רוב אי־ההבנה בנוגע לאחרית הימים נובע מטעות אחת: מתייחסים אל היום כאילו עומדת על הבמה חבורה אחת בלבד — "המאמינים" — ואז שואלים אם אותה קבוצה נלקחת עתה או עוברת דרך הכול, ומסתבכים בכתובים הנראים כסותרים זה את זה. כתוב אחד אומר "נשמר דרך הצרה" (יעקב, פרק 8); כתוב אחר אומר "לא נועד לחרון" (הקהילה, פרק 16). מי שמייחס את שניהם לאותה קבוצה, נותרת בידו סתירה. אך הסתירה מתפוגגת ברגע שאתה עושה את מה שהכתוב עצמו עושה: מבחין. כי היום אינו אסון חד־גוני הפוקד המון אחד בלתי־מחולק. הוא מחזה ובו חבורות שונות, ולכל חבורה יחס משלה אל החרון. ספר ההתגלות מציב אותן אחת לאחת, ומי שמפריד ביניהן רואה את הסתירות למראית־עין נמוגות כערפל מפני השמש. ארבע חבורות בולטות, והן נשמרות בשלוש דרכים שונות.
החבורה הראשונה היא הכלה — קהילת המשיח, שעליה דיבר הפרק הקודם. יחסה אל החרון טמון בהבטחה אחת ובמי שאליו היא מופנית. המשיח המרומם מבטיח לקהילה שבפילדלפיה: "יען שמרת את דבר סבלנותי, אשמור אותך גם אני משעת הניסיון העתידה לבוא על כל התבל הנושבת, לנסות את יושבי הארץ" (התגלות 3:10). שים לב לשלושת המרכיבים. באה "שעת ניסיון" — תקופה קצובה (היום; השווה גבול ה־zaʿam, פרק 21). היא באה "על כל התבל הנושבת", לנסות את "יושבי הארץ" — בני הארץ, מפלגת החרון (פרק 24). והקהילה נשמרת מתוכה — tērēsō ek. מה בדיוק כוללת אותה "שמירה מתוך" — היחלצות לפני, או הגנה בעיצומה — היא שאלה שספר זה שוקל ביושר ואינו משעין על כתוב אחד (פרק 27). אך מה שחשוב כאן הוא הכיוון: הכלה עומדת לצד ההבטחה, לא לצד יושבי הארץ הנתונים בניסיון. אופן שמירתה הוא הראשון מבין השלושה: היחלצות־לפני. ויוחנן מראה אותה מעט לאחר מכן. לאחר החתומים מופיע "המון רב אשר לא יכול איש למנותו, מכל האומות והמשפחות והעמים והלשונות, עומדים לפני הכיסא ולפני השה, עוטים גלימות לבנות וארוכות" (התגלות 7:9), ולשאלה מי הם באה התשובה: "אלה הם הבאים מן הצרה הגדולה, ויכבסו את גלימותיהם וילבינון בדם השה" (7:14). Ek tēs thlipseōs tēs megalēs — "מן הצרה הגדולה". מכל העמים, לפני הכיסא, בעוד על הארץ אך זה פינו החותמות מקום לשופרות — בתוכו עומדת בראש הכלה המושלמת, שהופיעה בשמים (ראה Excurs 25·2 ונספח E).
החבורה השנייה עומדת לצדה בחדות, והיא אינה הכלה, ככל שערבבו בין השתיים: זוהי ישראל, האישה במדבר. התגלות 12 משרטטת אותה באופן בלתי־נשכח: אישה, עוטה שמש, הירח תחת רגליה, עטרת שנים־עשר כוכבים, והיא יולדת בן זכר אשר "ירעה את כל הגויים בשבט ברזל" (12:1-5) — המשיח, ובו גופו, הנולד מישראל (שנים־עשר הכוכבים הם שנים־עשר השבטים). ואז מתרחשים זה לצד זה שני דברים המקפלים את מלוא ההבחנה של פרק זה בתמונה אחת. הילד נלקח כלפי מעלה: "ובנה נחטף אל האלוהים ואל כיסאו" — hērpasthē, אותו הפועל כמו ה־harpazō של החטיפה (תסלוניקים א 4:17, פרק 16). והאישה נשמרת כלפי מטה: "והאישה ברחה אל המדבר, אשר שם הוכן לה מקום מאת האלוהים, למען יכלכלוה שם אלף מאתיים ושישים יום" (12:6), ושוב: "למען תעוף אל המדבר, אל מקומה, אשר שם היא מכלכלת מועד ומועדים וחצי מועד, הרחק מפני הנחש" (12:14). ראה את הניגוד: הילד עולה מעלה (נחטף אל הכיסא), האישה נותרת מטה (נשמרת במדבר, על הארץ, במקום שהכין האלוהים, שלוש שנים וחצי). זהו האופן השני של השמירה: שמירה־דרך, על הארץ, במחסה. וזה בדיוק מה שאמרה הברית הישנה על ישראל: "עת צרה היא ליעקב, וממנה ייוושע" (ירמיהו 30:7, פרק 8), ו"בעת ההיא יימלט עמך" (דניאל 12:1, פרק 10) — לא נלקח לפני הצרה, אלא נישא דרכה. אשת המדבר היא הדמות האפוקליפטית של צרת יעקב: ישראל, הנשמרת בלב הסערה, מכלכלת במקום שהכין האלוהים, בדיוק כשם שהעם כולכל פעם במדבר במָן. ושים לב לקריאת ישעיהו המהדהדת כאן: "בוא בחדריך [...] חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (26:20) — אותו זעם קצוב, אותו מחסה, אותה חצייה.
החבורה השלישית מופיעה בעיצומו של היום, והיא מגלה אופן שלישי של שמירה המשלים את שני הראשונים: קדושי הצרה. הם "יתר זרעה" של האישה. משברחה אל המדבר והדרקון אינו יכול להשיגה שם, הוא פונה כנגד שאר ילדיה: "וייקצוף הדרקון על האישה, וילך לעשות מלחמה עם יתר זרעה, השומרים את מצוות האלוהים ואשר להם עדות ישוע" (התגלות 12:17). אלה הם הבאים להשתייך לשה בעצם ימי היום, בעוד דלת החסד טרם ננעלה (פרק 15) — ואשר עליהם, מן הטעם הזה עצמו, עורך הדרקון מלחמה. אין הם נלקחים לפני הצרה ואף אינם מוסתרים במחסה ארצי; ברובם הם עוברים אותה עד מוות — מעונים, "נפשות הערופים בעבור עדות ישוע ובעבור דבר האלוהים [...] ויחיו וימלכו עם המשיח אלף שנים" (התגלות 20:4). שמירתם אפוא היא זו של התחייה: הם מאבדים את חייהם ומוצאים אותם מחדש בתחייה הראשונה, לפני הכיסא. למענם אף מתקצר הזמן — "ולולא נקצרו הימים ההם לא היה נמלט כל בשר; אך למען הבחירים ייקצרו הימים ההם" (מתי 24:22) — ובהופעת בן האדם ישלח את מלאכיו לאסוף אותם יחד "מארבע הרוחות" (מתי 24:31, פרק 27). עצם העובדה שהיום מכיר שבים כאלה היא כשלעצמה עדות לחסד האלוהים: אף בעת שהחרון מתפרץ, עוד נאסף קציר. המשפט והישועה מתקדמים זה לצד זה עד הרגע האחרון.
והחבורה הרביעית עומדת בפתח אותו פרק עצמו, והיא מהווה את הגשר בין השנייה לשלישית: 144,000. בטרם יורשו המלאכים המשחיתים לפגוע בארץ, נשמעת הפקודה: "אל תחבלו את הארץ [...] עד אשר נחתום את עבדי אלוהינו על מצחותיהם" — ונחתמים "מכל שבטי בני ישראל", 12,000 מכל שבט (התגלות 7:3-8). כאן שב התו של יחזקאל 9 (פרק 9): האות על המצח השומר, המוטבע בטרם יתפרץ המשפט. ה־144,000 הם ישראל חתום, המוגן לא בלקיחה כי אם בתו — "הביכורים לאלוהים ולשה", ההולכים אחר השה אל כל אשר ילך (14:1-5). אופנם הוא שוב השמירה־דרך, אך כעת חתום ונקוב בשם: הגרעין המזוקק של ישראל (השארית, פרק 22), החתום מפני החרון (9:4) אך לא מפני החיה (13:15), כעומר הביכורים של קציר ישראל הבא אחריו (רומים 11:16, 26).
הַנח כעת את הארבע זו לצד זו, והערפל מתפזר. הכלה: נחלצת־לפני (התגלות 3:10; הלקיחה של תסלוניקים א 4:17; ההמון הרב אשר אין לו מספר לפני הכיסא, התגלות 7:9-14). ישראל, אשת המדבר: נשמרת־דרך, למטה, במחסה (התגלות 12:6,14, צרת יעקב). ה־144,000: נשמרים־דרך, חתומים (התגלות 7:3-8, תו יחזקאל). קדושי הצרה, החלק מזרעה שנלחמים בו: נושעים־דרך־המוות, קמים בתחייה הראשונה (התגלות 12:17; 20:4). ארבע חבורות, שלושה אופני שמירה — וברגע שאתה מבחין ביניהן, נעלמת הסתירה המדומה שבין "לא נועד לחרון" ובין "נשמר דרך הצרה". השניים אינם סותרים זה את זה; הם מדברים על חבורות שונות. ה"לא לחרון" (תסלוניקים א 5:9) אמור בכלה; ה"שמירה־דרך" (ירמיהו 30:7) אמור בישראל. הברית הישנה, המדברת מנקודת מבטה של ישראל, מכירה בעיקר את השמירה־דרך — אשת המדבר, השארית החתומה — משום שהיא עוסקת בישראל. הברית החדשה מוסיפה על כך את סוד הכלה, עם הבטחתה שלה בדבר ההיחלצות־לפני (פרק 24). אין צורך שאחת תדחק את רעותה; הן עומדות זו לצד זו על במה אחת, כל אחת במקומה שלה.
זהו הרווח שבהבחנה, והוא יותר מפתרון לחידה. הוא מראה שהיום אינו חרמש קהה הקוצר את הכול בלא הבחנה, כי אם דרמה מבוימת בקפידה שבה שומר האלוהים כל חבורה בדרכה שלה — את האחת בלוקחו אותה, את השנייה בהסתירו אותה, את השלישית בחותמו אותה, את הרביעית בהקימו אותה מן המתים. ארבע דרכים, שומר אחד. והשאלה שהיום מציב לפני הקורא נעשית בכך מוחשית מאוד: לאיזו חבורה שייך אתה? מי ששייך לשה כעת, נמנה עם הכלה — ועליה מוטלת ההבטחה של "השמירה מן השעה". כיצד יש להבין את אותה "מן" לדיוקה, וכיצד היא מתייחסת אל אסיפת השארית בהופעת המלך, היא השאלה שבה עוסקים שני הפרקים האחרונים של חלק זה. אך שקיימות חבורות נבדלות, כל אחת עם שמירה משלה, קבוע כאן — וזהו המפתח הפותח את הדיון כולו.
מסה 25·1האישה של התגלות 12: ישראל, לא הכנסייה
מיהי האישה של התגלות 12? הזיהוי מכריע להבחנה של פרק זה, והכתוב מותיר מעט מרווח. שלושה סימני היכר מצביעים על ישראל, לא על הכנסייה. (1) היא "עוטה שמש, הירח תחת רגליה, ועטרת שנים־עשר כוכבים" (12:1) — לשון הדימויים של חלום יוסף (בראשית 37:9-11), שם השמש, הירח ו(אחד־עשר + יוסף =) שנים־עשר הכוכבים מייצגים את יעקב, רחל ושנים־עשר השבטים. האישה היא ישראל. (2) היא יולדת "בן זכר אשר ירעה את כל הגויים בשבט ברזל" (12:5) — המשיח (תהלים 2:9), ובו גופו, שיצא מישראל (השווה האישה במדבר, פרק 26). (3) הכנסייה אינה יכולה להיות אישה זו: בפרק זה אין היא האם כי אם הילד, המשיח בגופו. האישה היא אפוא ישראל, אשר ממנה נולד המשיח, והנשמרת דרך היום. התמונה נושאת בדיוק את שני האופנים של פרק זה זה לצד זה: הילד עולה מעלה (נחטף, hērpasthē), האישה נותרת מטה (מכלכלת במדבר, 1,260 יום), וכנגד יתר זרעה עורך הדרקון מלחמה (12:17). כך עומדת בפרק אחד הלקיחה (הילד, החטיפה עצמה) לצד השמירה־דרך (האישה, ישראל בצרת יעקב) והישועה־דרך־המוות (הזרע, קדושי הצרה). (הזיהוי אישה = ישראל: מְתֻעָד הֵיטֵב. אשת המדבר כשמירה־דרך של ישראל: שָׁקוּל, מקובל ברבים.)
מסה 25·2ההמון הרב של התגלות 7: הכלה לפני הכיסא
מיהו "ההמון הרב אשר לא יכול איש למנותו, מכל האומות" (התגלות 7:9)? ספר זה קורא בו את הכלה המושלמת, שהופיעה בשמים, והיא בראשו; שההמון הוא הכלה בלבד, אין הכתוב אומר (מודל טרום-השיקוץ, פרק 7). שלושה דברים מורים על כך. (1) הניגוד בתוך התגלות 7 עצמו. מיד לפני ההמון עומדים ה־144,000, החתומים "מכל שבטי בני ישראל" (7:4-8) — חבורה ישראלית, על הארץ, מסומנת; ואז, בפנייה מכוונת ("אחרי כן ראיתי", 7:9), ההמון אשר אין לו מספר "מכל האומות", לפני הכיסא. ישראל למטה, חתומה; הקהילה למעלה, מכל העמים — זוהי החלוקה הכפולה הנושאת את כל החלק הזה (פרק 24), כאן מוצבת זו לצד זו בחיזיון אחד. (2) מילת היחס. הם באים "מן (ek) הצרה הגדולה" (7:14); מילת היחס הזאת מציינת מוצא ואינה נושאת את הקריאה — והם עומדים כבר מפוארים לפני הכיסא בין החותם השישי לשביעי, לפני השופרות והחיה: היישר במקום שבו נופלת לקיחת הכלה (נספח E). (3) מצבם. גלימות לבנות וכפות תמרים, המשרתים "יומם ולילה בהיכלו", ו"ימחה האלוהים כל דמעה מעיניהם" (7:15-17) — תפארתה של הקהילה המושלמת. המאמינים הבאים לידי אמונה ביום הם חבורה אחרת מן הכלה — "יתר זרעה" (12:17), מעוני 20:4 (ראה בגוף הטקסט). (שה־144,000 (ישראל) וההמון הרב (מכל האומות) עומדים זה כנגד זה בהתגלות 7: מְתֻעָד הֵיטֵב. הכלה בראש ההמון הרב: שָׁקוּל — בקנה אחד עם מיקום הלקיחה של נספח E. החלופה המנויה עומדת בהמשכילים, פרק 4: ההמון כרבים המיטהרים של דניאל יב:10, על יסוד θλῖψις (מילת המצוקה של דניאל יב:1) ו-λευκαίνω (פועל הלבנה שבו מתרגם תיאודוטיון את דניאל יב:10). הד לקסיקלי זה מְתֻעָד הֵיטֵב; שהוא כופה זהות — מְעֻרְעָר, ואין הולכים כאן אחריו.)
מסה 25·3ה־144,000: השארית החתומה
התגלות 7:1-8 מציבה, בטרם יתפרצו רוחות המשפט, חתימה: "אל תחבלו את הארץ [...] עד אשר נחתום את עבדי אלוהינו על מצחותיהם" (7:3), ונחתמים 144,000, "מכל שבטי בני ישראל", 12,000 לכל שבט (7:4-8). שלוש הבחנות. (1) זוהי חבורה ישראלית: השבטים נקובים בשמם; זהו הגרעין המזוקק של ישראל, השארית (פרק 22) בצורתה החתומה. (2) התו הוא זה של יחזקאל 9 (פרק 9): האות על המצח, המוטבע בטרם יצאו מבצעי הדין, השומר את נושאו — והוא עומד בניגוד גמור לתו החיה (13:16-17), אשר יושבי הארץ מקבלים עליהם. שני תווים, שני אדונים, שני גורלות. (3) תפקידם: "הביכורים (aparchē) לאלוהים ולשה" (14:4), ההולכים אחר השה אל כל אשר ילך — עומר הביכורים של קציר ישראל הבא אחריו (רומים 11:16, 26; השווה פרקים 12, 18). שמירתם היא שוב השמירה־דרך, כעת חתומה ונקובה בשם: לא נלקחים, אלא מוגנים על הארץ בכוח החותם, היישר דרך החרון; מפני החיה אין החותם מגן (13:15), והם הולכים אחר השה אל כל אשר ילך, עד המוות (14:4, 13). הם ההוכחה החיה לכך שהשמירה־דרך של הברית הישנה (תו יחזקאל 9, המחסה של ישעיהו 26:20) הופכת ביום למציאות. (ה־144,000 כישראל חתום והקשר עם יחזקאל 9: מְתֻעָד הֵיטֵב. טיבו המדויק (מספר מילולי/סמלי): שָׁקוּל. החותם מפני החרון, לא מפני החיה: מְתֻעָד הֵיטֵב (9:4); שהם הולכים אחר השה עד המוות: שָׁקוּל.)
החלק מזרעה שהדרקון נלחם בו — הבאים לידי אמונה ביום
נושעים־דרך־המוות
קמים בתחייה הראשונה
התגלות 12:17; 20:4; מתי 24:22,31
אורחי החתונה
הקרואים למשתה החתונה — הם הם קדושי הצרה, בכינויים כאורחי החתונה
קרואים, לא הכלה עצמה
אל המשתה, בביאה השנייה
התגלות 19:9
שים לב להבחנה הנעלמת לא־אחת: הכלה אינה אחד עם האורחים בחתונה. "אשרי הקרואים אל משתה חתונת השה" (התגלות 19:9) — הקרואים הם חבורה נבדלת, אלה הבאים לידי אמונה ביום לאחר שנסגרה דלת הלקיחה (פרקים 26-27). (ההבחנה כלה/קרואים ב־19:7-9: מְתֻעָד הֵיטֵב. הזהות והתזמון המדויקים לכל חבורה: שָׁקוּל; ראה פרק 27.)
מומחהhērpasthē (התגלות 12:5): הלקיחה והשמירה בתמונה אחת
התגלות 12 יקרה מבחינה תיאולוגית משום שהוא מציב את שלושת אופני השמירה זה לצד זה בתמונה רציפה אחת, בבחירת מילים היוצרת את החיבור. על הילד נאמר: καὶ ἡρπάσθη τὸ τέκνον αὐτῆς πρὸς τὸν θεὸν καὶ τὸν θρόνον αὐτοῦ (kai hērpasthē to teknon autēs pros ton theon kai ton thronon autou), "ובנה נחטף אל האלוהים ואל כיסאו" (12:5). הפועל ἁρπάζω (harpazō, "לחטוף, ליטול בכוח") הוא בדיוק הפועל של החטיפה: ἁρπαγησόμεθα (harpagēsometha, "אנו נֵחָטֵף") בתסלוניקים א 4:17. הקריאה ההיסטורית מייחסת את 12:5 לעליית המשיח השמימה (הילד אל הכיסא); ספר זה אינו הולך בקריאה זו, שכן ב־12:5 הראש אינו נחטף אלא מונח מראש (12:10-11). בחירת המילים משרטטת את הדפוס שבו הולכת החטיפה: החטיפה כלפי מעלה, הרחק מן הדרקון. וממש לצדה עומדת התנועה הנגדית: ἡ γυνὴ ἔφυγεν εἰς τὴν ἔρημον (hē gynē efygen eis tēn erēmon), "והאישה ברחה אל המדבר" (12:6) — הילד כלפי מעלה, האישה כלפי פנים — בעוד כנגד "יתר זרעה" עורך הדרקון מלחמה (12:17). כך נושא פרק אחד את שלוש דרכי ההצלה של היום: ה־harpazō כלפי מעלה (הילד; הכלה), ה־שמירה־דרך במדבר (האישה; ישראל), וה־ישועה־דרך־המוות של הזרע (קדושי הצרה). מי שמערבב בין החבורות, מערבב גם בין ההצלות; מי שמבחין ביניהן, רואה שהתגלות 12 הציב אותן זו לצד זו בכוונת מכוון. (אותו פועל בהתגלות 12:5 ובתסלוניקים א 4:17: מְתֻעָד הֵיטֵב; מה שהוא נושא: מעט, שכן הוא מופיע 14 פעמים בברית החדשה. זיהוי הילד עם המשיח בגופו: מְעֻרְעָר (נספח F).)
רוב אי־ההבנה בנוגע לאחרית הימים נובע מטעות אחת: מתייחסים אל היום כאילו עומדת על הבמה חבורה אחת בלבד — "המאמינים" — ואז שואלים אם אותה קבוצה נלקחת עתה או עוברת דרך הכול, ומסתבכים בכתובים הנראים כסותרים זה את זה. כתוב אחד אומר "נשמר דרך הצרה" (יעקב, פרק 8); כתוב אחר אומר "לא נועד לחרון" (הקהילה, פרק 16). מי שמייחס את שניהם לאותה קבוצה, נותרת בידו סתירה. אך הסתירה מתפוגגת ברגע שאתה עושה את מה שהכתוב עצמו עושה: מבחין. כי היום אינו אסון חד־גוני הפוקד המון אחד בלתי־מחולק. הוא מחזה ובו חבורות שונות, ולכל חבורה יחס משלה אל החרון. ספר ההתגלות מציב אותן אחת לאחת, ומי שמפריד ביניהן רואה את הסתירות למראית־עין נמוגות כערפל מפני השמש. ארבע חבורות בולטות, והן נשמרות בשלוש דרכים שונות.
החבורה הראשונה היא הכלה — קהילת המשיח, שעליה דיבר הפרק הקודם. יחסה אל החרון טמון בהבטחה אחת ובמי שאליו היא מופנית. המשיח המרומם מבטיח לקהילה שבפילדלפיה: "יען שמרת את דבר סבלנותי, אשמור אותך גם אני משעת הניסיון העתידה לבוא על כל התבל הנושבת, לנסות את יושבי הארץ" (התגלות 3:10). שים לב לשלושת המרכיבים. באה "שעת ניסיון" — תקופה קצובה (היום; השווה גבול ה־zaʿam, פרק 21). היא באה "על כל התבל הנושבת", לנסות את "יושבי הארץ" — בני הארץ, מפלגת החרון (פרק 24). והקהילה נשמרת מתוכה — tērēsō ek. מה בדיוק כוללת אותה "שמירה מתוך" — היחלצות לפני, או הגנה בעיצומה — היא שאלה שספר זה שוקל ביושר ואינו משעין על כתוב אחד (פרק 27). אך מה שחשוב כאן הוא הכיוון: הכלה עומדת לצד ההבטחה, לא לצד יושבי הארץ הנתונים בניסיון. אופן שמירתה הוא הראשון מבין השלושה: היחלצות־לפני. ויוחנן מראה אותה מעט לאחר מכן. לאחר החתומים מופיע "המון רב אשר לא יכול איש למנותו, מכל האומות והמשפחות והעמים והלשונות, עומדים לפני הכיסא ולפני השה, עוטים גלימות לבנות וארוכות" (התגלות 7:9), ולשאלה מי הם באה התשובה: "אלה הם הבאים מן הצרה הגדולה, ויכבסו את גלימותיהם וילבינון בדם השה" (7:14). Ek tēs thlipseōs tēs megalēs — "מן הצרה הגדולה". מכל העמים, לפני הכיסא, בעוד על הארץ אך זה פינו החותמות מקום לשופרות — בתוכו עומדת בראש הכלה המושלמת, שהופיעה בשמים (ראה Excurs 25·2 ונספח E).
החבורה השנייה עומדת לצדה בחדות, והיא אינה הכלה, ככל שערבבו בין השתיים: זוהי ישראל, האישה במדבר. התגלות 12 משרטטת אותה באופן בלתי־נשכח: אישה, עוטה שמש, הירח תחת רגליה, עטרת שנים־עשר כוכבים, והיא יולדת בן זכר אשר "ירעה את כל הגויים בשבט ברזל" (12:1-5) — המשיח, ובו גופו, הנולד מישראל (שנים־עשר הכוכבים הם שנים־עשר השבטים). ואז מתרחשים זה לצד זה שני דברים המקפלים את מלוא ההבחנה של פרק זה בתמונה אחת. הילד נלקח כלפי מעלה: "ובנה נחטף אל האלוהים ואל כיסאו" — hērpasthē, אותו הפועל כמו ה־harpazō של החטיפה (תסלוניקים א 4:17, פרק 16). והאישה נשמרת כלפי מטה: "והאישה ברחה אל המדבר, אשר שם הוכן לה מקום מאת האלוהים, למען יכלכלוה שם אלף מאתיים ושישים יום" (12:6), ושוב: "למען תעוף אל המדבר, אל מקומה, אשר שם היא מכלכלת מועד ומועדים וחצי מועד, הרחק מפני הנחש" (12:14). ראה את הניגוד: הילד עולה מעלה (נחטף אל הכיסא), האישה נותרת מטה (נשמרת במדבר, על הארץ, במקום שהכין האלוהים, שלוש שנים וחצי). זהו האופן השני של השמירה: שמירה־דרך, על הארץ, במחסה. וזה בדיוק מה שאמרה הברית הישנה על ישראל: "עת צרה היא ליעקב, וממנה ייוושע" (ירמיהו 30:7, פרק 8), ו"בעת ההיא יימלט עמך" (דניאל 12:1, פרק 10) — לא נלקח לפני הצרה, אלא נישא דרכה. אשת המדבר היא הדמות האפוקליפטית של צרת יעקב: ישראל, הנשמרת בלב הסערה, מכלכלת במקום שהכין האלוהים, בדיוק כשם שהעם כולכל פעם במדבר במָן. ושים לב לקריאת ישעיהו המהדהדת כאן: "בוא בחדריך [...] חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (26:20) — אותו זעם קצוב, אותו מחסה, אותה חצייה.
החבורה השלישית מופיעה בעיצומו של היום, והיא מגלה אופן שלישי של שמירה המשלים את שני הראשונים: קדושי הצרה. הם "יתר זרעה" של האישה. משברחה אל המדבר והדרקון אינו יכול להשיגה שם, הוא פונה כנגד שאר ילדיה: "וייקצוף הדרקון על האישה, וילך לעשות מלחמה עם יתר זרעה, השומרים את מצוות האלוהים ואשר להם עדות ישוע" (התגלות 12:17). אלה הם הבאים להשתייך לשה בעצם ימי היום, בעוד דלת החסד טרם ננעלה (פרק 15) — ואשר עליהם, מן הטעם הזה עצמו, עורך הדרקון מלחמה. אין הם נלקחים לפני הצרה ואף אינם מוסתרים במחסה ארצי; ברובם הם עוברים אותה עד מוות — מעונים, "נפשות הערופים בעבור עדות ישוע ובעבור דבר האלוהים [...] ויחיו וימלכו עם המשיח אלף שנים" (התגלות 20:4). שמירתם אפוא היא זו של התחייה: הם מאבדים את חייהם ומוצאים אותם מחדש בתחייה הראשונה, לפני הכיסא. למענם אף מתקצר הזמן — "ולולא נקצרו הימים ההם לא היה נמלט כל בשר; אך למען הבחירים ייקצרו הימים ההם" (מתי 24:22) — ובהופעת בן האדם ישלח את מלאכיו לאסוף אותם יחד "מארבע הרוחות" (מתי 24:31, פרק 27). עצם העובדה שהיום מכיר שבים כאלה היא כשלעצמה עדות לחסד האלוהים: אף בעת שהחרון מתפרץ, עוד נאסף קציר. המשפט והישועה מתקדמים זה לצד זה עד הרגע האחרון.
והחבורה הרביעית עומדת בפתח אותו פרק עצמו, והיא מהווה את הגשר בין השנייה לשלישית: 144,000. בטרם יורשו המלאכים המשחיתים לפגוע בארץ, נשמעת הפקודה: "אל תחבלו את הארץ [...] עד אשר נחתום את עבדי אלוהינו על מצחותיהם" — ונחתמים "מכל שבטי בני ישראל", 12,000 מכל שבט (התגלות 7:3-8). כאן שב התו של יחזקאל 9 (פרק 9): האות על המצח השומר, המוטבע בטרם יתפרץ המשפט. ה־144,000 הם ישראל חתום, המוגן לא בלקיחה כי אם בתו — "הביכורים לאלוהים ולשה", ההולכים אחר השה אל כל אשר ילך (14:1-5). אופנם הוא שוב השמירה־דרך, אך כעת חתום ונקוב בשם: הגרעין המזוקק של ישראל (השארית, פרק 22), החתום מפני החרון (9:4) אך לא מפני החיה (13:15), כעומר הביכורים של קציר ישראל הבא אחריו (רומים 11:16, 26).
הַנח כעת את הארבע זו לצד זו, והערפל מתפזר. הכלה: נחלצת־לפני (התגלות 3:10; הלקיחה של תסלוניקים א 4:17; ההמון הרב אשר אין לו מספר לפני הכיסא, התגלות 7:9-14). ישראל, אשת המדבר: נשמרת־דרך, למטה, במחסה (התגלות 12:6,14, צרת יעקב). ה־144,000: נשמרים־דרך, חתומים (התגלות 7:3-8, תו יחזקאל). קדושי הצרה, החלק מזרעה שנלחמים בו: נושעים־דרך־המוות, קמים בתחייה הראשונה (התגלות 12:17; 20:4). ארבע חבורות, שלושה אופני שמירה — וברגע שאתה מבחין ביניהן, נעלמת הסתירה המדומה שבין "לא נועד לחרון" ובין "נשמר דרך הצרה". השניים אינם סותרים זה את זה; הם מדברים על חבורות שונות. ה"לא לחרון" (תסלוניקים א 5:9) אמור בכלה; ה"שמירה־דרך" (ירמיהו 30:7) אמור בישראל. הברית הישנה, המדברת מנקודת מבטה של ישראל, מכירה בעיקר את השמירה־דרך — אשת המדבר, השארית החתומה — משום שהיא עוסקת בישראל. הברית החדשה מוסיפה על כך את סוד הכלה, עם הבטחתה שלה בדבר ההיחלצות־לפני (פרק 24). אין צורך שאחת תדחק את רעותה; הן עומדות זו לצד זו על במה אחת, כל אחת במקומה שלה.
זהו הרווח שבהבחנה, והוא יותר מפתרון לחידה. הוא מראה שהיום אינו חרמש קהה הקוצר את הכול בלא הבחנה, כי אם דרמה מבוימת בקפידה שבה שומר האלוהים כל חבורה בדרכה שלה — את האחת בלוקחו אותה, את השנייה בהסתירו אותה, את השלישית בחותמו אותה, את הרביעית בהקימו אותה מן המתים. ארבע דרכים, שומר אחד. והשאלה שהיום מציב לפני הקורא נעשית בכך מוחשית מאוד: לאיזו חבורה שייך אתה? מי ששייך לשה כעת, נמנה עם הכלה — ועליה מוטלת ההבטחה של "השמירה מן השעה". כיצד יש להבין את אותה "מן" לדיוקה, וכיצד היא מתייחסת אל אסיפת השארית בהופעת המלך, היא השאלה שבה עוסקים שני הפרקים האחרונים של חלק זה. אך שקיימות חבורות נבדלות, כל אחת עם שמירה משלה, קבוע כאן — וזהו המפתח הפותח את הדיון כולו.
מסה 25·1האישה של התגלות 12: ישראל, לא הכנסייה
מיהי האישה של התגלות 12? הזיהוי מכריע להבחנה של פרק זה, והכתוב מותיר מעט מרווח. שלושה סימני היכר מצביעים על ישראל, לא על הכנסייה. (1) היא "עוטה שמש, הירח תחת רגליה, ועטרת שנים־עשר כוכבים" (12:1) — לשון הדימויים של חלום יוסף (בראשית 37:9-11), שם השמש, הירח ו(אחד־עשר + יוסף =) שנים־עשר הכוכבים מייצגים את יעקב, רחל ושנים־עשר השבטים. האישה היא ישראל. (2) היא יולדת "בן זכר אשר ירעה את כל הגויים בשבט ברזל" (12:5) — המשיח (תהלים 2:9), ובו גופו, שיצא מישראל (השווה האישה במדבר, פרק 26). (3) הכנסייה אינה יכולה להיות אישה זו: בפרק זה אין היא האם כי אם הילד, המשיח בגופו. האישה היא אפוא ישראל, אשר ממנה נולד המשיח, והנשמרת דרך היום. התמונה נושאת בדיוק את שני האופנים של פרק זה זה לצד זה: הילד עולה מעלה (נחטף, hērpasthē), האישה נותרת מטה (מכלכלת במדבר, 1,260 יום), וכנגד יתר זרעה עורך הדרקון מלחמה (12:17). כך עומדת בפרק אחד הלקיחה (הילד, החטיפה עצמה) לצד השמירה־דרך (האישה, ישראל בצרת יעקב) והישועה־דרך־המוות (הזרע, קדושי הצרה). (הזיהוי אישה = ישראל: מְתֻעָד הֵיטֵב. אשת המדבר כשמירה־דרך של ישראל: שָׁקוּל, מקובל ברבים.)
מסה 25·2ההמון הרב של התגלות 7: הכלה לפני הכיסא
מיהו "ההמון הרב אשר לא יכול איש למנותו, מכל האומות" (התגלות 7:9)? ספר זה קורא בו את הכלה המושלמת, שהופיעה בשמים, והיא בראשו; שההמון הוא הכלה בלבד, אין הכתוב אומר (מודל טרום-השיקוץ, פרק 7). שלושה דברים מורים על כך. (1) הניגוד בתוך התגלות 7 עצמו. מיד לפני ההמון עומדים ה־144,000, החתומים "מכל שבטי בני ישראל" (7:4-8) — חבורה ישראלית, על הארץ, מסומנת; ואז, בפנייה מכוונת ("אחרי כן ראיתי", 7:9), ההמון אשר אין לו מספר "מכל האומות", לפני הכיסא. ישראל למטה, חתומה; הקהילה למעלה, מכל העמים — זוהי החלוקה הכפולה הנושאת את כל החלק הזה (פרק 24), כאן מוצבת זו לצד זו בחיזיון אחד. (2) מילת היחס. הם באים "מן (ek) הצרה הגדולה" (7:14); מילת היחס הזאת מציינת מוצא ואינה נושאת את הקריאה — והם עומדים כבר מפוארים לפני הכיסא בין החותם השישי לשביעי, לפני השופרות והחיה: היישר במקום שבו נופלת לקיחת הכלה (נספח E). (3) מצבם. גלימות לבנות וכפות תמרים, המשרתים "יומם ולילה בהיכלו", ו"ימחה האלוהים כל דמעה מעיניהם" (7:15-17) — תפארתה של הקהילה המושלמת. המאמינים הבאים לידי אמונה ביום הם חבורה אחרת מן הכלה — "יתר זרעה" (12:17), מעוני 20:4 (ראה בגוף הטקסט). (שה־144,000 (ישראל) וההמון הרב (מכל האומות) עומדים זה כנגד זה בהתגלות 7: מְתֻעָד הֵיטֵב. הכלה בראש ההמון הרב: שָׁקוּל — בקנה אחד עם מיקום הלקיחה של נספח E. החלופה המנויה עומדת בהמשכילים, פרק 4: ההמון כרבים המיטהרים של דניאל יב:10, על יסוד θλῖψις (מילת המצוקה של דניאל יב:1) ו-λευκαίνω (פועל הלבנה שבו מתרגם תיאודוטיון את דניאל יב:10). הד לקסיקלי זה מְתֻעָד הֵיטֵב; שהוא כופה זהות — מְעֻרְעָר, ואין הולכים כאן אחריו.)
מסה 25·3ה־144,000: השארית החתומה
התגלות 7:1-8 מציבה, בטרם יתפרצו רוחות המשפט, חתימה: "אל תחבלו את הארץ [...] עד אשר נחתום את עבדי אלוהינו על מצחותיהם" (7:3), ונחתמים 144,000, "מכל שבטי בני ישראל", 12,000 לכל שבט (7:4-8). שלוש הבחנות. (1) זוהי חבורה ישראלית: השבטים נקובים בשמם; זהו הגרעין המזוקק של ישראל, השארית (פרק 22) בצורתה החתומה. (2) התו הוא זה של יחזקאל 9 (פרק 9): האות על המצח, המוטבע בטרם יצאו מבצעי הדין, השומר את נושאו — והוא עומד בניגוד גמור לתו החיה (13:16-17), אשר יושבי הארץ מקבלים עליהם. שני תווים, שני אדונים, שני גורלות. (3) תפקידם: "הביכורים (aparchē) לאלוהים ולשה" (14:4), ההולכים אחר השה אל כל אשר ילך — עומר הביכורים של קציר ישראל הבא אחריו (רומים 11:16, 26; השווה פרקים 12, 18). שמירתם היא שוב השמירה־דרך, כעת חתומה ונקובה בשם: לא נלקחים, אלא מוגנים על הארץ בכוח החותם, היישר דרך החרון; מפני החיה אין החותם מגן (13:15), והם הולכים אחר השה אל כל אשר ילך, עד המוות (14:4, 13). הם ההוכחה החיה לכך שהשמירה־דרך של הברית הישנה (תו יחזקאל 9, המחסה של ישעיהו 26:20) הופכת ביום למציאות. (ה־144,000 כישראל חתום והקשר עם יחזקאל 9: מְתֻעָד הֵיטֵב. טיבו המדויק (מספר מילולי/סמלי): שָׁקוּל. החותם מפני החרון, לא מפני החיה: מְתֻעָד הֵיטֵב (9:4); שהם הולכים אחר השה עד המוות: שָׁקוּל.)
תיקארבע החבורות ושמירתן
מי עומד על במת היום, וכיצד נשמר כל אחד.
שים לב להבחנה הנעלמת לא־אחת: הכלה אינה אחד עם האורחים בחתונה. "אשרי הקרואים אל משתה חתונת השה" (התגלות 19:9) — הקרואים הם חבורה נבדלת, אלה הבאים לידי אמונה ביום לאחר שנסגרה דלת הלקיחה (פרקים 26-27). (ההבחנה כלה/קרואים ב־19:7-9: מְתֻעָד הֵיטֵב. הזהות והתזמון המדויקים לכל חבורה: שָׁקוּל; ראה פרק 27.)
מומחהhērpasthē (התגלות 12:5): הלקיחה והשמירה בתמונה אחת
התגלות 12 יקרה מבחינה תיאולוגית משום שהוא מציב את שלושת אופני השמירה זה לצד זה בתמונה רציפה אחת, בבחירת מילים היוצרת את החיבור. על הילד נאמר: καὶ ἡρπάσθη τὸ τέκνον αὐτῆς πρὸς τὸν θεὸν καὶ τὸν θρόνον αὐτοῦ (kai hērpasthē to teknon autēs pros ton theon kai ton thronon autou), "ובנה נחטף אל האלוהים ואל כיסאו" (12:5). הפועל ἁρπάζω (harpazō, "לחטוף, ליטול בכוח") הוא בדיוק הפועל של החטיפה: ἁρπαγησόμεθα (harpagēsometha, "אנו נֵחָטֵף") בתסלוניקים א 4:17. הקריאה ההיסטורית מייחסת את 12:5 לעליית המשיח השמימה (הילד אל הכיסא); ספר זה אינו הולך בקריאה זו, שכן ב־12:5 הראש אינו נחטף אלא מונח מראש (12:10-11). בחירת המילים משרטטת את הדפוס שבו הולכת החטיפה: החטיפה כלפי מעלה, הרחק מן הדרקון. וממש לצדה עומדת התנועה הנגדית: ἡ γυνὴ ἔφυγεν εἰς τὴν ἔρημον (hē gynē efygen eis tēn erēmon), "והאישה ברחה אל המדבר" (12:6) — הילד כלפי מעלה, האישה כלפי פנים — בעוד כנגד "יתר זרעה" עורך הדרקון מלחמה (12:17). כך נושא פרק אחד את שלוש דרכי ההצלה של היום: ה־harpazō כלפי מעלה (הילד; הכלה), ה־שמירה־דרך במדבר (האישה; ישראל), וה־ישועה־דרך־המוות של הזרע (קדושי הצרה). מי שמערבב בין החבורות, מערבב גם בין ההצלות; מי שמבחין ביניהן, רואה שהתגלות 12 הציב אותן זו לצד זו בכוונת מכוון. (אותו פועל בהתגלות 12:5 ובתסלוניקים א 4:17: מְתֻעָד הֵיטֵב; מה שהוא נושא: מעט, שכן הוא מופיע 14 פעמים בברית החדשה. זיהוי הילד עם המשיח בגופו: מְעֻרְעָר (נספח F).)