראל המשוקמת. ומזכריה, יואל וההתגלות בא מחזה הסיום: כל העמים נאספים כנגד ירושלים (זכריה 12:3; 14:2), עמק יהושפט (יואל 4:2, 12), עמק החרוץ (4:14), המקום הקרוי הר מגידו (התגלות 16:16), מלכי הארץ עם צבאותיהם ערוכים כנגד הרוכב על הסוס הלבן (התגלות 19:19). זהו השלד: נגיד קץ עם שיקוץ, קואליציה כנגד ירושלים, קרב אחרון. והסוף ניצב שם באותה איתנוּת: הכוח אינו מנוצח בקרב שקול אלא מכולה בהופעה — 'האדון יכלה אותו ברוח פיו' (תסלוניקים ב 2:8), יהוה ייצא ורגליו יעמדו על הר הזיתים (זכריה 14:3-4), החיה ונביא השקר מושלכים אל אגם האש (התגלות 19:20). על הסוף אין ספק.1 השאלה היחידה היא: מי הוא הכוח הזה?

וכאן מתחילה השכבה השנייה, וכאן נופלת — לראשונה ובהדגשה — המילה השערה נבחנת. ספר זה קורא את כוח הקץ כגוש דתי, לא אתני או לאומי בלבד: ח'ליפות אסלאמית, עם הדמויות האסכטולוגיות של האסלאם (המהדי כשליט העולם המצופה, ה'עיסא' האסלאמי כדמות המוקרנת על המשיח האמיתי) הניתנות להנחה על מבנה החיה ונביא השקר. זהו ניחוש שָׁקוּל, לא עיקר אמונה, והוא נושא תו נמוך. אך אין הוא אקראי; הוא נשען על ארבעה שיקולים המשיבים על ההשגות המקובלות, וארבעה אלה ראויים להיכתב בכנות — דווקא משום שהם מגבילים את ההשערה כשם שהם נושאים אותה.

ההשגה הראשונה אומרת: אם כוח הקץ בא מן המזרח או הדרום, מדוע אפוא שופט היום בהדגשה כזו את אדום ואת העמים השכנים (עובדיה, ישעיהו 34)? התשובה: טקסטים אלה מתארים את הבתר, לא את הפולש. עובדיה הוא משפט על אדום אחרי היום, לא רמז למאין בא כוח הקץ; טקסטי הבתר (פרק 6) מודדים את תוצאות היום עבור העמים הסובבים, ואינם סותרים את זהות כוח הקץ. משפט על אדום אינו שולל קואליציה מזרחית־דרומית; הוא אף שייך לה.

ההשגה השנייה אומרת: הלוא גוג הוא האויב 'מירכתי צפון' (יחזקאל 38:6,15; 39:2), והצפון הוא היסטורית אשור, בבל, ובקריאות מודרניות רוסיה — לא העולם האסלאמי? התשובה נמצאת בטקסט עצמו, והיא ניתנת לאימות מדויק. הקואליציה של גוג היא במפורש לא צפונית בלבד: לצד גומר ובית תוגרמה 'מירכתי צפון' (38:6) מונה יחזקאל בנשימה אחת את פרס, כוש ופוט (38:5) — פרס במזרח, כוש בדרום העמוק, פוט בצפון אפריקה.2 הקואליציה נמתחת מן הצפון עד הדרום והמזרח; 'הצפון' הוא נתיב ההובלה, לא כל הזהות. קואליציית הטבעת הקדומה ביותר במקרא עומדת בבראשית י״ד: ארבעה מלכים משנער ועילם נגד הארץ. תהלים מ״ח קורא לציון "יַרְכְּתֵי צָפוֹן" (48:3) ושר כיצד נועדו המלכים ונחפזו (48:5-8); יחזקאל נותן את אותן מילים לגוג (38:6, 15; 39:2). קריאה המצמצמת את האויב לאומה צפונית בלבד מתעלמת מן הגאוגרפיה של יחזקאל עצמו. ודווקא אותה תפוצה — פרס, צפון אפריקה, אסיה הקטנה, הלבנט — עולה בקנה אחד באופן בולט עם ליבו של העולם האסלאמי ההיסטורי.

השיקול השלישי הוא חידוד, לא הפרכה: במקום שקריאות ישנות אמרו 'ערבי', אומרת השערה זו אסלאמי. ההבחנה מהותית. כוח הקץ אינו נישא על ידי קבוצה אתנית אחת (הערבים) אלא על ידי זהות דתית החוצה גבולות אתניים — טורקים, פרסים, צפון־אפריקנים, דרום־אסייתים. ח'ליפות אינה בהגדרתה אומה אלא התאגדות דתית־פוליטית; היא כובלת לא בדם אלא בהודאת אמונה. הדבר מסביר מדוע קואליציית יחזקאל כה מפוזרת, ומדוע חיפוש אחר מדינת־לאום אחת כ'כוח הקץ' צועד בנתיב שגוי.

השיקול הרביעי נוקב באופייה של ההשערה עצמה: האסלאם מתפקד כאן כמנוף, לא בהכרח כשם הסופי על החזית. כלומר: המכניקה האסכטולוגית של האסלאם — שליט עולם מצופה (מהדי), דמות 'עיסא' המנוגדת למשיח האמיתי, כניעה דתית מחייבת, ודחף המכוון כנגד ירושלים — מספקת מנוף מתאים באורח מדהים למבנה החיה, נביא השקר והשיקוץ. האם כוח הקץ ייקרא מילולית 'הח'ליפות', או שמא האסלאם הוא המנוע שעליו רוכבת דמות שטרם נראתה — את זאת משאירה השערה זו פתוח במפורש. היא מצביעה על מכניקה, לא על שלט שם.

ומשום שזוהי הנחה הניתנת לבחינה ולא עיקר אמונה, שייך לכך גם מה שספר זה מניח ליפול. מבנה קודם, ספקולטיבי יותר — 'הרכבת מלחמת־קץ' סגורה בהידוק שבה נלחץ כל פרט למקומו, שפותחה בכלי־עזר גישושי — אין ספר זה נושא עמו. מבנים סגורים כאלה מעוררים דיוק שהשלד אינו מתיר; הם עושים ממנוף תרשים אב. ספר זה מסתפק בשלד (איתן) ובתוספת ההשערה (זהירה), וגוזר מעליו את ההרכבה ההדוקה מדי. אין זו חולשה אלא משמעת: מוטב השערה מוגבלת בכנות מאשר ודאות מרשימה אך בלתי־ניתנת להחזקה.

ולכן, לסיום, על החלופות לעלות על השולחן בכנות. הקריאה האסלאמית אינה היחידה שיכולה למלא את השלד. הקריאה הקלאסית רואה התאגדות רומית משוקמת (הממלכה הרביעית של דניאל 2 ו-7, מקובלת בפרשנות המערבית); קריאה מודרנית רואה כוח חילוני־גלובליסטי (סדר עולמי כלכלי־טכנוקרטי, ההולם את 'לקנות ולמכור' של התגלות 13:17); קריאה צפונית מחזיקה ברוסיה־עם־בעלי־בריתה (גוג כירכתי צפון). כל אחת מאלה ממלאת את אותו שלד באופן אחר, ולכל אחת נקודות חוזק וחולשה (Excurs 34·3). ספר זה סבור שההשערה האסלאמית הולמת ביותר את הגאוגרפיה של יחזקאל ואת האופי הדתי — לא הכלכלי או הלאומי בלבד — של כניעת אחרית הימים, אך הוא נושא אותה כהשערה לצד האחרות, לא כתחליף לשלד. שכן זהו הרווח מהפרדת שתי השכבות: אם הזיהוי נכשל, אין השלד נופל. מלחמת הקץ באה, כוח הקץ נשפט, הרוכב מנצח — יהיה השם שיישא הכוח אשר יהיה. היום שופט כל כוח קץ, והסוף נכתב לפני שקיבל האויב פנים.