כור ההיתוך

I. האש שיש לה תכלית

מי שהלך בימי הנביאים ברחוב עיר, יכול היה לראותו יושב: הצורף אצל כורו. המפוח נושף, העופרת נכנסת עמו אל האש כדי לכבול את הסיגים, כור החרס עומד בלהט; ובעודו הכסף נמס, עולה מלמעלה מה שמעולם לא שייך אליו — הקצף, הסיגים, כל אשר במשך שנים התחזה לכסף. את זה הוא גורף החוצה. הכתוב מכיר את סדנה זו מבפנים: נביאיו מתארים את המפוח ואת העופרת, משורריו שוקלים בה את מילות אלוהים עצמו — אמרות טהורות, כסף צרוף בעליל לארץ, מזוקק שבעתיים. ומשורר המשלים שלו רשם את הקורה בסוף: הגו סיגים מכסף — ויצא לצורף כלי.1 מן הכור אינה יוצאת גוש. יוצא כלי, דבר בעל צורה ותכלית: האש אינה רק נוטלת, היא מוציאה תוצר.

מדוע מתחיל פרק על מורים נרדפים בסדנה? משום ששם מתחיל החזון עצמו. הפסוק כבר עלה על הפרק פעמיים — בפרק 1 את הסוף, השעון המתקתק; בפרק 3 את ההתחלה, הכשלון, המיתר האפל מכול. רק עתה האמצע:

"וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד."2

אמצע הפסוק הזה גדול אות אחת. בעברית תלוי בכל אחד משלושת הפעלים התחילית הקטנה שמשמעה "כדי" — דקדוק התכלית. אין כתוב: הם יכשלו, ואחר כך יְזֻקְּקו — כאילו האש מנקה את הנזק. לא: הם יכשלו, אך למרות זאת ייטב. כתוב: הם יכשלו כדי לצרוף, כדי לברר, כדי ללבן. לאסון ניתן משפט תכלית. החרב והלהבה של הפסוק הקודם, השבי והביזה — כל ארסנל הרודף רתום כאן למלאכת מחשבת. מה שהאויב מתכוון כהשמדה, מנצל אלוהים ככור.

ושלושת הפעלים באים כולם מן הסדנה. לצרוף — מילת ההיתוך: את העפרה אל תוך האש עד שהאציל נפרד מן הכוזב; זהו הפועל שבו שקל המזמור את שנות הכלא של יוסף: אמרת יהוה צרפתהו. לברר — מילת ההברירה: להפריד, לברור, לגרוף את מה שאינו שייך; זהו שורש "החץ הברור" של שיר העבד — המלוטש בצל האשפה.3 ללבן — השלישי, המוזר מכול; הוא מקבל בסוף הפרק הזה את תנועתו שלו.

שתי מילים קטנות קובעות את כיוון האש. כתוב מן המשכילים — חלק נכשל, לא כולם. וגם: לצרוף בהם — האש פועלת בקהל, לא רק באבר שנפל. נפילת אחדים מזככת את הכול. כך היה כבר בהגשמה הראשונה: כאשר הלך אלעזר הזקן אל עמוד העינויים, אמר זאת בקול — שהוא מותיר לצעירים מופת; מותו לא היה אבדן לקהל אלא הוראה לקהל.4 אש יא:לה אינה עניין פרטי בין אלוהים למרטיר. היא חום כור הַמְבַשֵּׁל ומטהר קבוצה שלמה.

וכי קריאה זו של הנפילה אינה בדותה של דורות מאוחרים ניתן לתעד גם מחוץ למקרא. בספריית קומראן מתארת מגילת המלחמה את קרב הקץ של "בני האור", ובלב שאון המלחמה היא רושמת את אותו דקדוק התכלית: הנופלים נופלים "ברזי אל, לבחון בהם ברזים אלה את כל היעודים למלחמה", והלוחמים מקבלים דברי עידוד: "התחזקו בכור אל, עד יניף ידו ומילא צירופיו" (מגילת המלחמה, 1QM טז–יז). לא סמכות קאנונית ולא מקור — ההתגלות אינה מצטטת מגילה זו בשום מקום — אך עֵד שקול לכך שקרב הקץ עצמו נקרא בימי הבית השני ככור, ונפילת הצדיקים ככלי מבחן. המגילה תבוא במלואה לידי דיון במקום שבו נספר הגוף (פרק 6).

כאן עומד אפוא, שחור על גבי לבן, החוק הנושא את כל הספר הזה ואשר כל דור מוצא בו מחדש שערורייה: הגרוע מכול הקורה למשכילים אינו הפרעת הכנתם. הוא הכנתם עצמה. בפרק 3 נראה סדר ארבעת המיתרים — התפארת תמיד אחרי השלושה האחרים — כחוק של קומפוזיציה. כאן מתגלה שזו סדנה. זוהר "יזהירו ככוכבים" אינו מוענק למי שנשאר במקרה; הוא נעשה באש הזאת: בחום, בהפרדה, בידי צורף היודע את מלאכתו. הצלב אינו הפרעת הדרך אל הכתר. הוא הדרך.

והפסוק נחתם בשעון. עד עת קץ כי עוד למועד — שלוש מילות זמן יחד, בדיוק כאן, מעל הכור.5 לאש אין רק תכלית; יש לה מועד. לכור יש שעון, והצורף יכול לקרוא אותו.

אך מה בעצם היה צריך לצאת? מה היה בכסף הזה שרק באש יכול לצאת ממנו? התשובה עומדת פסוק אחד קודם — הפסוק המטריד מכל הקטע כולו.

II. האויב אל השולחן

"וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת."6

המחצית הראשונה ידועה. בהיכשלם — העזרה באה בעת הנפילה, לא אחריה; הנופל נתמך, לא נקבר: הכשלון אינו השמדה אלא נפילה שחיים דרכה.7 והעזרה מעטה — כתוב בהדגשה. פרק 1 הראה את פניה: 10 אנשים וכמה שורשים בהרים, כוהן כפרי בידיים מגואלות בדם, כפיר השואג — פטיש המכבים, שהדף אימפריה עולמית ובכל זאת אינו נקרא יותר מ"עזר מעט": יד תחת מרפקו של עם כושל.8

ואז המחצית השנייה, והיא מתחילה כבשורה טובה. ונלוו עליהם רבים. רבים! אותה מילה כמו בפסוק שלפניו — הרבים שהמשכילים מבינים אליהם. הלקח נקלט, הקהל גדל; כל מורה מכיר את החום של אותו רגע. ואז מניחות שתי המילים האחרונות של הפסוק אצבע קרה בדיוק על אותו חום: בחלקלקות. מחניפות, חלקלקות, חמקמקות — מילים שאין לעמוד עליהן. משהו מחליק פנימה אל הקהל, מתחזה לתלמיד ואינו כזה.

חלקלקות היא במקרא העברי נדירות מן המעלה הראשונה: ארבע פעמים בכל הקאנון — ושתיים מהן בפרק אחד זה.9 הפעם הראשונה נפלה 13 פסוקים קודם לכן, על הנבזה, אשר לא ניתן לו הוד מלכות אלא נכנס בשקט — "והחזיק מלכות בחלקלקות".10 כך בא הרודן לשלטון: לא בהלימת השער אלא בגרימה לו להיפתח. ואותה מילה עצמה, אותה חתימה מדויקת, עומדת עתה על האנשים הנלווים אל המשכילים. אז עולה הקור: הנשק שבו נתפס הכיסא חדר אל קהל הנאמנים. ביניהם עומדת עוד חלקלקות שלישית, בצורה שאינה מופיעה בשום מקום אחר בקאנון: המלך "יחניף בחלקות את מרשיעי הברית".11 שלוש תחנות, טכניקה אחת: הכיסא, ההדחה, הקהל. השיקוץ לא בא תחילה בחרב. הוא בא תחילה בהצעה.

כיצד נראה הדבר מבפנים הראתה ההגשמה הראשונה, והוא מצמרר בפשטותו. האנשים שהציעו לאלעזר על עמוד העינויים מוצא — אכול בשר אחר, עשה כאילו, הישאר בחיים — לא היו תלינים. היו אלה מכרים ותיקים, שלפי הרגשתם רצו בטובתו. וחורבן ירושלים החל שנים קודם, לא בצבא אלא במשלחת מישראל עצמה, בנימוק שנשמע הגיוני — כשם שבגידה נשמעת תמיד הגיונית.12 החלקלקות אינה לובשת מדים. היא יושבת אל השולחן, יודעת את שמך, משבחת את איתנותך — והקאנון ידע זאת מכבר: משתי מִשלֵי כור ההיתוך של הכתוב נחתמת האחת ב"ובוחן לבות יהוה" — והאחרת, שנפתחה מילה במילה כמותה, בואיש לפי מהללו.13 השבח שאתה מקבל הוא כור. מה שיצוף למעלה כאשר יתחילו רבים לשבחך, את זה תצטרך האש לגרוף אחר כך.

וכמה קטלנית הלשון החלקלקה קבעה ההגשמה הראשונה בסצנה אחת — היא עומדת בספר המכבים הראשון, המדבר כאן ככתיבת היסטוריה מקרוב, לא כקאנון, והיא, מתועדת היטב, ההגשמה המילולית ביותר של יא:לד שבמקורות (מכבים א ז:יב-יח). שנים אחרי השיקוץ בא אל הארץ כוהן גדול חדש, אלקימוס, וצבא מלכותי בפיקוד בכידס מאחוריו. ואל שני אלה מתייצבת "עדת סופרים" (συναγωγὴ γραμματέων) "לבקש צדק" — והחסידים, חסידי המשבר, הם הראשונים מבני ישראל המבקשים אצלם שלום. נימוקם אדוק, והוא נשמע הגיוני: כוהן מזרע אהרן בא עם הצבא הזה; הוא לא יעשה לנו עוול. ואלקימוס מדבר עמם "דברי שלום" (λόγους εἰρηνικούς) ונשבע להם. והם מאמינים בו. והוא תופס מהם 60 ורוצח אותם ביום אחד. הספר עצמו מניח שורת מזמור אצל אותו דם: "נתנו את בשר חסידיך ודמם שפכו סביבות ירושלים, ואין קובר" (תהילים עט:ב-ג, מובא במכבים א ז:יז) — ומילת המזמור ל"חסידים" היא חסידים: החסידים נפלו תחת פסוק שכבר נשא את שמם. מונחת לצד דניאל יא:לד, אין זו עוד מקבילה אלא פרוטוקול. החלקלקות — חֲלַקְלַקּוֹת — קיבלו בהיסטוריה פנים, והן נושאות את השם האהוב ביותר שיש בלשון: דברי שלום. כך נופלים משכילים: לא בחרב של קרב, אלא בשלום שהאמינו בו — 60 ביום אחד.

לפיכך מוכרחה אש יא:לה לבעור, ולפיכך עומדת בין מילות ההיתוך אחת שאינה באה מן החום אלא מן ההפרדה: לברר, לברור — עפרה מסיג, תלמיד ממחניף. ההיטהרות היא תשובה לפסוק הקודם: האש אינה שורפת רק את המשכיל עד טוהר — היא שורפת את מה שהתוספת החלקלקה הכניסה. זו האמת הגסה של שני פסוקים אלה יחד: האויב אינו רק מחוץ לשער. הוא אל השולחן. ומול אויב שאל השולחן אין מועילים חומה ולא ערנות — רק אש המפרידה את אשר אין אדם יכול להפריד.

III. הצורף הנשאר יושב

יכולת לחשוב שאש זו היא אמצעי חירום — מצב חריג של אחרית הימים. הקאנון עונה במדף כלים שלם. בכל מקום שבו אלוהים מגיע עם בני אדם אל תכליתו, בוער אי־שם כור; כור ההיתוך הוא דרך עבודתו הקבועה.

ישראל שר זאת כהיסטוריה, בזמן העבר של מי ששרד: "כִּי בְחַנְתָּנוּ אֱלֹהִים, צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף" — והשיר מונה מה כלל הדבר: הרשת, המועקה הכובלת, אנשים שרכבו על ראשנו, "בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם — וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה."15 דרך האש, לא סביבה; ובעבר האחר לא אפר אלא רוויה. אצל ישעיהו אומר אלוהים זאת בעצמו: "הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף, בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי."16 בחרתיך בכור. בכור עצמו מתרחשת הבחירה: בקרקעית העוני, שם חושב אדם שהושלך, הוא נבחר. והמשל מותח את הקו מן המתכת אל האדם: כור ההיתוך לכסף והכור לזהב, ובוחן לבות יהוה — לכסף ולזהב יש כלי; ללבבות בא הוא עצמו.17

הכור עושה גם צבאות במידה. כאשר שכב גדעון עם 32,000 איש מול מדיָן, אמר אלוהים — במילת ההיתוך: "עוֹד הָעָם רָב; הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם, וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם." בקצה אותה הברירה עמדו 300 — והנימוק כתוב לצדו: פן יתפאר ישראל עלי לאמור, ידי הושיעה לי.18 היתוך כברירה: האש אינה עושה המונים, היא עושה חלוצים — קטנים די כדי שלא יוכלו לזקוף דבר לזכות עצמם, טהורים די כדי שיוכלו לשאת הכול. וכדי שלא יחשוב איש שהכור מכונה אוטומטית, עומד אצל ירמיהו דוח היתוך שכשל, אכזרי כדוח בדיקה: המפוח נחר, העופרת כלתה — לשווא צרף צרוף; הרעים לא נותקו. כסף נמאס קראו להם.19 האש יכולה לכשול — לא משום שהצורף כושל, אלא משום שכסף יכול לסרב להיות כסף. זו החומרה שמתחת לכל הפרק הזה.

ואז שני הטקסטים שבהם מקבל כור ההיתוך את מידתו האחרונה — שניהם על הימים שעליהם מדבר גם דניאל.

הראשון עומד אצל זכריה, והוא מתחיל במספרים שאי אפשר לקרוא ברכות: "וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ — פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב." עד כאן הכור. ואז, בלא מעבר, התכלית — לא תוצר אלא שיחה: "הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ; אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא, וְהוּא יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהָי."20 האש אינה נחתמת באפר. היא נחתמת בנוסחת הברית ההדדית — עמי, אלוהי — כאילו לכל העיקוף הלוהט הייתה תכלית אחת: ששני המשפטים האלה ייאמרו שוב בלא שיור, משני הצדדים.

השני עומד אצל מלאכי, בעמודים האחרונים של הנביאים, והוא נפתח בשאלה התלויה מעל כל הספר הזה: "וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ, וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ?" — העומד: מילת העמידה של כל הספר הזה, מן הנערים בארמון ועד האיש הזקן שיעמוד לגורלו.21 "כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים. וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף — וְהָיוּ לַיהוָה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה."22 וישב. מכל המילים בנבואה זו אולי הרכה מכולן. לחיפזון אין צורך בכיסא; היושב, נשאר. המצרף אינו ברק המכה ונעלם. הוא יושב אצל כורו כשם שישב הצורף בכל רחוב עיר: קרוב, סבלני, עיניו על הכסף — שכן אין מניחים מתכת יקרה לבדה עם האש. האש חמה. אך אף שנייה אין היא בלא השגחה.

מאות שנים לאחר מכן כותב שליח אל גרים מפוזרים באסיה הקטנה משפט אחד המסכם את התנועה הזאת: "אֲהוּבִים, אַל תִּתְמְהוּ על צְרֵבַת האש אשר בקרבכם, הבאה עליכם לנסיון — כאילו קרה לכם דבר זר."23 המילה לצרבת האש היא בדניאל היוונית בדיוק מילת ההיתוך של המשכילים. אל תתמהו: האש אינה זרה. היא הכלי העתיק ביותר שבידי אלוהים — והיד האוחזת בו יושבת לצדו.

IV. ההיטהרות הכפולה

ואז עושה ספר דניאל דבר שאין לו שני בכל הכתוב — הוא ניכר רק כשמניחים את הפסוקים זה על זה.

שלושת פעלי כור ההיתוך — לצרוף, לברר, ללבן — עומדים בכל המקרא העברי בדיוק פעמיים שלושתם בפסוק אחד. הפעם הראשונה ידועה עתה: דניאל יא:לה, נפילת המשכילים. השנייה עומדת ממש לפני סוף הספר, בפרידה אצל הנהר — הפסוק כבר נשמע בפרק 2, כהבטחה. עתה הוא בולט בשל דבר אחר:

"יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים, וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים, וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים; וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ."24

אותם שלושה פעלים. אך הבט אל הנושא, שכן בו נאמר הכול. ביא:לה המשכילים הם המושא: האש מובאת עליהם, מכוונת, מבחוץ; אין שואלים אותם אם זה נוח. ביב:י הרבים הם הנושא — וצורות הפועל הפוכות בכיוונן: להיטהר, להתלבן; חוזרות, מרצון, מבפנים. המשכילים מצורפים. הרבים מטהרים את עצמם.

כאן יש לתקן טעות קריאה נפוצה. מי שקורא את יב:י בחיפזון תולה את שלושת הפעלים במשכילים — הרי הם גיבורי הספר — כמי שמיטהרים כאן, או יפה מכך: כמטהרים את הרבים. לשון המקור אינה אומרת זאת, וגם שני התרגומים היווניים העתיקים לא: נושא פעלי ההיתוך הוא "רבים", והמשכילים מופיעים רק במשפט הסיום, עם פועל אחד בלבד. הם אינם מטהרים, אינם מיטהרים, אינם מזככים איש. הם מבינים.25 יותר לא הטיל עליהם הפסוק לעשות — ואין זו הורדה בדרגה, זו התפקיד עצמו, מלוטש עד העצם: בקצה הכול, המשכיל הוא זה המבין.

כיצד באות שתי ההיטהרויות יחד — האש על המורה וההיטהרות העצמית של התלמיד? הגשר עומד כבר שני פרקים: "וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים."26 הצב את שלושת הפסוקים בסדרם ורצה שליחים. המורה עובר ראשון באש — מצורף בנפילתו, בין אם ירצה ובין אם לא (יא:לה). מה שהוא לומד שם אינו תיאוריה; זו ידיעה עם צלקות — הוא יודע מה האש עושה, משום שנעשתה לו, כשם שהעבד ידע את החולי שנשא. את הידיעה הזאת הוא מעביר: הוא מבין לרבים (יא:לג). והרבים, מלומדים, עושים את אשר עושה ההבנה כאשר הגיעה באמת — הם באים בתנועה: להיטהר, להתלבן (יב:י). זו נשימת פרק 3 — לקבל ולהעביר — אך עתה ברובד העמוק ביותר: אף ההיטהרות מועברת. לא כאש; אין אדם יכול להשכיב אחר בכורו. כהבנה.

עקוב אחר מילה אחת לאורך גמר הספר: הרבים. בארבע עמידות הם עומדים בפסוקים אלה. ביא:לג הם מושא: הם מלומדים. ביב:י נושא: הם מטהרים את עצמם. ביב:ג שוב מושא: הם מוצדקים. וביב:ב הם נושא הבלתי־נתפס: רבים מישני אדמת עפר יקיצו.27 מלומדים — מיטהרים — מוצדקים — מוקמים: ממושא לנושא ובחזרה, כאילו הטקסט מבקש להראות מהי הוראה טובה: נעשה בך דבר, עד שתתחיל לעשות בעצמך. ובראש אותה שרשרת, כעילתה ולא כפריהּ, עומדים המשכילים — המורים המצורפים שמהם יצאה ההבנה.

דבר אחד אין אף הרבים יכולים. להיטהר ולהתלבן עומדים ביב:י בצורה החוזרת — הפועל השלישי לא. להיצרף נשאר סביל, גם כאן. לרחוץ יכול אדם את עצמו; ללבן יכול את בגדיו; אך בכור אין הוא יכול להשכיב את עצמו, ולהסיק על אחת כמה וכמה. בשני מקומות הקאנון שבהם נפגשים שלושת הפעלים — אצל המורה וגם אצל התלמיד — אוחז אחד ויחיד בכור ההיתוך. המשכיל אינו צורף. הוא כסף היכול לדבר.

V. הלובן שנותר

נותר: הפועל השלישי, האורח המוזר מכול בסדנה. לצרוף ולברור שייכים לצורף — אך ללבן? הכסף מבריק, אינו נעשה לבן; לובן הוא לשון בד ושלג, לשון מקום הכביסה. מדוע נחתמת שורת כור ההיתוך בצבע?

משום שלובן בכתוב אינו צבע אלא משפט. הפועל נדיר, ושלושת המופעים מחוץ לדניאל משרטטים את השדה. אצל ישעיהו: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו." במזמור התשובה של דוד: "תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין."29 ללבן הוא בקאנון כמעט אך ורק זה: אדם מוכתם הנעשה נקי בדיבור ונרחץ נקי — סליחה, מומחשת כצבע. מי שלובש בכתוב לבן, אינו לובש טעם אלא גזר דין: זוכה.

אך יש גם לובן אחר, והקאנון תיעד אותו באכזריות. בקינה על ירושלים החרבה כתוב על נזירי העיר: "זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג, צַחוּ מֵחָלָב" — ומצור אחד לאחר מכן, שלוש שורות הלאה: "חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם, לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת."30 זהו הלובן שלפני האש — לובן המוצא, המוניטין, אי־הניסיון — והוא לא עמד: אסון אחד והיה לפיח. הלובן שדניאל מבטיח אינו עומד לפני הכור אלא מאחוריו. תום־שלפני יכול להישרף. טוהר־שלאחר כבר עבר באש; לא נותר בו עוד דבר שיכול לבעור.

וללובן הזה יש עתיד, לרוחב הקאנון. מלאכי הציב לצד אש הצורף דימוי שני: בורית מכבסים — המצרף הוא גם מכבס. מאות שנים לאחר מכן, על הר גבוה, רואים שלושה תלמידים את רבם משתנה, והמבשר רושם את הקורה בבגדיו בלשון מקום הכביסה: מבהיקים, לבנים מאוד, "אשר לא יוכל מכבס בארץ ללבן כן."31 אין מכבס בארץ — לובן הגמר אינו מיוצר בארץ; רק הודגם באותו יום מעט מראש. ובעצם סוף הכתוב שבה לשונו של הפרק הזה. המון שאיש אינו יכול למנותו, בגדים לבנים, כפות תמרים; ולשאלה מי אלה, באה התשובה במילות הפרק הזה: "אֵלֶּה הַבָּאִים מִן הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה" — מילת המצוקה של דניאל יב:א — "וְכִבְּסוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם וְהִלְבִּינוּם בְּדַם הַשֶּׂה."32 שם מהדהדת התנועה החוזרת של דניאל יב:י, בשורש שבו מתרגם תיאודוטיון את ליבון הרבים. שהשורש זהה — עומד; שההמון הוא <em>משום כך רביו של דניאל — אינו עומד, ובית זה קורא אותו אחרת.</em> יום יהוה (Excurs 25·2) קורא בהמון הרב את הכלה של כל הדורות, בראש ובראשונה אך לא בלעדית, על יסוד הניגוד עם ה-144,000 החתומים, מען השעה שממנה נשמרת פילדלפיה — "יושבי הארץ" (ג:10), מעמד־הנגד הקבוע של הספר — ומקומו לפני הכיסא בין החותם השישי לשביעי; אופן השמירה הזאת אינו בא ממילת יחס אלא מצמד הטיפוסים נוח ולוט, שהאדון עצמו מציב זה לצד זה ביום אחד (לוקס יז:26-32; פטרוס ב ב:5-9). ה"מן הצרה הגדולה" של ז:14 אינו נושא קריאה זו: זהו תואר מוצא — בינוני של מעמד, כמו "מנצחי החיה" (טו:2) ו"העושים את מצוותיו" (כב:14) — לא מילת הצלה. קריאה זו היא עמדת הבית. מה שעומד כאן הוא ההד עצמו: יוחנן מתאר את ההמון במילותיו של דניאל — ואין זה מקרה, שכן הלובן שלאחר הכור הוא לובן אחד, גם היכן שהוא מלביש שתי קבוצות. זיהוי ההמון עם הרבים: מְעֻרְעָר. מען השעה — "יושבי הארץ" (ג:10) כמעמד־הנגד הקבוע של הספר — מתועד היטב; יישומו על הלקיחה: שקול. ושם, בארבע מילים, גם גבול כל היטהרות עצמית: בדם השה. הלובן אינו נקנה באש; הוא מולבן בדם שאינו שלהם. גם מעבר לכור נשאר הטוהר מתנה — הרבים מכבסים, אך השה שילם.

והגוף עצמו, ה־144,000 על הר ציון? עליהם לא נזכר צבע אלא דבר טוב מזה — תו האיכות שבו מאושר כל קורבן: תמימים; "ובפיהם לא נמצאה מרמה."33 על רקע הפרק הזה זה מנצנץ. מה חדר אל הקהל בעת הכשלון? פיות חלקלקים. מה עומד בעבר האחר של האש, על ההר לצד השה? פיות בלא מרמה. זו חתימת השארית הישנה — "ולא יימצא בפיהם לשון תרמית" — ושל העבד עצמו: לא מרמה בפיו; ושל לוי, המורה המצורף של מלאכי: עַוְלה לא נמצאה בשפתיו, ורבים השיב מעוון.34 זהו הכלי היוצא לצורף מן האש: לא בני אדם על־אנושיים, לא מלומדים, אלא פיות שאפשר לבטוח בהם. האש שורפת את החלקלקות מן הפה. הנותר הוא היפוכו המושלם של המחניף.

כך באים בסוף הפרק הזה ארבעת מיתרי פרק 3 למתיחות — ועתה ידוע מי מותח אותם, ובמה. הסבל אינו עוד רק המיתר האפל מכול; הוא כור ההיתוך עצמו, הכור שבו נעשה הכלי. ההתמדה היא ההחזקה כל עוד הכור בוער — "עד עת קץ כי עוד למועד"; היא נקראת אצל מלאכי "העומד בהיראותו" ואצל דניאל "אשרי המחכה ויגיע".35 העדות היא גשר יא:לג: הלקח הזורם מן המורה המצורף אל הרבים המיטהרים — תוצר הייצוא היחיד של הכור. והתפארת היא הלובן — בספר זה לא נקודת סוף אלא מצב פתיחה, שכן על אותם מיטהרים נאמר מיד: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ."36 לובן הוא מה שנותר מאדם כאשר האש סיימה. לזהור הוא מה שהנותר הזה עושה אחר כך, לעולם ועד.

הנה אפוא התשובה לשאלה שבה נחתם הפרק הקודם. כיצד נעשה אדם לכזה? לא בלידה, לא בלימוד, לא בכישרון. המשכילים אינם נולדים; הם מחושלים — בכור שאינו תאונה אלא סדנה, מוסק בחרב ולהבה, מטוהר מן החלקלקות החודרת לכל קהל, מתוזמן על שעון שהצורף יכול לקרוא, ומטופל בידי מי שבא לשבת לצדו ואינו קם עד שהכסף מוכן. ומי שיוצא ממנו כך — לבן, בפה בלא מרמה ובלקח ששרד את האש — הוא מוכן לאשר לשמו קרה כל זה: הרבים. מה יהיו המוכנים האלה לפני אלוהים ולפני העולם, עוד יראה הספר הזה. אך תחילה הוא מסיט את המבט: ממה שהאש עושה בתוך אדם אל מה שאלוהים שם עליו — תו על המצח, הנשם לפני בוא המשפט. על כך יעסוק החלק הבא.

**לקורא בזאת בימים ההם.**

אולי אתה קורא זאת בעוד האש בוערת — סביבך, או בך. אולי איבדת דבר שחשבת אותו לחיוני: עבודתך, שמך, מקומך אצל השולחנות שבהם היית רצוי, אנשים שחשבת שהם עומדים לצדך. קרא אז את הדבר האחד: יש "כדי" באש שלך. מה שקורה לך עומד בדקדוק התכלית — כדי לצרוף, כדי לברר, כדי ללבן. אין זה מקרה, לא עונש ולא טעות; זו סדנה, ואתה אינך בה הפסולת אלא הכסף. ומישהו יושב לצדך. מצרף הכתוב אינו אש המניחה אותך לבד; הוא יושב, אומר הנביא — קרוב, סבלני, עיניו על המתכת, והוא יודע את המועד שלא סופר לך. שום כור שלו לא היה מעולם בלא השגחה, ואף לא שנייה אחת חם יתר על המידה. היה ער, לא ירא: יילוו אליך אנשים בדברים חלקלקים — זה נובא, באותה מילה שבה תפס הרודן את כיסאו. אל תיתן לו לשבור אותך כשזה קורה ולא להמריר אותך כשזה מתברר; האש שאתה עומד בה נעשתה גם היא כדי לשרוף את מה שהחנופה הכניסה, וההפרדה היא מלאכת הצורף, לא שלך. והרך מכול: אינך יכול לצרוף את עצמך — אין אדם משכיב את עצמו בכור — אך לטהר את עצמך אתה כן יכול; את הפועל הזה שם אלוהים בידיך. עשה את אשר עושים הרבים בסוף הספר: כבס את בגדיך, ודע באיזה דם הם מלבינים. שכן זה כבר מונח מוכן בעבר האחר של אשך: הלובן שאינו יכול עוד לבעור, לובן מי שעבר אותה — והוא לא יאפיר ולא ידעך; הוא יזהיר, כזוהר הרקיע, לעולם ועד. אם אתה יושב עתה בכור: זהו צורף, לא מקרה. והלובן מונח בעבר האחר.