פרק 1
השיקוץ והמשכילים
במבט אחד
זו דרך הקריאה של הספר כולו: לא "או עבר או עתיד", אלא עבר המתעצם לכדי עתיד.
המשפט שאינו נסגר
1מכבים א 1:54
15 בכסלו 167: השיקוץ על המזבח
"ויבנו את השיקוץ המשומם על המזבח"
"כותב הכרוניקה אינו בודה דבר חדש; הוא אוחז בנביא הקדום"
2דניאל 11:33; מכבים ב 6-7
לְהָבִין, ולְהִכָּשֵׁל
"וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים — וְנִכְשְׁלוּ"
אלעזר: "על העמוד הוא לימד." האם: "אחרונה לכולם מתה האם, לאחר בניה."
3מכבים א 4:52-54
25 בכסלו 164: החנוכה, יום ביומו
"האש החדשה בערה ביום השנה לעשנו הראשון, יום ביומו"
"אך המשפט אינו נסגר."
4דניאל 11:35-36
עד עת קץ
"עַד־עֵת קֵץ כִּי־עוֹד לַמּוֹעֵד"
"אך מלך פסוק לו גדֵל מעבר למידתו."
השיקוץ כבר עמד שם, ב-167.
"המכבים שברו אותו ב-164."
"וכאשר תראו [...] עומד במקום הקדוש"
ישוע מדבר עליו "כעל דבר ששומעיו עוד יראו" (מתי 24:15)
"הוא מרים את הנבואה שהתגשמה ומחזיר אותה אל העתיד."
בלשון המקור עומדות שלוש מילות זמן זו לצד זו; בשום מקום אחר בחזון אין שלושתן בפסוק אחד: בדיוק במקום שבו הכתוב מדבר על כשלון המשכילים.
- שקול שדניאל 8:23-25 מושיט יד קדימה אל עת קץ: "אותו צליל-לוואי צופה־פני-עתיד הוא שקילה, לא הוכחה." ההגשמה הקרובה, יוון בשמה ואנטיוכוס, "קבועה".
I. 15 בכסלו
40 יום תלתה מלחמה באוויר מעל ירושלים: פרשי זהב בשמי בין הערביים — גדודים בכלי נשק מלאים, רמחים מושפלים, חרבות שלופות, מתקפה ומתקפת נגד, מגינים מבריקים, מטר של רמחי־קלע. כל העיר התפללה שהאות יבשר טובה.
הוא לא בישר טובה.
החורבן כבר החל, ולא בצבא. במשלחת. אנשים בני בליעל מישראל עצמה הדיחו רבים בנימוק שנשמע הגיוני, כשם שבגידה נשמעת תמיד הגיונית: נכרתה נא ברית עם הגויים סביבותינו, כי מאז נבדלנו מהם לא מצאָנו אלא רעה. הם נסעו בחפץ לב אל המלך וקיבלו את ברכתו. במרחק הליכה מן המקדש הוקם גימנסיון בנוסח יווני; בני כוהנים מירושלים הסירו בניתוח את מילתם. הברית, נחתכה מן הבשר עצמו. הכרוניקה גוזרת בשורה אחת: הם מכרו את עצמם לעשות הרע.
שם המלך היה אנטיוכוס, המכונה אפיפנס; הכרוניקה קוראת לו בשמו האמיתי: שורש חטא. בשנת 169 שב ממצרים, סטה אל ירושלים ובא אל המקדש — בגאווה, אומר הכתוב — כשמדריכו הכוהן הגדול מנלאוס, בוגד בחוקים ובארצו שלו.
החוצה יוצא מזבח הזהב. המנורה בת שבעת הקנים, נר התמיד, אופקית על כתפי חיילים. שולחן לחם הפנים, הגביעים, המזרקים, מחתות הזהב. הפרוכת. הכתרים, עטרת הזהב של החזית — הוא קילף את זהב הבית כשם שמקלפים קליפה מעץ. אף את אוצרות המטמון הנסתרים מצא. 1,800 ככרי כסף נשא עמו; הוא רצח, דיבר גבוהה גבוהה, ויצא בהזיה שיוכל להפוך את היבשה לעבירה בספינה ואת הים להליכה ברגל, כה גבה לבו.
אחריו נותרה תלויה קינה: כל ישראל התאבל, בכל מקום מושב; מנהיגים וזקנים נאנחו; נערות ובחורים דעכו, יופיין של הנשים נבל. כל חתן נשא קינה; היושבת בחדר הכלולות ישבה באבל. הארץ רעדה על יושביה; כל בית יעקב לבש בושה.
שנתיים לאחר מכן שלח המלך פקיד מסים עם כוח צבא גדול. דברי שלום בשער; האמינו לו. ואז תקף. מה שבא אחר כך כתוב בכרוניקה השנייה בקור של פנקס חשבונות: להכות את הכול, גם את הנמלטים אל הבתים; זקן וצעיר, נערים, נשים וילדים, נערות ותינוקות; בתוך שלושה ימים 80,000 איש אבדו — 40,000 נהרגו בקרבות פנים אל פנים, וכמספרם נמכרו לעבדים. העיר נשרפה, החומות נהרסו. מעל הר הבית הוקם החקרא, מבצר מלא חיילים זרים, ולו בכרוניקה שם בל יישכח: מארב למקדש, שטן רע לישראל, יום אחר יום. המקדש שמם כמדבר; המועדים נהפכו לאבל, השבתות לחרפה.
באותם ימים ממש חמק איש עם כתשעה מלוויו אל ההרים וחי כחיות השדה, על מה שצמח בטבע, כדי לא להיטמא בכל טומאה. שמו היה יהודה. 10 אנשים וכמה שורשים: בזה טמון כל מה שעתיד לבוא.
ואז בא הצו, קשה מן החרב: החרב פוגעת בגוף, הצו כיוון אל הנפש. המלך כתב לכל ממלכתו שכולם ייהפכו לעם אחד וכל אחד יזנח את מנהגיו. שליחים נשאו את האיגרות עיר אחר עיר אל יהודה: עולות מושבתות, שבת ומועדים מחוללים, מזבחות ומקדשים לאלילים, חזירים ובהמות טמאות מוקרבים, הבנים ערלים — הכול לתכלית אחת, וכתוב מפורשות: למען ישכחו את התורה. המשפט האחרון, קצר כמו סכין גיליוטינה: מי שאינו מציית, מת. באו מפקחים, עם רשימות, עיר אחר עיר. רבים הצטרפו, כל עוזב תורה. השאר חמקו ונשמטו, במחתרת, אל כל מחבוא שנמצא.
ואז, ב־15 בכסלו שנת 167 לפני ספירתנו, אירע בהר הבית הדבר שללשון יש לו רק ביטוי אחד — והביטוי כבר היה קיים. על מזבח העולה, שעליו במשך מאות שנים לא הוקרב דבר זולת מה שציוותה התורה, בנו ידיים זרות מזבח שני. טפיל של אבן, מעל הקודש. כותב הכרוניקה אינו בודה דבר חדש; הוא אוחז בנביא הקדום: ויבנו את השיקוץ המשומם על המזבח. 10 ימים לאחר מכן, ב־25, עלה העשן הראשון מן המזבח־שעל־המזבח. המקדש קיבל שם חדש: מקדש זאוס האולימפי. קטורת בערה בפתחי הבתים וברחובות — גידוף כסגנון רשמי. בתוך הגדר הקדושה השתעשעו הכובשים עם זונות; המזבח כוסה בבשר קורבן שהתורה תיעבה; אין עוד שבת, אין עוד חג האבות, אף לא עוד הודאה בקול שיהודי אתה. ביום השנה החודשי להולדת המלך הובל העם אל הקורבנות; בחג דיוניסוס צעד בתהלוכה, מעוטר בקיסוס. השפלה כתיאטרון רחוב.
מומחההמשפט שיצא מדניאל
הכרוניקה הראשונה מתארת את ה־15 בכסלו בביטוי שלא היא הגתה: "ᾠκοδόμησαν βδέλυγμα ἐρημώσεως ἐπὶ τὸ θυσιαστήριον" — "הם בנו שיקוץ של שממה על המזבח" (מכבים א א:נד). מילה במילה הצירוף של דניאל: הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם, "השיקוץ המביא שממה" (דניאל יא:לא), בדניאל היווני של תיאודוטיון βδέλυγμα ἐρημώσεως (דניאל יב:יא). כותב הכרוניקה ידע מה ראה: דניאל התרחש, והוא כתב את ההגשמה במילותיו של דניאל עצמו. אותו צירוף — βδέλυγμα ἐρημώσεως — אנו מוצאים 200 שנה לאחר מכן, בפה אחר, מכוון לזמן אחר.
מגילות התורה נרדפו ואותרו. את אשר מצאו החיילים קרעו לגזרים ושרפו — קלף המשחיר ומתעקל, אותיות המאירות עוד פעם אחת בטרם יכלו. ומי שהחזיק בביתו מגילת ברית, או עוד דבק בתורה, היה על פי גזר דין המלך בן מוות.
ומכיוון שעריצות לעולם אינה עוצרת אצל הגברים, היא באה אל האימהות. הנשים שהניחו למול את ילדיהן הוצאו להורג, עם משפחותיהן ועם מי שמל אותם — את התינוקות תלו על צווארי אמותיהם. שתיים מהן הובלו דרך העיר, ילדיהן על חזן, והושלכו מן החומה, על פניהן. אחרות, שנקבצו במערות לחגוג בסתר את היום השביעי, הוסגרו ונשרפו חיים; יראתן מפני היום הקדוש מכול מנעה מהן להתגונן. אש ועשן מנקיקי הסלע. שירה ההופכת לדממה.
אך הכרוניקה אינה מסיימת את פרקה השחור מכול בשחור. כתוב: רבים בישראל נותרו עומדים, נחושים בלבם לא לאכול דבר טמא. הם בחרו למות, כדי לא להיטמא ולא לחלל את הברית הקדושה. וגם מתו. ובאה חמה גדולה מאוד על ישראל.
זהו החושך שבו מתחיל ספר זה. לא רעיון של חושך, לא תיאולוגיה של הרוע — החושך הזה, עם תאריך, עם ריח ועם קול של גופות נופלות. מי שמבקש להכיר את המשכילים, חייב לדעת ממה קמו.
II. העם היודע את אלוהיו
שכן הם קמו. זהו הנס שהכרוניקה אינה מסבירה, רק מספרת. בארץ שבה החזקת התורה הייתה גזר דין מוות, הלכו אנשים ללמד את התורה.
הנביא ראה אותם כבר כמעט 400 שנה קודם לכן ונתן להם שם אחד. מַשְׂכִּילִים. המשכילים. באותה נשימה מעשם, ומחירו:
לְהָבִין, ולְהִכָּשֵׁל. בלשון המקור עומדות השתיים זו לצד זו, מחוברות בלא דבר זולת וי"ו החיבור העירומה. אין הבטחת הגנה. אין דרך מילוט, אין צבא הבא בזמן. מורה, תלמיד, חרב מתקרבת — והמורה נשאר עומד במקום שהוא עומד בו.
מי היו? הכרוניקות קוראות להם בהד לשמו של דניאל: החסידים, הנאמנים — "עדת חסידים, גיבורי חיל מישראל, כל המתנדב לתורה." לא: מי שנקרא. לא: מי ששולם לו. מי שהתנדב — ביודעו את המחיר.
הכרוניקה עוצרת אצל שניים מהם — לא כדי למסור מידע, אלא כדי לשבור ולהקים מחדש.
הזקן. אלעזר, סופר נכבד, בא בימים, פנים שהעם הכיר וכיבד. הם פערו את פיו בכוח ותחבו לתוכו בשר חזיר. הוא ירק אותו — ופסע, מרצונו החופשי, אומר הכתוב, אל עמוד העינויים, כדרך שראוי להם לפסוע לאלה שיש בהם אומץ לסרב למה שאסור לטעום, אף לא מאהבת החיים. פקידי הקורבן, מכרים ותיקים, הציעו לו בצד מוצא: הבא בשר שמותר לך לאכול, עשה כאילו, איש לא צריך לדעת. הישאר בחיים. הוא השיב: הצגה כזאת אינה הולמת את גילי — צעירים יחשבו שאלעזר, בן 90, עבר אל דת נוכרייה, ובגלל העמדת הפנים שלי, למען חופן ימים, יאבדו הם את דרכם. וגם אם אתחמק מעונש בני אדם, מידי הכול־יכול לא אימלט, לא חי ולא מת. על כן אני מוסר עתה את חיי כגבר ומותיר לצעירים מופת: כיצד מתים ברצון ובאצילות למען החוקים הנכבדים והקדושים.
ואז הלך בלא עיקוף אל עמוד העינויים. על סף המוות, תחת המכות, גנח בקול: "לפני האדון, אשר לו הדעת הקדושה, גלוי כי יכולתי להימלט מן המוות. בגופי אני סובל תחת ההלקאה הזאת ייסורים נוראים — אך בנפשי אני נושא אותם בשמחה, משום שיראתי מפניו." כך מת, והותיר מופת של אצילות ומצבת זיכרון של אומץ, לא רק לצעירים אלא לרוב הגדול של עמו.
על העמוד הוא לימד. גֹווע, עשה את אשר אמר הנביא על המשכילים: הוא הֵבין לָרַבִּים — ונכשל. כס ההוראה הועתק אל מקום הייסורים, והשיעור נמשך.
האם ושבעת בניה. זהו לב החושך, ולב האור. שבעה אחים, שנתפסו עם אמם, נאלצו תחת שוט ורצועה לאכול בשר חזיר. אחד נטל את הדיבור בשם כולם: "מה תבקש מאיתנו וללמד? מוכנים אנו למות, ולא לעבור על חוקי אבותינו." המלך בער בזעם: להסיק מחבתות ודודים. מיד רתחו. את הדובר — לשונו נכרתה, עורו של ראשו הופשט, ידיו ורגליו נקצצו — אחיו ואמו הביטו, כי גם זה היה צו. וכאשר היה הנער חסר אונים לחלוטין, ציווה המלך להביאו אל האש, בעודו נושם, ולטגנו במחבת.
העשן מן המחבת התפשט למרחוק.
ובאותו עשן — כך כתוב — עודדו האחים ואמם זה את זה למות באצילות: "האדון אלוהים רואה, ובאמת הוא מרחם עלינו."
השני. הם הפשיטו את עור ראשו, על שערו וכל, ושאלו: התאכל, או שיינטל הגוף, אבר אחר אבר? בנשימתו האחרונה, אל המלך: "אתה, בן עוולה. אתה משלח אותנו מן החיים הנוכחיים — אך מלך העולם יקים אותנו, משום שאנו מתים למען חוקיו, לחידוש נצחי של חיים." השלישי, כאשר ביקשו זאת, מיד הוציא את לשונו ופשט בלא מורא את ידיו לצדה: "מן השמים קיבלתי אותן, ולמען חוקיו אני מוותר עליהן, ומאיתו אני מקווה לקבלן בחזרה." המלך ופמלייתו נדהמו: הנער חשב את ייסוריו לאין. הרביעי, רגע לפני הסוף, נעל את הדלת מאחורי מענהו: "למות בידי בני אדם ואז לקוות לאלוהים, שיקים אותך שוב — זה עדיף. אך לך: אין תקומה לחיים." החמישי: "אל תחשוב שאלוהים נטש את עמנו." השישי: "אל תחשוב שתישאר בלא עונש, עתה כשאתה מנסה להילחם באלוהים."
והאם. הכרוניקה קוטעת את עצמה למענה, כאילו המספר מניח את עטו וקם על רגליו: נערצת מכול, ראויה לזיכרון של כבוד. היא ראתה את שבעת בניה גֹוועים בתוך יום אחד ונשאה זאת באומץ לב, בשל התקווה ששמה באדון. היא אימצה את לב כל אחד מהם, בלשון האבות — שהתלינים לא הבינו; אף נחמתה הייתה התנגדות — ומלאת רוח אצילה השחיזה את מחשבותיה הנשיות באומץ גברי: "אינני יודעת כיצד הופעתם בבטני. לא אני נתתי לכם את הנשמה ואת החיים; לא אני סידרתי את היסודות שמהם מורכב כל אחד מכם. על כן בורא העולם, אשר עיצב את ראשית האדם והגה את מקורם של כל הדברים, ישיב לכם ברחמיו את הנשמה ואת החיים — משום שאתם מוותרים עתה על עצמכם למען חוקיו."
ואז נותר הצעיר מכולם. המלך — אימפריה עולמית מול ילד אחד — החל להתחנן. בשבועה הבטיח לעשותו עשיר ומקנא אם יעזוב את דרכי אבותיו. הנער לא הקשיב. על כן קרא לאם: שדליו את, הצילי את צעירך. היא רכנה אל ילדה ודיברה, בשפת האם, בלעג גלוי לרודן: "בני, רחם עליי. תשעה חודשים נשאתיך בבטני ושלוש שנים היניקתיך. אני מתחננת אליך, ילד: הבט אל השמים ואל הארץ ואל כל אשר בהם, והבן שאלוהים לא עשה אותם מדברים שכבר היו. אל תירא מפני הקצב הזה. הראה עצמך ראוי לאחיך, וקבל את המוות — ואז אקבל אותך, ברחמי אלוהים, יחד עם אחיך בחזרה."
טרם סיימה לדבר ואמר הנער: "למה אתם מחכים? איני מציית לצו המלך; אני מציית לצו התורה שניתנה לאבותינו ביד משה." המלך, יצא מכליו על שילד גֹווע לעג לו, עולל לו קשה מכולם. כך מת, בלא שנשבר, במלוא ביטחונו באדון.
ואז המשפט העירום מכול בכל הקורפוס, שנדחה לאורך שבעה מקרי מוות: "אחרונה לכולם מתה האם, לאחר בניה."
מסהמדוע הספר הזה מתחיל כאן, ולא בציון
היית מצפה שספר על ה־144,000 יתחיל במקום שבו הם עומדים ביופיים: על הר ציון, לצד השה, עם השיר החדש (התגלות יד). הספר מתחיל יותר מ־250 שנה קודם לכן, אצל מחבת מעל אש, משום שהכתוב מלמד אותנו לקרוא כך. זוהר המשכילים (דניאל יב:ג) אינו ניתן להשגה בנפרד מכשלונם (יא:לג-לה); האחד הוא הכתר על השני. מי שמבקש להבין את הכוכבים, חייב תחילה להריח את העשן. וטעם שני נושא את כל הספר הזה: מה שאירע כאן, אינו נחתם. הוא היה מודל. ראה תנועה V.
III. הזעם הקדוש
יש רגע שבו הסבל נהפך למשהו אחר, והכרוניקה יודעת את המקום וכמעט את השעה.
מודיעין. כוהן זקן, מתתיהו, עם בניו. את חורבן ירושלים כבר קונן בקינה המסתיימת בתחתית: למה נולדתי לראות זאת — את חורבן עמי, את חורבן העיר הקדושה? עולליה נרצחו ברחובותיה, בחוריה בחרב האויב. למה עוד נחיה? הוא ובניו קרעו את בגדיהם, לבשו שקים והתאבלו בקול.
אז באים פקידי המלך אל הכפר לכפות הקרבה; מזבח כבר ניצב מוכן. הם מכירים את פרוטוקול הפיתוי: התחל מן הנכבד ביותר. "אתה מנהיג כאן, מכובד וגדול בעיר הזאת, נתמך בבנים ובאחים. גש אתה ראשון ועשה כמצוות המלך — ואז תיחשב אתה ובניך אל ידידי המלך, ותכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות."
מתתיהו עונה בקול רם, כך שכל הכפר שומע: "אף אם כל הגויים בממלכת המלך מצייתים לו, אף אם כל אחד סר מדת אבותיו — אני ובניי ואחיי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב את התורה ואת המצוות. לדברי המלך לא נשמע, לסור מעבודתנו ימינה או שמאלה."
טרם סיים לדבר, וכבר פוסע לעיני כול איש יהודי קדימה להקריב, כמצוות המלך.
מתתיהו רואה זאת. הכתוב רושם זאת בדיוק שעדיין מזעזע 220 שנה לאחר מכן: קנאתו בערה, וכליותיו רעדו — משכן הרגש העמוק ביותר. הוא הניח לחמתו לעלות כפי שרצה המשפט, רץ ושחט את האיש על המזבח — הפועל הוא מילת השחיטה של עבודת הקורבן, כאילו קיבל המזבח באותו יום את קורבנו הכשר הראשון. אחר כך הרג את פקיד המלך שכפה את ההקרבה, והרס את המזבח. כך בער בקנאה לתורה, כפנחס כנגד זמרי.
ואז הוא עובר בעיר, וקריאתו היא תעודת הלידה של המרד: "כל המקנא לתורה ומקיים את הברית — יצא אחריי!" הוא נמלט עם בניו אל ההרים; כל אשר להם הותירו בעיר.
כוהן כפרי בידיים מגואלות בדם, ואימפריה המתחילה להתמוטט. המלך שחשב שיוכל להפליג ביבשה וללכת על הים — רק שהוא עוד אינו יודע זאת.
לא כולם נמלטו כדי להילחם. רבים שביקשו צדק ירדו אל המדבר, עם בנים, נשים ומקנה. הם נרדפו, הושגו, והועמדו ביום השבת לפני קרב. "צאו החוצה, עשו כדברי המלך, ותחיו." הם השיבו: "לא נצא ולא נעשה כדברי המלך; לא נחלל את יום השבת." האויב תקף מיד. והם לא השיבו, לא זרקו אבן אחת בחזרה, אף לא חסמו את מחבואיהם: "נמות כולנו בתומנו; השמים והארץ מעידים עלינו שאתם ממיתים אותנו בעוול." כך נטבחו בשבת, עם נשים וילדים ומקנה, 1,000 איש.
1,000 מתים בדממת שבת. החיים הסיקו את המסקנה היחידה שהמתים עוד יכלו לתת להם: אם כולנו נעשה כפי שעשו אחינו, ישמידו אותנו בתוך זמן קצר. באותו יום החליטו: מי שיתקוף אותנו בשבת, כנגדו נילחם בחזרה — לא נמות כולנו כאחינו במחבואיהם. אז הצטרפה אליהם אותה עדת חסידים, החסידים, גיבורי חיל מישראל, כל המתנדב לתורה — וכל הנמלט מן הפורענויות הצטרף לחיזוק. הם ארגנו כוח לחימה, הרסו את המזבחות, מלו בכוח את הנערים הערלים בגבולות ישראל, רדפו את הזדים וחילצו את התורה מיד הגויים והמלכים. היראה קיבלה כוח שרירים.
ואז בא האריה. בנו של מתתיהו, יהודה המכונה מכבי, נטל את הפיקוד, ושיר ההלל של הכרוניקה נשמע כתוף לפני הקרב: כגיבור חגר את שריונו; הוא היה כאריה במעשיו, ככפיר השואג על טרפו. הוא רדף את בני הבליעל וצד אותם; את מעני עמו שרף; בני הבליעל התחבאו מפחד, והישועה שגשגה בידו. הוא המר את חיי המלכים, אך יעקב שמח על מעשיו, וזכרו ברוך, לעולם.
בקומץ מול צבאות. כאשר חוורו אנשיו בבית חורון מול העוצמה העדיפה, נתן להם את חשבון השמים: לרבים קל להיות מוקפים בידי מעטים; הניצחון אינו תלוי בגודל הצבא — הכוח בא מן השמים. ובמקום אחר אותו משפט אחר, של איש שכבר נתן הכול: מוטב למות בקרב מלראות באסונות עמנו ומקדשנו. ירושלים שכבה בינתיים, שוממה מאין יושב; המקדש רמוס; חליל ונבל דממו.
זה מה שהנביא כמעט 400 שנה קודם לכן כינה "עֵזֶר מְעָט": וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט. לא גאולה — יד תחת מרפקו של עם כושל, די כדי להמשיך עד המועד הקבוע.
ואז חרזה ההיסטוריה חרוז שאיש לא היה יכול להלחין כך. "ראו," אמר יהודה לאחיו, "אויבינו נמחצו; נעלה לטהר את המקדש ולחנכו מחדש." הצבא עלה על הר ציון — אנשים משוריינים, ותיקי קרבות — וראה את המקדש נטוש: המזבח מחולל, השערים שרופים, בחצרות סבך כמו בחורש, כמו על מדרון הר; לשכות הכוהנים הריסות. הם קרעו את בגדיהם, ייללו בקול, זרו אפר על עצמם, נפלו על פניהם ארצה, ובאות החצוצרות זעקו אל השמים.
ואז ניגשו למלאכה. כוהנים תמימים, אנשים שאהבו את התורה, נשאו את אבני הטומאה אל מקום טמא. ומזבח העולה המחולל? הם הרסו אותו — ואז עשו דבר שממנו נאלמים דום, בעיצומו של ניצחונם: הם שמרו את האבנים, על הר הבית, עד אשר יבוא נביא שיאמר מה לעשות בהן. עם שזה עתה הדף אימפריה עולמית, ואינו סומך על שיפוטו שלו בעניין ערמת אבנים. אחר כך מזבח חדש מאבנים שלמות, כפי שאומרת התורה; כלי קודש חדשים; מנורה, מזבח קטורת ושולחן אל תוך המקדש — והנרות הודלקו, ונתנו אור במקדש.
מוקדם בבוקר היום ה־25 לחודש התשיעי, כסלו, בשנת 164, הקריבו קורבנות כתורה על מזבח העולה החדש. בעת, ביום שבו חיללו אותו הגויים, בדיוק בו נחנך מחדש, בשירים ובכינורות ובנבלים ובמצלתיים. כל העם נפל על פניו והשתחווה והילל את השמים אשר הצליחו את דרכם. שמונה ימים חגגו את החנוכה; הייתה שמחה גדולה מאוד בעם, וחרפת הגויים הוסרה. יהודה ואחיו וכל קהל ישראל קבעו כי ימים אלה ייחוגו מדי שנה, שמונה ימים מן ה־25 בכסלו, בגילה ובשמחה. החג נקרא עד היום חנוכה: חניכה והקדשה. מצלתיים במקום שבו הייתה דממה. אור בבית שהיה מדבר.
שלוש שנים עמד השיקוץ על המזבח. והאש החדשה בערה ביום השנה לעשנו הראשון, יום ביומו — כאילו ההיסטוריה עצמה לא יכלה להבליג מלעג.
כך מסתיימת ההגשמה הראשונה. קשת מושלמת: חושך, צירוף, מאבק, ניצחון. יכולת לסגור את הספר כאן: זה היה זה, זה מה שדניאל ראה.
אך המשפט אינו נסגר.
IV. המשפט שאינו נסגר
בחזרה אל דניאל, אל הפסוק על כשלון המשכילים — הפעם במלואו:
עד עת קץ. המשבר תחת אנטיוכוס תם ב-164: המקדש נחנך מחדש, האריה שאג, הנרות דולקים. אך משפט הנביא מגיע מעבר לכך: הצירוף אינו נמשך עד מותו של אנטיוכוס, הוא נמשך "עד עת קץ". בפסוק האחד הזה מתקתק שעון ההולך רחוק יותר מן האירוע שהניע אותו.
אין זה מקרה של תרגום. בלשון המקור עומדות שלוש מילות זמן זו לצד זו — עֵת, "זמן"; קֵץ, "קץ"; מוֹעֵד, "המועד הקבוע" — בשום מקום אחר בחזון אין שלושתן בפסוק אחד. כאילו הכתוב, בדיוק במקום שבו הוא מדבר על כשלון המשכילים, מסובב את כוונתו כלפי מעלה אל מרחק מעבר למאה השנייה לפני ספירתנו.
פסוק אחד הלאה, ומשהו מתהפך. מלך הפסוקים הקודמים היה אנטיוכוס — ניתן לעקוב פסוק אחר פסוק: הנבזה, החֵמה כנגד הברית הקדושה, ההתרועעות עם עוזביה, התמיד המושבת, השיקוץ. אך מלך פסוק לו גדֵל מעבר למידתו. הוא עושה כרצונו; הוא מתנשא ומתגדל מעל כל אל, כנגד אל האלים הוא מדבר נפלאות; לאלוהי אבותיו אינו שם לב, לשום אל, כי מעל הכול הוא מתגדל. וכעבור מעט נופלת שוב, כמו צלצול פעמון, הנוסחה: בעת קץ. הטלסקופ, שהיה מכוון בחדות אל ירושלים בשנת 167, החל להחליק. מה שגדל והולך בעדשה אינו עוד שליט סלאוקידי.
זהו דבר שעוד עתיד לבוא.
תיקכלל הקריאה של ספר זה: הטלסקופ המתעצם
דניאל יא אינו ניתן לחיתוך לשניים — כאן העבר, שם העתיד. הוא נקרא כעדשה המחליפה לאט את טווחה. הפסוקים הראשונים הם היסטוריה שאין לטעות בה: פרס, אלכסנדר, מלכי הדרום והצפון, אנטיוכוס. אך בהדרגה נושאת הדמות ההיסטורית צלילי לוואי — קווים ההולמים את אנטיוכוס וגם מישהו הגדול ממנו — עד שהכתוב, בתפר של פסוקים לה-לו, עובר סופית אל עת הקץ. בכך אין העבר נעשה כוזב; הוא נעשה שקוף: אנטיוכוס נותר אמיתי, אך דרכו נראה מי שבא אחריו. זו דרך הקריאה של הספר כולו: לא "או עבר או עתיד", אלא עבר המתעצם לכדי עתיד. (הכרונולוגיה הדקה — שבועות השנים, 1,290 ו-1,335 הימים — מצויה בחותם האדריכל ובשעון העל של ההתגלות; ספר זה נשען על אותו שעון בלי לפרקו מחדש. הנושא אינו השעון. הנושא הוא העם.)
מומחההטלסקופ השני: דניאל ח נוקב את יוון בשמה
כלל הקריאה אינו נשען על חזון אחד. דניאל ח עושה בארבעה פסוקים את אשר דניאל יא עושה ב־45 — וזהו המקום היחיד שבו הספר נוקב את הממלכה עצמה בשמה: "השעיר הוא מלך יוון, והקרן הגדולה [...] הוא המלך הראשון" (וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה [...] הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן, ח:כא) — אלכסנדר; ומן ארבע הקרניים הבאות במקומו "יצאה קרן אחת, מצעירה החלה" (יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה, ח:ט) — אנטיוכוס, בר-חישוב לאורך הדיאדוכים, מתועד עד כדי המסע הצבאי. אך אז דיוקן הסיום של אותו מלך (ח:כג-כה). "יעמוד מלך עז פנים ומבין חידות" (יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז־פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת) — מילת ההבנה של המשכילים, בפי אויבם; "והשחית עצומים ועם קדושים" (וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם־קְדֹשִׁים); "ועל שכלו והצליח מרמה בידו [...] ובשלווה ישחית רבים" (וְעַל־שִׂכְלוֹ וְהִצְלִיחַ מִרְמָה בְּיָדוֹ [...] וּבְשַׁלְוָה יַשְׁחִית רַבִּים). שם עומדים שני שורשי דניאל יב:ג — השֵׂכל (שׂכל) והרבים (רַבִּים) — אך בכתב מראה: במקום שהמשכילים בשכלם מבינים ומצדיקים את הרבים, מניח מלך זה בשכלו למרמה לשגשג ומשחית את הרבים. האנטי-משכיל. וקצו: "ועל שר שרים יעמוד ובאפס יד יישבר" (וְעַל־שַׂר־שָׂרִים יַעֲמֹד וּבְאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר) — אין יד אדם בנפילתו, כמו האבן ש"בלא ידיים" ניתקה (ב:לד). ההגשמה הקרובה קבועה: יוון בשמה, הקרן הקטנה, ואנטיוכוס מת הרחק מירושלים, בלא שהופל ביד יהודית. אך המפרש עצמו ממען את החזון פעמיים מעבר למאתו — "כי לעת קץ החזון" (ח:יז), "כי למועד קץ" (ח:יט): אותן מילות זמן כמו ביא:לה — והקווים מגיעים עמו: מבין החידות המשחית רבים והקם כנגד שר השרים עצמו, משורטט גדול יותר משליט סלאוקידי אחד. אותו צליל-לוואי צופה־פני-עתיד הוא שקילה, לא הוכחה. אך זוהי אותה עדשה, והיא מחליקה לאותו כיוון.
אך מי אומר שמותר לקרוא כך? שנבואה שהתגשמה יכולה להיפתח שוב? לכך דרושה סמכות לא מעטה.
והיא קיימת.
V. הר הזיתים — העדשה מתהפכת
200 שנה לאחר מכן, על מדרון הר הזיתים, מול המקדש שהורדוס בינתיים בנה מחדש, יושב מעגל תלמידים סביב רבם, והם שואלים על הקץ. כדי לתאר את הקץ בוחר ישוע מכל דניאל בדיוק במילה האחת ההיא — מילת ה־15 בכסלו, שכבר התגשמה, נשברה, טופלה, 200 שנות היסטוריה:
השיקוץ כבר עמד שם, ב-167. המכבים שברו אותו ב-164. היסטוריה, ולא היסטוריה צעירה. ובכל זאת מדבר ישוע עליו כעל דבר ששומעיו עוד יראו. הוא מרים את הנבואה שהתגשמה ומחזיר אותה אל העתיד. בסמכות הוא עושה את אשר כבר עשה הטלסקופ של דניאל יא: שיקוצו של אנטיוכוס הוא המבוא; המחזה עצמו עוד עתיד להתחיל.
ואז משפט הביניים, שמתרגמים רבים הניחו בין מקפים כאילו הוא הערת אגב: הקורא יבין. ביוונית: ὁ ἀναγινώσκων νοείτω. אותו פועל — νοέω, להבין, להשכיל — הוא בדניאל היווני מילתם של המשכילים עצמם: "לא יבינו כל הרשעים, אך המשכילים יבינו." בנשימה אחת קורא ישוע גם את השיקוץ וגם את הקורא המשכיל אותו. הוא אינו אומר רק: הוא ישוב. הוא אומר: יהיה אז מי שקורא ומבין. משכיל, בימות הקץ. תפקידם של אלעזר והאם לא נגנז בארכיון. משרה עומדת פנויה.
שם מתהפכת העדשה כליל. מה שמתחדד בקצה הרחוק הוא מחזה שלצידו נראה שיקוצו של אנטיוכוס כפי שהיה: הדגם המוקטן.
שכן בא אדם המתנשא מעל כל הקרוי אלוהים — איש חוסר התורה, המתיישב במקדש האלוהים ומראה את עצמו כאלוהים. עולה חיה מן הים, מורכבת מכל טורפי הטרף שדניאל ראה עולים מאותו ים, ובפיה מלוא המילים הגדולות והגידופים, שלטון ל־42 חודשים, וניתן לה לעשות מלחמה בקדושים ולנצחם. וחיה שנייה, מן הארץ, ולה שתי קרניים כשה וקול כתנין — המורה הכוזב, דמות הנגד של המשכיל — העושה אותות גדולים, מתעה את יושבי הארץ, וגורמת שכולם, קטנים וגדולים, עשירים ואביונים, בני חורין ועבדים, יקבלו תו על יד ימין או על המצח, ושאיש לא יוכל לקנות או למכור זולת מי שיש לו התו: שם החיה או מספר שמה. כאן החוכמה. מי שיש לו בינה, יחשב את מספר החיה, כי מספר אדם הוא — 666.
זוהי שנת 167 לפני הספירה, מוגדלת עד מידת העולם המיושב. השיקוץ במקום הקדוש — שוב. אימפריה אחת, עם אחד, פולחן אחד — שוב, עתה עם אות בבשר במקום צו בשער העיר. המפקחים עם רשימותיהם — שוב, אך הרשימה עתה היא השוק עצמו: מי שאינו משתתף, אינו קונה ואינו מוכר. הפיתוי החלקלק מבפנים — שוב. המשכילים המבינים לרבים ונכשלים — שוב. והצירוף "עד עת קץ" — עתה במלואו, עד התחתית.
אז היה זה ארץ אחת, שלוש שנים, רודן אחד עם תאריך מוות. בקרוב זוהי הארץ כולה.
וכשם שהתמונה בשנת 164 עצרה אצל הנרות שנתנו שוב אור בבית, כך חותכת ההתגלות מיד לאחר התו אל דמות הנגד: ואראה, והנה השה עומד על הר ציון, ועמו 144,000, נושאים את שם אביו כתוב על מצחותיהם. הם התשובה לתו. החיה מטביעה חותם על מצחות — אימפריה שאינה יכולה לזכות בלבבות, חייבת להטביע חותם בעור; הם נושאים על אותו מצח עצמו שֵם, משום שהם שייכים למישהו. הם שרים שיר חדש שאיש אחר אינו יכול ללומדו. הם הולכים אחר השה לכל אשר ילך.
עליהם עוסק ספר זה. לא רעיון, לא סמל בלא כתובת — עם. כיצד מתייחסים המשכילים של דניאל והחתומים של ההתגלות זה אל זה, יזכה בהמשך למשפטו שלו. אך זה קבוע מן העמוד הראשון: הם באים ממבחן האש. הם יורשיהם של אלעזר על עמוד העינויים ושל האם אצל המחבת. החֵיל החלוץ במבחן האש — המשכילים, המבינים לרבים, ונכשלים, ועתידים להזהיר ככוכבים, לעולם ועד.