פרק 9
שש הקבוצות
במבט אחד
זו סערה אחת, מצולמת משישה צדדים בעת ובעונה אחת.
עבור על פני השדה
1התגלות 11:3-13; 12:17; 13:7
הצד הרועש
"שני העדים הם נקודתו החדה והפומבית ביותר; הקדושים הם היקפו המלא."
תפקיד המשכילים "לא כקבוצה שלישית לצדו, אלא כחלוץ המלמד והמעיד שבתוכו"
2התגלות 12:5-6, 12, 14
הצד השקט
"נשמר הוא גורל [...] נחטף הוא גורל [...] שוכן באוהל אינו כזה; הוא המקום שאליו מגיע הנחטף."
האישה נסתרת וניזונה, הילד עולה למעלה, והשוכנים באוהל "לא כאירוע שני אלא כצדו האחר של הראשון"
3התגלות 7:1-8; 9:4; 14:1
הגוף המסומן
"מכל הדמויות בשדה הזה הם הגוף הספור"
"נשמרים על הארץ, בעיצומו של המשפט, בכוח החותם, המסיט את החרון אך לא את החיה"
4
לקורא בזאת בימים ההם
"ואתה תוהה אם היות־נסתר אמיץ די הצורך"
"האופן אינו הישג ואינו ציון; הוא הקצאה"
מול כמעט הכול כפיל
"מול האב התנין, מול השה החיה [...] מול שוכני האוהל יושבי הארץ"
שני מקומות פתוחים
"לילד אין בכל הספר מחקה, ולהמון הרב אין אנטי־טיפוס"
"המראה היא דפוס שולט, לא מערכת סגורה"
חמש פעמים בכל הברית החדשה, כל חמשתן אצל יוחנן: "לשון אוהל־האלוהים, מראש ועד סוף", ו"אין היא בשום מקום לשון מלאכים".
- מסגרת קריאה שעון אחד על פני השש, הימים מדויקים ביותר, חודשי החיה רחבים ביותר, "המתחילים מעט קודם"; שהם חלים בעת ובעונה אחת, "אין אף אחד מן הפסוקים הללו אומר זאת במפורש". וכן האישה נשמרת וזרעהּ מותקף באותו זמן.
- קריאתו של ספר זה הילד: "הראש עצמו אינו נולד כאן ואינו נחטף, הוא מונח מראש", "נגד תולדות הפרשנות". השוכנים באוהל ככלה שנלקחה; "הקריאה החזקה ביותר בלא מודל היא ההמון הגדול של 7:9-17".
- פרשנות שהכתוב בונה אצל העדים וזוג החיות מראה מכוונת; "ארבעת הצירים עצמם עומדים בפסוקים".
- פסק דין פתוח כיצד רצות הרשימות של המשכילים ושל ה־144,000: "נותר שם פסק דין פתוח, ושדה זה אינו חורץ אותו מחדש".
I. לילה אחד, שש תשובות
בא רגע שבו שתי גופות מוטלות בכיכר של העיר הגדולה, שלושה ימים וחצי, בלא קבורה — ויושבי הארץ שולחים זה לזה מתנות. באותם ימים ממש, תחת אותו שעון, נישאת אישה על כנפי נשרים אל מדבר, אל מקום שאלוהים הכין לה, וניזונה שם. ובעוד למטה הסערה מתפרצת, כבר שוכנת למעלה קבוצה תחת אוהל. שלושה מחזות מלילה אחד — ואין ביניהם דמיון בשום דבר, זולת בזה: בכל השלושה עסוק אלוהים בהעברת בני אדם דרך הכול.
זו השאלה שחלק זה נושא, והיא אינה קטנה: כיצד מעביר אלוהים אדם חי דרך לילה של החיה? ההתגלות אינה נותנת על שאלה זו תשובה אחת. היא נותנת שש.
לאורך ארבעה פרקים עקב ספר זה אחר שתי דמויות ואחר התפר הצר שביניהן — המשכילים וה־144,000, תפקיד וגוף; העניין נשקל, והכתר מונח בסופו בשני זוגות ידיים בעת ובעונה אחת. אך השתיים הללו לא עמדו לבדן בלילה. מי שתופס במבט אחד את התגלות יא עד יד, רואה שם לא שתיים ולא שלוש, אלא שש קבוצות אנושיות ניצבות — ואף אחת מן השש אינה נבלעת בחברתה בלי שדבר מה נופל מן הכתוב. שני עדים הנהרגים ברחוב וקמים שוב. אישה, מוכתרת בכוכבים, הנסה אל המדבר. ילד הנחטף אל כס. חוג רחב הנלחם בתנין. גוף ספור ולו חותם על המצח. והקבוצה תחת האוהל. שש דמויות — והנושא הוא זה: כל אחת מן השש נישאת בידי אלוהים בדרך אחרת דרך הצרה. לא שש קבוצות אקראיות באותם פרקים, אלא שישה אופנים — שש תשובות על אותה שאלה אחת.
ומעל השש הללו מתקתק שעון אחד. יש בפרקים אלה מידת זמן אחת, תחת שמות שונים: 42 חודשים, 1,260 ימים, עת ועתים וחצי עת. אותה מידה — חצי שבוע של שנים, המידה שדניאל כבר הכיר; הימים מודדים אותה במדויק ביותר, החודשים ברחב ביותר. תחת אותו שעון ניזונה האישה במדבר, מנבאים שני העדים בבגדי אבל, ומקבלת החיה סמכות לפעול. שמירה, עדות וסמכות אינן רצות זו אחר זו; הן רצות יחדיו: האישה והעדים באותם 1,260 ימים, החיה ב־42 חודשיה, המתחילים מעט קודם. כך קורא ספר זה את המחוגים: מכוונים יחד — העמדה הרגועה ביותר, אף שאותו משך זמן כשלעצמו עדיין אינו מוכיח תקופה זהה, ולא כל מפרש מחלק כך את חצי השבוע. השעון אחד; הדמויות הנעות תחתיו רבות.
אנו אוהבים לקרוא נבואה כלוח זמנים — קודם זה, אחר כך זה. אך ההתגלות אינה מניחה כאן קו זמן; היא מניחה חתך רוחב: תקופה אחת, כל בני האדם בבת אחת — מי מעיד ומי נשמר, מי נרדף ומי חתום, מי נחטף ומי כבר שוכן תחת האוהל. אין אלה שש מערכות זו אחר זו. זו סערה אחת, מצולמת משישה צדדים בעת ובעונה אחת.
עבור עתה לאורך השדה — לא בסדר הכתוב, אלא בסדר שהשדה עצמו חושף. התחל בצד הרועש ביותר: אצל הדמויות המדברות ומדממות על כך.
II. המעידים והנרדפים
העמד שני אנשים בבגדי אבל בכיכר של העיר הגדולה, וקיבלת את הדמות הרועשת, הפגיעה והגלויה ביותר בכל השדה. "ואתן לשני עדיי, והם ינבאו אלף מאתיים ושישים ימים, לבושי שקים." הם אינם מסתתרים ואינם נחטפים; הם עומדים באמצע הרחוב ומדברים. והכתוב משרטט אותם בסימני הנביאים הכבדים ביותר שיש למקרא: הם "שני הזיתים ושתי המנורות העומדים לפני אדון הארץ" — שני משוחיו של זכריה אצל המנורה; יוצאת אש מפיהם המכלה את אויביהם — ירמיהו, אשר דבריו בפיו נעשו לאש; הם עוצרים את השמים כאליהו, והופכים את המים לדם ומכים את הארץ בכל מכה כמשה. אליהו ומשה, תורה ונביאים, מקובצים בשני פיות.
והם נהרגים. זהו ייחודו של אופנם, והכתוב אינו נרתע מכך: "וכאשר ישלימו את עדותם, החיה העולה מן התהום תעשה עמם מלחמה, ותנצח אותם ותהרוג אותם." גופותיהם מוטלות ברחוב של העיר הגדולה, שלושה ימים וחצי, בלא קבורה, לעיני כל העמים והשבטים והלשונות והאומות; ויושבי הארץ שמחים ושולחים זה לזה מתנות, כי שני הנביאים האלה עינו אותם. זהו החג היחיד שיושבי הארץ חוגגים בכל הספר, והוא חג על שתי גופות. זהו מחירה של העדות: אתה עומד באור, אתה נשנא, ובשיא השנאה אתה מוטל מת על המרצפת בעוד רוצחיך שולחים זה לזה מתנות.
ואז הכתוב הופך זאת. "ואחרי שלושת הימים וחצי באה בהם רוח חיים מאלוהים, ויעמדו על רגליהם, ונפל פחד גדול על רואיהם." וקול גדול מן השמים אמר להם: "עלו הנה" — ויעלו השמימה בענן, ואויביהם ראו זאת. נהרגים ומוקמים, מוטלים ברחוב ונקראים השמימה: השרשרת השלמה. ואז מתרחש מה שאינו מתרחש בשום משפט אחר בספר: "ובאותה שעה היה רעש גדול [...] והנותרים נמלאו פחד ונתנו כבוד לאלוהי השמים." אחרי מכות הפרק התשיעי כתוב מפורשות שבני האדם לא חזרו בתשובה; כאן, אחרי דרכם של שני העדים, נותנים "הנותרים" כבוד לאלוהים. מה שלא חוללה שום פורענות, מחוללת עדות שעברה דרך המוות.
שרשרת זו עברה לאורך כל הספר הזה. לנבא; ליפול בידי החיה; לקום; להתפאר; להביא רבים להכרת אלוהים — זו, עד לסדר עצמו, דרכם של המשכילים מדניאל: הם מבינים לרבים, מהם נכשלים בחרב ובלהבה כדי להיצרף, בקץ הם מזהירים, והרבים מוצדקים. שני העדים נושאים שרשרת זו במלואה יותר מכל הדמויות בשדה הזה. אין הם סתם המשכילים. ספורים הם אמנם — כשניים: שני עדים, שני זיתים, שתי מנורות — אך אין זה מרשם, והשם אינו נופל בשום מקום. אופנם הוא אופן המשכילים: ללמד בפרהסיה, למות על כך, לקום מבעד לכך, ולהביא אחרים אל אלוהים. כאן עומד התפקיד שספר זה עוקב אחריו קרוב ביותר לאור.
לצדם עומדת דמות רחבה יותר, פחות חדת קווים אך רבה בהרבה. כאשר הפסיד התנין את מלחמתו באישה, "חרה אפו על האישה, וילך לעשות מלחמה עם שאר זרעהּ, השומרים את מצוות אלוהים ואוחזים בעדות ישוע." לא זוג ולא גוף ספור, אלא חוג פתוח — זרע האישה, הנרדף והמעיד, במלוא רוחבו, ישראל בראשו, מסומן לא במספר אלא במה שהוא אוחז בו: המצוות, והעדות. פרק אחד הלאה מקבל אותו חוג את שמו העתיק ביותר. כאשר מקבלת החיה מן הים את סמכותה, כתוב: "וניתן לה לעשות מלחמה עם הקדושים ולנצח אותם." זו, מילה במילה, לשונו של דניאל עצמו על הקרן. במקום שבו נוקב הספר בשם קבוצתו הנרדפת של דניאל, אין הוא בוחר ב"משכילים" ולא ב"מאה ארבעים וארבעה האלף", אלא במילתו הרחבה ביותר: הקדושים. וכאשר הלחץ בשיאו, בא הכיתוב התלוי מעל כל התקופה הזאת: "כאן סבלנות הקדושים; כאן השומרים את מצוות אלוהים ואת אמונת ישוע."
שאר זרעהּ והקדושים הם אפוא חוג אחד ויחיד, נזכר פעמיים — פעם כילדי האישה, פעם בשם שנתן דניאל. ובחוג זה שוכן תפקיד המשכילים: לא כקבוצה שלישית לצדו, אלא כחלוץ המלמד והמעיד שבתוכו. שני העדים הם נקודתו החדה והפומבית ביותר; הקדושים הם היקפו המלא. זהו הצד הרועש, הסובל והמדבר של השדה — הצד שבו זה עולה לך במחיר.
מומחההשעון האחד: כיצד חצי־שבועו של דניאל מתפרש על פני ההתגלות
מידת הזמן זהה בשני הספרים, עד לצורתה. דניאל ז:כה (ארמית): עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן — "עת ועתים וחצי עת", התקופה שבה הקדושים "יינתנו בידו"; דניאל יב:ז: לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי, בתוספת וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד־עַם־קֹדֶשׁ — "בכלות ניפוץ כוח עם הקודש". אצל דניאל אפוא המידה היא דבר אחד: זמנו של עם הקודש הנרדף. ההתגלות מאמצת את הנוסחה — יב:יד: καιρὸν καὶ καιροὺς καὶ ἥμισυ καιροῦ — ונותנת אותה בשתי יחידות נוספות: 42 חודשים (יא:ב; יג:ה) ו־1,260 ימים (יא:ג; יב:ו). שלוש שנים וחצי, כיצד שלא תספור; והחלוקה אינה אקראית: חודשים לחיה ולעיר הנרמסת, ימים לעדים ולאישה, כשהימים הם המידה המדויקת יותר והחודשים הרחבה יותר. אך במקום שדניאל מציב גודל אחד תחת השעון, מציבה ההתגלות כמה: האישה נשמרת 1,260 ימים (יב:ו,יד), שני העדים מנבאים 1,260 ימים (יא:ג), החיה מקבלת 42 חודשים סמכות (יג:ה), והעיר הקדושה נרמסת 42 חודשים (יא:ב). שעון אחד, ארבע דמויות — בו־זמנית, בקריאה שפרק זה עוקב אחריה. שההתגלות שומרת את מידת הזמן של דניאל בדייקנות כזאת אך מרבה את הדמויות תחתיה — זו האינדיקציה שעליה נשען פרק זה: אותה אחרית ימים, אצל דניאל משורטטת בתנועה אחת, אצל יוחנן פרושה לכדי שדה.
III. הנשמר והנחטף
חצה עתה את השדה, אל הצד השקט — אל הדמויות שאינן מתות ברחוב, אלא מוגנות, נסתרות, או כבר נלקחות. כאן האופן אינו להעיד אלא לשמור.
את הראשונה אינך רואה על הקרקע אלא בשמים: אות גדול. "אישה עוטה שמש, והירח תחת רגליה, ועל ראשה עטרת שנים עשר כוכבים." שמש, ירח, 12 כוכבים: חלום יוסף — יעקב וביתו, השבטים. האישה היא ישראל, מוכתרת ב־12 שבטיה שלה. ואין היא צלם דומם: היא צועקת בחבליה, אם בשעה שהגוף נקרע. אך כאשר אין התנין יכול לבלוע את ילדהּ, בא אופנה לכלל תמונה: "האישה נסה אל המדבר, אשר לה שם מקום מוכן מאת אלוהים, כדי להיזון שם אלף מאתיים ושישים ימים." ושוב: "וניתנו לאישה שתי כנפי הנשר הגדול, לעוף אל המדבר, אל מקומה, אשר תיזון שם עת ועתים וחצי עת, מנגד עיני הנחש." נשמרת — זו מילתה. לא נלקחת מן הארץ ולא נהרגת ברחוב, אלא נסתרת על הארץ וניזונה, לאורך כל התקופה, על כנפיים השייכות לישראל מאז יציאת מצרים: "ואשא אתכם על כנפי נשרים."
וכאן נופלת התובנה המחזיקה שדה זה יחד. אצל דניאל עמד תחת השעון גודל אחד: "עם הקודש", אשר כוחו מנופץ. ההתגלות מפצלת את הגודל האחד לשניים, באותו פרק זמן: האישה נשמרת בתקופה ההיא; שאר זרעהּ נרדפים בתקופה ההיא. עם אחד, זמן אחד, שני גורלות: האם במדבר, מוגנת וניזונה; שאר ילדיה בשדה הקרב, נלחמים בהם ומנוצחים. אין זו סתירה אלא חלוקה: אלוהים שומר את האחד דרך הסערה ונושא את האחר בתוך הסערה, ואותו אלוהים ואותה סערה.
מאותה אישה נולד ילד, ולילד האופן הקצר והעז מכולם: הוא נחטף. "ותלד בן, ילד זכר, אשר ירעה את כל הגויים בשבט ברזל; וייחטף ילדהּ אל אלוהים ואל כיסאו." איזו לידה מצוירת כאן, מכריעים הנביאים: הם מכירים באחרית הימים לידה אחת בלבד ומניחים אותה אצל הצרה — בחדות הרבה ביותר ישעיהו, "בטרם תחיל ילדה; בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר" (ישעיהו סו:ז), המשפט שיוחנן מכניס כאן ביוונית. ומי נולד, אומר פאולוס בלשונו הרגילה: הגוף נושא את שם הראש. מה שבא כאן לעולם הוא הדמות המושלמת, לא ראשית מסלולו של הראש; הראש עצמו אינו נולד כאן ואינו נחטף, הוא מונח מראש — שני פסוקים הלאה הוא קרוי "משיחו", והדם שבו מנצחים הוא "דם השה". הראשית והקציר הם גידול אחד, אך שני סדרים הם. את העיבוד המלא — נבואות הלידה של ישעיהו, ירמיהו, מיכה ודניאל בזו אחר זו, המגעים המילוליים ביוונית וניב־השם של פאולוס — נושא האישה במדבר, בפרק "חבלי הנביאים"; השדה הזה זקוק ממנו לאופן בלבד.
ואז החטיפה. Ἡρπάσθη — השימוש היחיד בפועל זה בכל ההתגלות, ובמקום אחר המילה שבה נחטפים חיים: "אנחנו ניחטף לקראת האדון, בעננים." במקום שהאישה נשמרת והקדושים נלחמים בהם, הילד נלקח — למעלה, אל הכיסא המובטח בספר זה למנצח. שלוש דמויות מאם אחת, שלושה אופנים: נשמר, נחטף, נרדף; הילד למעלה והאישה אל המדבר, שניהם לפני החבל, והחבל נופל על שאר זרעה.
ואז יש קבוצה אשר, בעוד למטה מתרחש כל זה, כבר שוכנת במקום אחר. כאשר מושלך התנין מן השמים, נשמעת קריאה כפולה: "שמחו, שמים, ואתם השוכנים בהם; אוי ליושבי הארץ והים." שני נמענים ברגע שהסערה מתפרצת: השוכנים בשמים והשוכנים בארץ — האחד נקרא לשמחה, על האחר אוי. ופועלם של שוכני השמים אינו פועל שכינה רגיל. הוא σκηνόω — לשכון באוהל, לשבת בתוך אוהל — והוא המפתח למי שהיא הדמות השישית הזאת.
מילת האוהל הזאת כבר נפלה בספר פעם אחת, ולא על מלאכים. בפרק השביעי עומדת, אחרי הגוף הספור, קבוצה שנייה: "המון רב אשר איש לא יכול למנותו, מכל אומה וכל השבטים והעמים והלשונות", הבא "מן הצרה הגדולה", עומד לפני הכיסא — ועליהם נאמר: "היושב על הכיסא יפרוש את אוהלו עליהם." המקבילה שאין־לספור של הגוף הספור, כבר תחת האוהל. היא עומדת לפני הכיסא ולא בפרקים יא עד יד; לכן שדה זה אינו מונה אותה כדמות שביעית. אך מי ששומע בפרק ה־12 את "השוכנים באוהל בשמים", כבר פגש אותה — ואל לו לאבד אותה.
מומחהσκηνόω, מילת המשכן, ומי "שוכן" בשמים
הפועל σκηνόω ("לשכון באוהל", לשבת בתוך אוהל) מופיע בכל הברית החדשה חמש פעמים, כל חמשתן אצל יוחנן: יוחנן א:יד והתגלות ז:טו; יב:יב; יג:ו; כא:ג. זו לשון אוהל־האלוהים, מראש ועד סוף: הדבר שנעשה בשר "וישכון אוהלו בתוכנו" (ἐσκήνωσεν ἐν ἡμῖν, יוחנן א:יד); היושב על הכיסא פורש את אוהלו על ההמון הרב מן הצרה (σκηνώσει ἐπ' αὐτούς, התגלות ז:טו); וההשלמה: "הנה אוהל האלוהים עם בני האדם, והוא ישכון אוהלו עמם" (כא:ג). ביניהם, ביב:יב וביג:ו, עומדים "השוכנים באוהל בשמים" (οἱ ἐν τῷ οὐρανῷ σκηνοῦντες) — החיה מגדפת את שם אלוהים, את אוהלו, ואותם. שני דברים נקבעים בכך, ואחד יש לומר בזהירות רבה יותר מקודם. נקבע: אין זו המילה הרגילה לשכינה — זו נושאת בהתגלות את יושבי הארץ, הצד שכנגד — ואין היא בשום מקום לשון מלאכים. נקבע: מי שהחיה מגדפת ביג:ו עומדים בנשימה אחת עם הקדושים שנגדם היא עושה מלחמה ביג:ז: בני אדם אפוא, לא מלאכים. בזהירות רבה יותר: ז:טו ויב:יב חולקים את המילה, לא את המבנה. בז:טו אלוהים הוא הנושא — "היושב על הכיסא יפרוש עליהם את אוהלו", כסוכה על ציון מפני החום; ביב:יב הקדושים הם הנושא. שני הפסוקים אינם מוכיחים אפוא זה את זה; הם מציבים את אותם בני האדם באותו צד, וזה די לשדה הזה. שהם הכלה שכבר נלקחה, זו קריאתו של ספר זה; מה שנושא קריאה זו והיכן היא נפסקת, מצוי בהערה.
שלושה אופנים בצד זה של השדה, מול השניים בצד הרועש — אך מנה אותם היטב, שכן שניים מהם גורלות ואחד הוא הגעה. נשמר הוא גורל: האישה נשארת על הארץ, מוסתרת וניזונה. נחטף הוא גורל: הילד עולה למעלה. שוכן באוהל אינו כזה; הוא המקום שאליו מגיע הנחטף. הספר אומר זאת בעצמו, שישה פסוקים לאחר מכן: "הם ניצחו אותו בדם השה ובדבר עדותם" — ניצחו, באאוריסט, וזהו הפועל שבו תולות שבע האיגרות את כל הבטחותיהן; האחרונה מן השבע היא הכיסא של יב:ה. ואז: "שמחו, שמים, והשוכנים באוהל בהם" — מילת האוהל, שבספר זה לעולם אינה מוסבת על מלאכים. מי ששומע ביב:יא את מילת המנצח וביב:יב את מילת האוהל, אינו שומע קבוצה חדשה מתייצבת אלא הודעה על הגעה: בקריאת ספר זה זוהי שורה 3 של הדוסייה שלהלן, למעלה. לכן עומדת שורה 6 שם לא כאירוע שני אלא כצדו האחר של הראשון — ולכן גם אין לה בפרק האחרון צלב משלה: צלבה הוא צלבה של שורה 3, והכתר הוא ההגעה עצמה.
IV. הגוף המסומן, והמראה שמול השדה
נותרת קבוצה אחת שכבר מוכרת — הגוף שכל חלק III עסק בו: ה־144,000. כאן יש רק להשיבו למקומו בשדה. אופנם חתום — ומילה זו שלהם בלבד. בטרם הותר לארבע הרוחות לנשוב, נחתמו על מצחם: "עד אשר נחתום את עבדי אלוהינו על מצחותיהם." ספורים, שבט אחר שבט, 12 פעמים 12,000; מסומנים בחותם; ובקץ במלואם על הר ציון, בלא ששם נפל מן המרשם. אין הם נחטפים כילד ואין הם נסתרים כאישה; הם נשמרים במקומם מפני המכות — נשמרים על הארץ, בעיצומו של המשפט, בכוח החותם, המסיט את החרון אך לא את החיה. מכל הדמויות בשדה הזה הם הגוף הספור: לא החוג הנרדף הרחב ולא החלוץ המדבר, אלא הגוף הפנימי הצר, הנמנה, החתום — זרע השבטים של האישה, ההולך אחר השה לכל אשר ילך, עד המוות.
בכך מלא השדה: שש דמויות, לכל אחת פנים, לכל אחת פועל משלה. הנח זאת פעם אחת שטוח, כדוסייה.
תיקהשדה במבט אחד
שש קבוצות אנושיות בהתגלות יא–יד, לכל אחת דרך משלה שבה נושא אותה אלוהים דרך הצרה. הטור האחרון נותן בכל פעם את הפועל שהכתוב עצמו מטיל עליהן.
מנגד, כשלילה של כל השדה: יושבי הארץ — "היושבים על הארץ" (יג:ח), משתקעים ומשתחווים; ושלושת המחקים — התנין, החיה מן הים, החיה מן הארץ. מעיד · נשמר · נחטף · נרדף · חתום · שוכן באוהל: שישה אופנים, זמן צרה אחד.
מתחת לקו של אותה דוסייה אין הערת שוליים אלא במה שנייה. מול השדה בונה ההתגלות את הזיוף.
היא מתחילה במעמד שהוא השלילה של כל השדה: יושבי הארץ, "השוכנים בארץ" — לא השוכנים באוהל אלא המשתקעים, ששמם אינו בספר החיים. הם מנוסים, מוטעים, משוכרים; הם משתחווים לחיה; חגם היחיד הוא מות שני העדים. במקום ששדהו של אלוהים יודע שש דרכים של היישאות, הם יודעים רק אחת: להישאר משתקעים, וליפול עם הארץ. הם תיבת התהודה של ההטעיה — ההמון שאליו מדברת במת המחקים.
ועל במה זו עומדים שלושה שחקנים ראשיים, וכל אחד גנב את תפקידו משדהו של אלוהים. התנין נותן לחיה "את כוחו ואת כיסאו וסמכות גדולה" — הוא עושה מה שאב עושה, הוא מעביר כוח: החיקוי של האב הנותן לבנו את הכיסא. החיה מן הים נושאת פצע "כשחוט למוות" שנרפא, וכל הארץ תמהה — החיקוי של השה שנשחט ועומד; לחיה תחייה כוזבת משלה. והחיה השנייה, מן הארץ, "לה שתי קרניים כשה, ותדבר כתנין" — צורת שה, קול תנין: נביא השקר, האנטי־משכיל. במקום שהמשכילים מבינים לרבים, הוא מַתעה את יושבי הארץ. הוא מורה הפולחן המשובש: החיקוי של החלוץ המלמד, ולא פחות מכך של הרוח, המפנה את המבט מעצמה — גם החיה השנייה מפנה את המבט מעצמה, אך אל החיה (כך סוד הרשע ובבל).
והמראה מגיעה עמוק מן התפקידים: לזוג החד ביותר בשדה יש כפיל — שני העדים מול זוג החיות. אותו חצי שבוע: העדים מנבאים 1,260 ימים, החיה פועלת 42 חודשים. אותה אש: מפי העדים יוצאת אש המכלה את אויביהם — אש של מילים; החיה השנייה מורידה אש מן השמים "לעיני בני האדם" — אש של תיאטרון, אות לקהל. אותם מוות ותחייה: העדים נהרגים וקמים אחרי שלושה ימים וחצי; החיה נושאת ראש "כשחוט למוות", והפצע הקטלני נרפא — תחיית פרודיה, ודווקא אותו פצע שנרפא זוכה שהארץ תשתחווה לו. ואותו קהל עולמי: אצל גופות העדים עומדים העמים והשבטים והלשונות והאומות ומביטים; אחרי החיה הולכת "כל הארץ בתמיהה". שני עדים מול שתי חיות — החיה מן הים והחיה מן הארץ: הזוג האמיתי והכוזב, נשקפים זה בזה סביב ציר הפרק ה־12.
אף לאישה יש בבואה, בהמשך הספר. המילה "מדבר" נופלת בכל ההתגלות רק אצל שתי נשים: פעמיים אצל האישה, הנסה לשם וניזונה שם, ופעם אצל אישה אחרת — הזונה, הנראית במדבר, יושבת על החיה. האישה נשמרת במדבר; הזונה נעשית מדבר — בקץ היא "מושמת שממה", במילה מאותו שורש. האישה נישאת על כנפיים שאלוהים נתן לה; הזונה נישאת בידי החיה, השונאת אותה בקץ ואוכלת אותה. ועל מצחה כתוב, כמו אצל ה־144,000, שם — "רז, בבל הגדולה": המראה של שם האב על ההר. יותר מן המראה אין צורך כאן; קורות האישה עצמן ראויות לספר משלהן.
ואף החותם מזויף. במקום שבו נושאים ה־144,000 את שם האב, מטביעה החיה השנייה את תָּוָהּ: "והיא עושה שיינתן לכולם, לקטנים ולגדולים, לעשירים ולאביונים, לבני החורין ולעבדים, תו על יד ימינם או על מצחם, ושאיש לא יוכל לקנות או למכור זולת מי שיש לו התו, שם החיה או מספר שמו." אותו מקום — המצח; אותה אחיזה — סימן המקנה גישה. אך החותם הוא שם ניתן, נשמע ונכתב; התו הוא מספר מחושב של אדם. החותם שומר מפני משפט אלוהים; התו מגן מפני חרם השוק שהחיה עצמה הקימה. חותם־נגד: אותה הצעה — הישרדות — כשהאיום מוסט והלב הפוך.
כך עומד מול כמעט הכול כפיל: מול האב התנין, מול השה החיה, מול המשכילים נביא השקר, מול שני העדים זוג החיות, מול האישה הזונה, מול החותם התו, מול שוכני האוהל יושבי הארץ. כמעט — כי לשתי דמויות אין כפיל: לילד אין בכל הספר מחקה, ולהמון הרב אין אנטי־טיפוס. המראה היא דפוס שולט, לא מערכת סגורה; מי שמבקש שתשמש הוכחה, חייב לשקול גם את שני המקומות הפתוחים הללו. אך שהזיוף מחקה כה הרבה מן השדה, הוא עצמו אות ששדה זה הוא קומפוזיציה — ראויה לחיקוי.
V. שישה אופנים, סערה אחת
הצג לפניך את השדה עוד פעם אחת.
שש קבוצות, שישה אופנים — מעיד, נשמר, נחטף, נרדף, חתום, שוכן באוהל — ומעל כל השש שעון אחד: אותו חצי־שבוע שדניאל הכיר, ספור בימים לאישה ולעדים ובחודשים הרחבים יותר לסמכות החיה, סערה אחת מעל כל השדה. אין אלה שש תקופות זו אחר זו; אלה שש תשובות של אלוהים על זמן צרה אחד. גם רדיפה היא תשובה — הקדושים אינם מופקרים לתנין אלא ניתנים בידו, מוגבלים, לזמן קצוב. שש דרכים שבהן נושאת אותה יד את אותם בני אדם דרך אותו לילה.
והיכן עומדות, בשדה הזה, שתי הדמויות שספר זה החל בגללן? המשכילים — התפקיד, החלוץ המלמד והמעיד — עומדים בצד הרועש: אצל שני העדים, אשר את שרשרתם הם נושאים במלואה, ובלב החוג הנרדף של הקדושים, במקום שמלאכתם נעשית ומחירה נדרש. לא קבוצה שביעית נפרדת, אלא שירות החוצה את הדמויות המדברות והסובלות. וה־144,000 הם הגוף החתום, זרע השבטים הספור — שממנו ועליו פועל החלוץ, בקריאה הרגועה ביותר של המשפט; כיצד רצות הרשימות בדיוק, נותר שם פסק דין פתוח, ושדה זה אינו חורץ אותו מחדש. האחד מבין; האחר למד את השיר. האחד נופל בעקבות העבד; האחר הולך אחר השה לכל אשר ילך. ושניהם, כל אחד לפי אופנו, הם מה שספר זה קורא להם: מקורביו של השה. אין הם עומדים בשולי השדה; הם עומדים בלבו, בצד שבו הקול והדם.
כך שוכן השדה, בפתח החלק הזה. שש קבוצות, שישה אופנים, שעון אחד, סערה אחת — וזיוף אחד המנסה לחקות את הכול. אך השדה אינו הסוף. כל אופן מוליך למשהו: העדים נקראים השמימה; הילד כבר אצל הכיסא; האישה יוצאת מן המדבר; הקדושים יורשים, אחרי זמן מסירתם, את המלכות; הגוף החתום עומד במלואו על ההר; שוכני האוהל נודדים יחד עם האוהל עד שאלוהים שוכן עם בני האדם. שש דרכים דרך הלילה — והן מגיעות אל מקום אחד. אך שדה זה מנה אמנם את שש הדמויות ולא נקב בכוח הנושא אותן. איזה כוח מעביר אדם חי דרך הלילה הזה? על כך יסופר להלן — ורק אחר כך, במקום שהדרכים מגיעות אליו, הכתר.