דניאל

דניאל אינו משתמש בביטוי "יום יהוה" ולו פעם אחת. ובכל זאת אין ספר על אודות היום היכול לפסוח עליו, שכן דניאל מספק את מה שהנביאים לא נתנו: את השלד. הוא מעמיד את היום במסגרת של זמן, של מספרים, של ראשית ואחרית — והוא משרטט את הדמות המופיעה ברגע המכריע.

התחל במילה שכבר מוכרת לך. המלאך מבטיח לדניאל הסבר על "אשר יהיה באחרית הזעם" — be-acharit ha-zaʿam — "כי למועד קץ".1 מילה זו, zaʿam, זעם, אין היא חרון שרירותי; זהו חרון שיש לו גבול. דניאל רואה את מלך הקץ "מצליח עד כלה זעם", ʿad-kala zaʿam — כי הנחרץ ייעשה.2 לזעם יש מידה; משמתמלא, הוא חדל. זה בדיוק מה שראה ישעיהו באומרו "הֵחָבֵא עד יעבור הזעם" (26:20). שני הנביאים משתמשים באותה מילה לאותו דבר: חלון מדוד של חרון הנפתח ונסגר שוב. על חלון תחום זה נשען, כפי שיראה חלק VII, כל ציר הזמן של ספר זה.

דניאל נותן גם את מידת הצרה, והוא עושה זאת בנוסחה שאתה מזהה. וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא.3 אין כמותה — בדיוק מה שאמר ירמיהו על צרת יעקב ("ואין כמוה", 30:7) ומה שיאמר ישוע על הצרה הגדולה ("אשר לא נהיתה", מתי 24:21). שלושה כתובים, נוסחה אחת, מאורע אחד. ודניאל מוסיף את התוצאה שהאחרים רומזים אליה: ובעת ההיא יימלט עמך, כל הנמצא כתוב בספר. הצרה חסרת תקדים — ומבעד לה, היישר דרכה, ניצל עם. שוב השמירה־דרך, הפעם עם מלאך, מיכאל, ה"עומד" לשמור עליו.

ואז משרטט דניאל את מה שבא מיד לאחר אותה צרה, וזוהי נקודת האור היחידה שהברית הישנה נותנת בבהירות כזו: תחיית המתים. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם.4 שני יעדים, יקיצה אחת — פניה הכפולות של היום, כעת מעבר לקבר. היום מפריד לא רק בין החיים אלא גם בין המתים.

אך לב תרומתו של דניאל עומד בפרקו השביעי, וזוהי הדמות המופיעה ביום. בחזון לילה הוא רואה, לאחר החיות העולות מן הים, כיסא ומושב־דין — ואז: וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה, ובא עד עתיק יומין והקריבוהו לפניו. ולו ניתן שלטון ויקר ומלכות [...] שלטנו שלטן עלם.5 זוהי הדמות המקבלת ביום את השלטון — לא מלאך, לא עם יחיד, אלא "כבר אנש", הבא עם ענני השמים. כאשר עומד ישוע לפני הסנהדרין ונשאל אם הוא המשיח, הוא מצטט בדיוק את הפסוק הזה: "וראיתם את בן האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים" (מתי 26:64). ועל הר הזיתים הוא משרטט את בואו שלו באותן מילים (מתי 24:30). בן־האדם על העננים הוא דמות הציר שבה נוגעות זו בזו הברית הישנה והברית החדשה: אצל דניאל הוא מקבל את המלכות, ובבשורות הוא בא לתבוע אותה.

ולבסוף נותן דניאל את מה שאיש אחר אינו נותן: מספרים. 70 השבועים (9:24-27), שבאמצעם חדלה הקורבן ומוקם השיקוץ; "מועד מועדים וחצי" (7:25; 12:7); 1,290 ו־1,335 הימים (12:11-12). מספרים אלה הם ציוני הזמן המדויקים ביותר בכל הנבואה, ומשום כך גם המסוכנים ביותר. ספר זה נוהג בהם כפי שהוא נוהג בכל דבר שעשוי להניב תאריך: כמסגרת, לא לוח שנה (ראה פרק 4). המספרים קיימים, הם מדויקים, והם בונים את מבנה היום — אך מי שהופך אותם לחשבון לקביעת תאריך, נופל תחת אזהרתם של החכמים ושל האדון עצמו ("לא לכם לדעת את העיתים והזמנים"). דניאל מספק את המסגרת; הוא אינו מספק תאריך, וספר זה אינו הופך אותו לדוקטרינה: שנתוני פרק 33 נושאים את התו הַשְׁעָרָה.

כך נותן דניאל ליום את עצמותיו: הזעם התחום, הצרה חסרת התקדים עם השמירה־דרך, תחיית המתים על שני יעדיה, בן־האדם המקבל את השלטון, ומסגרת המספרים. מבלי להזכיר את הביטוי ולו פעם אחת, הוא הכרחי. במקום שבו תרי־עשר מכנים את היום בשמו וישעיהו מצייר אותו, נותן דניאל את אדריכלותו.