תהילים

הנביאים מכריזים על היום; התהילים מַשירים אותו. במקום שבו יואל וישעיהו מתארים את היום, מעלה המשורר אותו על הדיבור בתפילה ובתשבחה — ודווקא בכך הוא חושף את לבו: זהו היום שבו קם יהוה כמלך וכשופט, והארץ נופלת לרגליו. הביטוי "יום יהוה" נעדר גם כאן; המאורע ניצב בו בלהט רב עוד יותר.

הכול מתחיל במזמור השני, מזמור ההמלכה הפותח את כל ספר תהילים. הגויים רוגשים, מלכי הארץ נועצים יחד "על יהוה ועל משיחו" — והיושב בשמים ישחק. אז ידבר באפו, ימליך את מלכו על ציון, וייתן לו את הגויים לנחלה ואת אפסי ארץ לאחוזה, לנפצם בשבט ברזל. זהו תסריט היום במזמור אחד: מרד הגויים, כיסא המשיח, הדין הברזלי — ובסופו קריאת החסד: "נשקו בר פן יאנף". אין פלא שההתגלות שולחת ידה שלוש פעמים אל תהילים 2 בשרטטה את הביאה השנייה (2:27; 12:5; 19:15). היום הוא היום שבו הופך תהילים 2 למציאות.

והתהילים נותנים את מילת המפתח שאתה מזהה כעת בכל מקום. תהילים 110, המזמור המצוטט ביותר בברית החדשה, מציב את האדון לימין אלוהים ואומר: מחץ מלכים ביום אפו — be-jom appo, "ביום אפו".1 הנה היום, הנקרא בשמו יום החרון, והאדון המרומם כמבצעו. והשאלה הנושאת את כל השדה נשמעת גם כאן, במזמור: אתה נורא אתה, ומי יעמוד לפניך מאז אפך?2 U-mi yaʿamod lefaneka — ומי יעמוד לפניך. זו אותה שאלה שאצל מלאכי, יואל ונחום, ובקרוב אצל החותם השישי; המשורר שואל אותה בעבודת קודש. היום שואל בכל מקום את אותה שאלה, בין שנביא מכריז אותה ובין שזמר שר אותה.

אך צליל התהילים אינו אימה בלבד, וזוהי תרומתם הייחודית. במקום שהנביאים מדגישים בעיקר את המשפט, משמיעים התהילים את השמחה השוכנת בעברו האחר של היום. ברצף 96 עד 98 בא יהוה, והבריאה רוננת: יִשמחו השמים, יִרעם הים, יעלזו השדות וכל אשר בהם — לפני יהוה, כי בא, כי בא לשפוט הארץ; ישפוט תבל בצדק.3 שים לב לכפילות "כי בא" — חזרת הציפייה הטהורה. עבור התהילים בוא השופט אינו אסון אלא ההגשמה שאליה כמהה הבריאה: סוף סוף משפט, סוף סוף המלך על כיסאו. כאן נשמעות פניו השניות של היום בצורתן הזכה ביותר — לא אימה אלא רינה, כי השופט הבא הוא הגואל.

והגיבור הלוחם אינו נעדר. תהילים 50 נפתח באלוהים הבא ולא יחריש, "אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאוד". תהילים 75 מגיש את הכוס המבעבעת יין, שכל רשעי הארץ ישתו עד שמריה — כוסו של ירמיהו, כעת בשיר. תהילים 68 מקים את אלוהים ומפיץ את אויביו. בכל פעם אותה דמות: איש המלחמה של ים סוף (פרק 5), כעת מושר כמלך וכשופט.

כך נותנים התהילים ליום את קולו. אין הם מוסיפים מאורעות חדשים על מה שהנביאים כבר ראו; הם מוסיפים את הצליל — עבודת הקודש, היראה והרינה. הם מלמדים את המאמין כיצד עליו לעמוד מול היום: לא בביטחונם העצמי של שומעי עמוס, אלא ביראת תהילים 76 וגם בשמחת תהילים 96. מי שמכיר את היום כאימה בלבד, לא שר עם התהילים. ומי שרוצה אותו רק כנחמה, לא קרא אותם עד תום.