ההשתבצות

היום אינו עומד לעצמו. הוא משובץ בנוף של גדולות אחרית הימים, שלכל אחת מהן שם ומתאר משלה: שבוע השנים ה־70 של דניאל, הצרה הגדולה, חרון האלוהים (ה־orgē), הביאה השנייה, מלכות 1,000 השנים, הבריאה החדשה. ושאלתו של crux זה היא מה יחסו של היום לכל אחת מהן. אם תערבב אותן, כל אחרית הימים מסתבכת בקשר; ואם תבחין ביניהן ותחבר אותן כראוי, נופלת על מקומה מטריצה שבה מקבל כל כתוב את מקומו שלו. פרק זה מניח מטריצה זו, נקודה אחר נקודה — והוא נוקב ביושר במקום שבו יושבת החוליה החלשה ביותר, כי כאן היא יושבת.

התחל בחמשת היחסים, כי יחדיו הם מהווים את השלד. ראשית: היום נופל בתוך השבוע ה־70. דניאל משרטט "שבוע" אחרון של שבע שנים (9:24-27), ובמחציתו תועבה; והיום, עם מרכז הכובד של חרונו, מונח בעיקר במחציתו השנייה של אותו שבוע — שלב ה־orgē (פרק 14, חלק VII).1 אין אפוא היום נרדף לשבוע כולו, כי אם נופל בתוכו, ושיאו במחצית השנייה. שנית: היום רץ לצד הצרה. שני "חרונות" פועלים, ובמחצית השנייה הם רצים זה לצד זה — חרון האלוהים על העולם (ה־orgē: הגיע בחותם השישי, מוצא לפועל בשופרות לפני האמצע, מושלם בקערות בסוף) והצרה מידי החיה על הקדושים ועל ישראל (ה־thlipsis, הרדיפה). הבחנה זו שוקלת, שכן היא מסבירה מדוע קדושים חולקים ב־thlipsis; את ההתנגשות עם מתי 24:29 ("מיד אחרי הצרה" באים האותות) מיישב רגע האותות השני (מודל טרום-השיקוץ, פרק 7): האותות של 24:29 באים אחרי thlipsis החיה, והחותם השישי נופל לפניה (פרק 14). שלישית: היום מגיע לשיאו בהופעה — הביאה הנראית של המלך, הממית את מעצמת הקץ "בהופעת בואו" (תסלוניקים ב 2:8) ואשר רגליו עומדות על הר הזיתים (זכריה 14). רביעית: היום עובר אל המילניום. במובן הצר, יום המשפט מסתיים בהופעה, ומלכות 1,000 השנים באה אחריו כשבת (פרה־מילניאלית); במובן הרחב, היום כולל גם את המלכות (ראה להלן). וחמישית: היום נשפך אל הבריאה החדשה, "יום האלוהים" שבו הכול נעשה חדש (פרק 23). חמישה יחסים, השתבצות אחת: היום הוא המאורע־בעל־שני־הפנים הנופל בתוך השבוע, הרץ לצד הצרה, המגיע לשיאו בהופעה, העובר אל המילניום והנשפך אל הבריאה החדשה.

מבין חמישה אלה יש אחד התובע שקילה משלו, כי שם יושב ה־crux האמיתי ואי־הוודאות הישרה מכול: המילניום. שלוש עמדות ניצבות זו מול זו. הפרה־מילניאליזם (ספר זה): המשיח שב לפני (pre) מלכות 1,000 השנים; יש "תחייה ראשונה" מילולית של המבורכים המולכים עמו 1,000 שנים, ורק אחר כך תחיית "שאר המתים". האה־מילניאליזם: "אלף השנים" סמליים — עידן הכנסייה הנוכחי, שבו מולך המשיח מן השמים; יש תחייה אחת ומשפט אחד בקץ. הפוסט־מילניאליזם: הבשורה תנצר בהדרגה את העולם, והמשיח שב אחרי (post) תור זהב שבא בכוח ההטפה. הכתוב החזק ביותר לפרה־מילניאליזם הוא התגלות 20:4-6, וכוחו יושב במשפט אחד: "ושאר המתים לא קמו לחיים עד אשר תמו אלף השנים — זוהי התחייה הראשונה".2 שתי תחיות, מופרדות ב־1,000 שנים: זה נקרא באופן הטבעי ביותר כשני מאורעות בזמן, לא כאחד סמלי. וה"מעמד" (tagma) של פאולוס בסדר התחייה — המשיח הביכור, אחר כך אשר למשיח בבואו, ואז הקץ (קורינתים א 15:23-24, פרק 18) — מותיר מקום בדיוק למרווח כזה. ואל אלה מצטרפות הבטחות המלכות של הברית הישנה (ישעיהו 11; 65; זכריה 14:16, העמים החוגגים את חג הסוכות), ההולמות בצורה הטובה ביותר מלכות שלום ארצית ומילולית. על יסוד זה נושא ספר זה את המסגרת הפרה־מילניאלית — אך הוא עושה זאת כהנחת עבודה, לא כעובדה בת־ספירה, והוא נוקב כאן בחוליה החלשה ביותר של הספר כולו.

שכן החוליה החלשה ביותר היא זו: ביטוי ה־jom JHWH / hēmera kyriou המפורש מגיע באופן בר־הוכחה אל תוך המרווח המילניאלי בכתוב אחד בלבד. כתובי היום מוליכים עד ההופעה ועד השמדת מעצמת הקץ (התגלות 19), והם מתחדשים בבריאה החדשה (התגלות 21, "יום האלוהים"); אך מלכות 1,000 השנים שביניהן (התגלות 20) נופלת מחוץ לביטויי ה־jom עצמם. כתוב אחד מגיע רחוק יותר: פטרוס ב 3:10 מוליך את יום האדון אל חלוף השמים ("שבו", ἐν ᾗ), שהתגלות 20:11 ו־21:1 ממקמים אחרי המלכות. כך כולל היום במובן הרחב את המלכות, אף שפטרוס אינו מזכיר את המלכות עצמה, והבסיס נעשה רחב יותר מהתגלות 20 לבדו. פירוש הדבר ששילוב המילניום אינו נשען על ביטוי היום עצמו, כי אם על התגלות 20 בתוספת מבנה ה־tagma של קורינתים א 15, עם פטרוס ב 3:10 כגשר — וזהו בסיס צר מיתר הספר הזה. ספר זה מודה בכך ביושר: השילוב הפרה־מילניאלי של המרווח הוא שָׁקוּל, ומיקומו המדויק של המילניום הוא החוליה החלשה ביותר במטריצה כולה. האה־מילניאליזם והפוסט־מילניאליזם אינם נדחים אפוא כאיוולת כי אם נרשמים כחלופות רציניות, על נקודות החוזק שלהן (הקריאה האה־מילניאלית לוקחת ברצינות את אחדות כתובי התחייה; הקריאה הפוסט־מילניאלית — את אופייה המנצח של הבשורה). ספר זה בוחר בפרה־מילניאליזם משום שהתגלות 20 נקראת באופן הטבעי ביותר כשתי תחיות ומשום שהבטחות המלכות של הברית הישנה תובעות מלכות שלום ארצית — אך הוא נושא את הבחירה בגלוי פנים, כמקום שבו הוא יודע את יסודו שלו כצר ביותר. ההשתבצות הפרה־מילניאלית: שָׁקוּל; הפרה־מילניאליזם עצמו: שָׁקוּל, ולו יסוד טוב בהתגלות 20; מיקום המילניום: החוליה החלשה ביותר, נישאת ביושר.

נותר עוד היחס השני, הראוי לשקילה משלו משום שהוא מיישב אי־הבנות רבות: שני החרונות בעת ובעונה אחת. ספר זה מבחין בין ה־orgē (חרון האלוהים על העולם: החותם השישי, השופרות, הקערות) ובין ה־thlipsis (הצרה מידי החיה על הקדושים, במחצית השנייה של השבוע). הבחנה זו היא סינתזה שְׁקוּלָה, לא כפיית לקסמה: אין הטקסט משתמש בשתי המילים בהפרדה נוקשה בכל מקום, ואפשר גם לקרוא "צרה" ו"חרון" כמצוקה אחת בלתי־מובחנת. אך הסינתזה כן מסבירה שני דברים המתנגשים בלעדיה. ראשית, את מיקומו של מתי 24:29 ("אחרי הצרה"): אחרי צרת החיה בא שלב הסיום של החרון, עם רגע האותות השני החותם את היום (מודל טרום-השיקוץ, פרק 7). שנית, את הבחנת החבורות (פרק 25): הקדושים עוברים את ה־thlipsis (רדיפה מידי החיה), אך הקהילה "לא יועדה ל־orgē" (תסלוניקים א 5:9) — שני "חרונות" שונים, שני יחסים שונים. לפיכך נושא ספר זה את סינתזת שני החרונות כשָׁקוּל: מאירת עיניים וברת־הגנה, אך אינה נכפית בידי האות. שני החרונות בעת ובעונה אחת: סינתזה שְׁקוּלָה.

כך עומדת המטריצה. היום נופל בתוך השבוע ה־70, רץ לצד הצרה (שני חרונות), מגיע לשיאו בהופעה, עובר אל המילניום ונשפך אל הבריאה החדשה. המסגרת פרה־מילניאלית, נישאת כמודל ניסיוני, כששילוב המילניום הוא החוליה החלשה ביותר הנקובה ביושר ושני החרונות הם סינתזה שְׁקוּלָה. מה שנשקל כאן — נבנה בחלק הבא: חלק VII פורש את השבוע ה־70, את מיקום החותם השישי ואת ציר הזמן — לא כלוח שנה כי אם כמסגרת. אך העמדות מונחות עתה גלויות על השולחן, ותוויהן עמן, וזה מה שאולם משפט עושה בטרם יקים מסגרת: תחילה להבחין בין הגדולות ולשקול אותן, ורק אחר כך לבנות את השלם.