האיגרת החתומה

I. היום ה־24 לחודש הראשון

כמעט 400 שנה בטרם עלה העשן הראשון מן המזבח־שעל־המזבח, עומד איש זקן על יד נהר.

הנהר הוא החידקל. השנה היא שנת שלוש לכורש מלך פרס — האימפריה שבלעה את בבל כשם שבבל בלעה בשעתה את ירושלים. ולאיש שני שמות, שמהם בחר רק באחד; הכותרת נוקבת בשניהם: דניאל אשר נקרא שמו בלטשאצר — שם העבד של החצר עוד דבק בו. ואותה כותרת מציבה את התוכן מראש בשורה אחת הנשמעת כחבטה על דלת: נגלה דבר, וֶאֱמֶת הַדָּבָר — וְצָבָא גָדוֹל.1

האיש זקן. כנער הוגלה, בתפיסה הראשונה של נבוכדנצר אל ירושלים, לפני כ־70 שנה; מי שמניח את השנים זו לצד זו מגיע לאיש בשנות ה־80 לחייו.2 הוא שרד אימפריה עולמית ובָלה מלכים כשם שאחרים מבלים סנדלים: המלך שהורה לחנכו, המלך שבאולם משתהו כתבה יד על קיר הסיד, המדי שהשליכו אל האריות, ועתה הפרסי הזה, השנתון השלישי כבר. חיים שלמים של שירות מדינה בחצרות נוכריות, וחיים שלמים של אותו שירות אחר, שלוש פעמים ביום, בחלון הפתוח אל ירושלים. זהו איש ששירת בגלות זמן רב יותר משחיו רוב בני דורו.

והוא באבל.

"בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים. לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי, וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא־בָא אֶל־פִּי, וְסוֹךְ לֹא־סָכְתִּי — עַד־מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים."3

שלושה שבועות שולל גוף בא בימים מעצמו את כל המחזיק אותו על רגליו. מדוע הוא מתאבל, אין הטקסט אומר; הוא מותיר את הצער עומד בלא שלט תחתיו. אך הלוח שמסביב אינו שותק לגמרי. שנתיים קודם לכן שילח אותו כורש עצמו את הגולים; השיירות יצאו לבנות מחדש את בית האלוהים — ודניאל נותר, בצד הלא־נכון של המפה. הבשורה המטפטפת בחזרה מיהודה רעה: המלאכה נעצרת, ידי העם מרֻפּות, מזימות נרקמות כנגד הבונים, כל ימי כורש.4 והתאריכים כתובים: שלושה שבועות, המסתיימים ב־24 לחודש הראשון — ה־14 עד ה־21 נופלים בתוכם: פסח וימי המצות.5 חג היציאה ממצרים, הנחוג באבל, בידי איש שמעולם לא יצא בעצמו.

"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן — וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל, הוּא חִדָּקֶל."6

אנשים עמו. הנהר חולף כשם שחלף עוד בטרם הייתה בבל. והאיש הזקן נושא את עיניו.

II. האיש הלבוש בדים

"וָאֶשָּׂא אֶת־עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ־אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים, וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז. וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק, וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל — וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן."7

המניין אכן איטי: דיווח של עין המנסה לטפס ושוב ושוב מאבדת אחיזה. תחילה הבגד — בדים, בד המקדש, של הכוהנים ביום הכיפורים הגדול. אחר כך החגורה, כתם אופז. ואז שוב אין העין מצליחה להישאר אצל הלבוש: הגוף עצמו נעשה אבן יקרה, תרשיש, דבר שאינו מחזיר אור אלא אוצֵר אותו. הפנים ברק. העיניים בוערות. הזרועות והרגליים נוצצות כנחושת שזה עתה יצאה מן הליטוש. והנורא מכול אינו מה שאתה רואה אלא מה שאתה שומע: כשמדבר האחד הזה, מדברת המונים.

האנשים אשר עם דניאל אינם רואים דבר — כתוב מפורשות. אך משהו באוויר נעשה בלתי נסבל, אף למי שאינו רואה: חרדה גדולה נופלת עליהם, והם נמלטים.8 הם אינם רואים דבר ורצים. הוא רואה הכול ונשאר. לא מתוך אומץ; להישאר הוא הדבר היחיד שגופו עוד יכול.

"וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְלֹא נִשְׁאַר־בִּי כֹּחַ; וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ."9

וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית. המילה היא המילה לכבוד מלכות — מה שמחזיק את הפנים זקופות. הוא זולג עתה החוצה ממנו כמים מכד שבור. וכאשר מתחיל הקול לדבר, הוא נופל: תרדמה נופלת עליו, והוא שוכב ופניו ארצה — איש בשנות ה־80 לחייו שרוע על הגדה.

אז נוגעת בו יד. לא כדי להרימו — כדי לנערו, התמונה הגולמית מכולן בכל הספר: היד מנערת אותו עַל־בִּרְכַּי וְכַפּוֹת יָדָי.10 על ברכיו וכפות ידיו, רועד, כחיה, כך שוכב החוזה הגדול בדורו לפני מה שמעל אנושי.

ואז המילה הראשונה. לא רעם. שם.

"דָּנִיֵּאל אִישׁ־חֲמֻדוֹת, הָבֵן בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר אֵלֶיךָ וַעֲמֹד עַל־עָמְדֶךָ, כִּי עַתָּה שֻׁלַּחְתִּי אֵלֶיךָ." — "וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, עָמַדְתִּי מַרְעִיד."11

אִישׁ־חֲמֻדוֹת — כמשמעו: איש חמודות. אותה מילה כמו שמונה פסוקים קודם: לֶחֶם חֲמֻדוֹת שהותיר.12 האיש ששלל מעצמו כל חמוד, מכונה מן השמים החמוד עצמו. ולפני כל הסבר יוצא הצו: הָבֵן. הפועל של כל הספר הזה, בציווי, אל איש על ברכיו וכפות ידיו — כאילו הבנה אינה מתת שמתרחשת עליך אלא מקום שבו עליך לעמוד.

ואז אומר השליח דבר שכל המחזה מתהפך בגללו:

"אַל־תִּירָא דָנִיֵּאל, כִּי מִן־הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת־לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ, נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ; וַאֲנִי־בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ."13

שלושת שבועות האבל לא היו אבל בלבד; היה זה לב שנתן את עצמו להבין. ואותה תפילה נשמעה — לא ביום ה־21, אלא ביום הראשון. מן הערב הראשון בלא יין כבר הייתה התשובה בדרכה.

שלושה שבועות נראו השמים סגורים. הם לא היו סגורים. מה שהשליח מספר על כך מסיט בשני משפטים וילון שאיש לא ידע שהוא תלוי.

III. 21 ימים

"וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם; וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי — וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס."14

21 ימים — בדיוק שלושת שבועות האבל. בעוד האיש הזקן על יד הנהר מותיר את הלחם, עמד מעל הממלכה דבר־מה בדרך. הטקסט קורא לו "שַׂר מַלְכוּת פָּרַס", ואין הוא אדם: כוח הנסוג רק מפני מיכאל, "אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים" — שרים מסדר אחר, הנלחמים מעל ראשי המלכים אשר את שמם הם נושאים. מאחורי שתיקת שלושת השבועות לא עמד סירוב. עמדה מלחמה. התשובה לתפילתו של איש זקן אחד נאלצה 21 ימים לפלס לעצמה דרך בעולם הבלתי נראה.

ואז אומר השליח לשם מה פילס לעצמו את הדרך הזאת:

"וּבָאתִי לַהֲבִינְךָ אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים — כִּי־עוֹד חָזוֹן לַיָּמִים."15

לַהֲבִינְךָ. הפועל של המשכילים, בדיוק בצורה שבה הם יקבלו אותו בקרוב: בחזון הבא עתה כתוב עליהם שהם "יָבִינוּ לָרַבִּים". השרשרת מתחילה כאן, על גדה זו: השמים מבינים את דניאל, כדי שמשכילים יבינו לרבים — הוראה הבאה מלמעלה וחייבת לעבור מיד ליד. אך בכתובת כבר טמון עוקץ: אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. לא: מה שיקרה לך. לא: מה שיקרה מחר. ההודעה ממוענת מעל ראשו של המקבל, מן המשפט הראשון.

האיש הזקן נופל שוב. פנים אל הארץ, נאלם — עד שמישהו "כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם" נוגע בשפתיו, ואז זה יוצא, הכן ביותר שאדם יכול לומר בשעה כזאת: "אֲדֹנִי, בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה לְדַבֵּר עִם־אֲדֹנִי זֶה? וַאֲנִי מֵעַתָּה לֹא־יַעֲמָד־בִּי כֹחַ, וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה־בִי."16 צִירַי — מילת חבלי הלידה. איש בשנות ה־80, בעווית כאישה יולדת, משום שהחזון חייב לעבור דרכו כשם שילד עובר דרך אם.

שוב מגע, השלישי. ומילים כה רכות עד שכמעט תשכח מאיזה פה הן באות, פה הנשמע כאלפים: "אַל־תִּירָא אִישׁ־חֲמֻדוֹת, שָׁלוֹם לָךְ, חֲזַק וַחֲזָק." ובעודו מדבר, אומר דניאל, התחזקתי — "יְדַבֵּר אֲדֹנִי, כִּי חִזַּקְתָּנִי."17 לא ניתן לו דבר זולת מילים, והמילים מתגלות כמספיקות.

אז פורש השליח את מפת המלחמה:

"הֲיָדַעְתָּ לָמָּה־בָּאתִי אֵלֶיךָ? וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם־שַׂר פָּרָס, וַאֲנִי יוֹצֵא — וְהִנֵּה שַׂר־יָוָן בָּא. אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת־הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל־אֵלֶּה כִּי אִם־מִיכָאֵל שַׂרְכֶם."18

שלושה דברים עומדים כאן, וכל אחד שוקל פרק. תחילה קו החזית: אחר פרס בא יָוָן. מי שקרא את פרק 1 שומע במילה האחת הזאת את הרעם כבר תלוי — מיָוָן בא אלכסנדר, מרסיסי אלכסנדר הצפון, ומן הצפון האיש שיבנה שיקוץ על המזבח. אחר כך המסמך: כְּתָב אֱמֶת. השמים שומרים מקור כתוב. מה שדניאל עומד לשמוע מיד אינו אלתור — זו הקראה ממסמך הקבוע בטרם ישיגוהו הדורות. ולבסוף הבדידות: אֵין אֶחָד כִּי אִם־מִיכָאֵל. מעל העולם עומדים שניים כנגד הכול. למטה על יד הנהר עומד אחד, שמלוויו נמלטו. המלחמה דלילת אוכלוסין בכל קומה.

IV. הנשימה הארוכה ביותר

"וְעַתָּה — אֱמֶת אַגִּיד לָךְ."19

מה שבא אחר כך הוא הנבואה הרצופה הארוכה ביותר בכל הכתובים. פרק שלם בלא סיפור, בלא "וַיְהִי", בלא מבט לאחור — לא כלום זולת עתיד, גל אחר גל: הוא יַעֲשֶׂה, הם יַעֲשׂוּ, יִהְיֶה. עוד שלושה מלכים לפרס ורביעי, עשיר מכולם; מלך גיבור אשר ממלכתו נשברת לארבע רוחות השמים; מלכי הדרום ומלכי הצפון, בנות מוּשָׂאוֹת כנשק, בריתות נכרתות ונשברות, שני מלכים אל שולחן אחד המכזבים זה לזה כזב, אוניות כיתים, ואז הנבזה הַתּוֹפֵס בחלקלקות את המלוכה, החֵמה כנגד הברית הקדושה, התמיד המוסר, השיקוץ המשומם — ובתוך כל זה הפסוקים שמהם חי הפרק הקודם: העם היודע את אלוהיו וחזק ועושה, המשכילים המבינים לרבים ונכשלים בחרב ובלהבה, בשבי ובביזה, העזר המעט, הצירוף עד עת קץ.20 והקול קורא הלאה, מעבר לנבזה, אל המלך ההולך וגדל מעל מידתו שלו — הטלסקופ של פרק 1 — עד עת הקץ, שם ימצא את קצו ואיש אינו עוזר לו.

הנהר זורם. האיש הזקן עומד. והקול, בלא לשאוף אוויר פעם אחת, מגיע אל הקצה הרחוק ביותר של מה שיש לומר:

"וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל־בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא־נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא; וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל־הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר.21 וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם.22 וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד."23

שם עומד המסמך השני: הספר אשר בו כתובים שמות, פנקס הנמלטים. ושם עומדת, כמילה העליונה והאחרונה של הנבואה, ההבטחה למשכילים — הזוהר, הרקיע, הכוכבים.

בשלושת הפסוקים האלה נשבר יתר על כן משהו בלשון עצמה. כל החזון תיקתק על זמן קצוב. עֵת. קֵץ. מוֹעֵד. כפעמון שב הפזמון — "עַד עֵת קֵץ", "כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד". ובדיוק כאן, בהקיצה מן העפר ובזוהר המשכילים, נופלת בפעם הראשונה המילה האחרת, מיד שלוש פעמים: חיי עוֹלָם, לדראון עוֹלָם, ככוכבים לְעוֹלָם וָעֶד.24 הזמן הקצוב נושא את המלכים; הנצח מתחיל במקום שבו זוהרים המשכילים. הם עומדים במקום שבו נבקע הזמן — הדבר האחרון המתרחש בהיסטוריה והראשון הנכנס אל הנצח.

ואז, בלא אזהרה, מסתובב הקול.

פרק שלם דובר על הוא והם — מלכים, כוחות, הרבים, המשכילים. עתה, בפעם הראשונה מאז "חֲזַק", צו, והוא מכוון אל האיש שעל יד הנהר:

"וְאַתָּה דָנִיֵּאל — סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד־עֵת קֵץ; יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת."25

העתיד נסוג; פתאום מדובר באיש ובמסמך. לא: הָבֵן את הספר. לא: פָּרֵשׁ אותו. סְתֹם אותו. חֲתֹם אותו. המסמך השלישי של לילה זה הוא הספר שדניאל עצמו חייב לסגור — והסיבה היא כתובת: עַד עֵת קֵץ. ספר זה אינו מקבל עמו הסבר. הוא מקבל עמו יעד.

V. האיגרת החתומה

אז מתרחבת התמונה. דניאל מרים את מבטו, ועומדים עוד על יד המים:

"וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל וְהִנֵּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים עֹמְדִים, אֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וְאֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר. וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר: עַד־מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?"26

לא דניאל הוא השואל; השאלה נופלת בין בני השמים לבין עצמם. עַד־מָתַי? אף העולם הבלתי נראה גוחן על המילים האלה.

ועל אותה שאלה בא מענה — הכבד ביותר שהכתובים יודעים, כי אין הוא נאמר אלא נשבע:

"וָאֶשְׁמַע אֶת־הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר, וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל־הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם: כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי — וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד־עַם־קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל־אֵלֶּה."27

הנשבע מרים יד אחת. זה מרים שתיים — שבועה בריבוע. והוא נשבע בְּחֵי הָעוֹלָם: מילת הנצח שוב, כערבון תחת המועד הקצוב. השבועה עצמה היא מידת זמן וגם פצע: מבחן האש, בפסוקית אחת, בשבועה. השמים נשבעו שזה בא, ונשבעו שזה חדל.

רק עתה פותח האיש הזקן עצמו את פיו לשאלתו האחת, שלו. הוא, האיש שכנער נבחר בשל שכלו; שיכול היה לספר מחדש את חלום המלך בלא ששמעו; שקרא את הכתב על קיר הסיד כאשר כל חכמי בבל עמדו נאלמים; שאליו נשלח גבריאל פעם במילים יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה; שמעל חזונו עומדת הכותרת: וּבִין אֶת־הַדָּבָר. המשכיל של כל הספר, המשכיל שאין כמותו. וזה מה שהוא אומר:

"וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין; וָאֹמְרָה: אֲדֹנִי, מָה אַחֲרִית אֵלֶּה?"28

וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין. אין זו דמות משנה הפורשת; זהו אמן המקצוע הרושם את תבוסתו, בסיום מפעל חייו שלו, בספרו שלו, קריא לכל הדורות.29 בני השמים שאלו עַד־מָתַי וקיבלו שבועה. דניאל שואל מָה — כיצד יסתיים הדבר לעמי — ומה שהוא מקבל הוא זה:

"לֵךְ דָּנִיֵּאל, כִּי־סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד־עֵת קֵץ."30

לא תוכחה. לא הסבר נוסף, לא הזדמנות שנייה. אך אין נאמר: זה חשוך. נאמר: סתומים וחתומים — וזו לשון מסמכים. כך אינך מדבר על חידה; כך אתה מדבר על איגרת. בעולמו של דניאל נערך שטר שהיה בו ממש בכפליים, נחתם והונח בצד — לא כדי להסתירו, אלא כדי להגן עליו: כדי שיגיע שלם אל היום שבו יהיה עליו להיקרא. ירמיהו הניח את שטר המקנה החתום שלו בכלי חרס "לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים". מסמך חתום אינו דלת סגורה; הוא מסמך עם עתיד — ממוען אל יום שעדיין אינו קיים. המילים אינן חשוכות משום שנכשלו. הן סגורות משום שהן בדרך.

ואז אומר הקול למי מיועדת האיגרת:

"יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים; וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים, וְלֹא יָבִינוּ כָּל־רְשָׁעִים — וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ."31

שם שבים שלושת פעלי מבחן האש — לצרף, לברר, ללבן, אותם שלושה שנאמרו על כשלון המשכילים — אך עתה על רבים, בעברו האחר של הזמן החתום. ושם ההבטחה ההופכת הכול: וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ. ההבנה שנמנעה מדניאל מובטחת להם. לא משום שיהיו גדולים ממנו. משום שלַחותם יש תאריך.

השליח עוד לא סיים. הוא תוחב לידי האיש הזקן עוד שני מספרים — מעת הוסר התמיד ונתון השיקוץ המשומם: 1,290 ימים; ואז, בלא הסבר: "אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה."33 מפתחות לדלתות שעדיין אינן קיימות, מקופלים עמו במעטפה. וביניהם אשרי על אדם שעדיין לא נולד — הצופה בעברו האחר של הזמן החתום, אשר יחכה, ויגיע.

ואז המילים האחרונות. של החזון, של השיחה, של כל ספר דניאל. אין הן מכוונות אל מלך או אל עם, אלא אל איש זקן אחד, עייף עד מוות, על יד נהר:

"וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין."34

לֵךְ — בפעם השנייה, אך עתה בלא חדות, כיד על כתף. לא דוקטרינה, אלא תיאור מסלול לאדם אחד: תחילה לנוח, אחר כך לקום. "גּוֹרָל" היא המילה העתיקה לַגורל שבו חולקה הארץ בין השבטים: מונח לו נחלה מוכנה, בעברו האחר של הזמן החתום, על שמו. האיש שלא ניתן לו לשמוע את התשובה מקבל דבר טוב מן התשובה: הוא עצמו מופיע בסוף.

שם מסתיים הספר. אין כתוב שקם מן הגדה, ולא מה עלה בגורל האנשים שנמלטו. הטקסט מותיר אותו עומד על יד המים, והמשימה בידיו. הדבר האחרון הנראה מדניאל הוא איש עם איגרת שעליו לסגור — שמע ולא הבין, ממוענת אל קורא שלעולם לא יפגוש.

והאיגרת יצאה לדרך. "יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת" — וכך היה, דור אחר דור: קוראים שעברו בעמודים החתומים כשם שחוצים ארץ שאת לשונה עוד אינך דובר. כמעט 400 שנה לאחר מכן קראו אנשים לאור מגילות בוערות את המילים האלה, זיהו בהן את ימיהם וכתבו את ההגשמה במילותיו של דניאל עצמו — זה היה פרק 1: הסדק הראשון בחותם, לא השבר. שוב 200 שנה לאחר מכן הרים רב על הר הזיתים את האיגרת לעיני תלמידיו והצביע מעבר לראשיהם אל קורא במרחק: הַקּוֹרֵא יָבִין. ובעברו האחר של הקאנון, בספר האחרון, נופל סוף סוף המשפט ההפוך — אותן מילים, בלי הסיום: "אַל תַּחְתֹּם אֶת דִּבְרֵי נְבוּאַת הַסֵּפֶר הַזֶּה, כִּי קָרוֹב הַמּוֹעֵד."35 מן סְתֹם וַחֲתֹם אל אל תחתום: ביניהם נמתחת כל קשת הכתובים, ואי־שם על אותה קשת, סמוך לקץ, עומד הקורא שלמענו נשמר הכול.

פרק 1 נתן את הטלסקופ: העבר המתעצם לכדי עתיד. פרק זה נותן את האיגרת: מילים שנסגרו בכוונה, כדי להגיע שלמות אל הדור הזקוק להן. מה שיש בידינו אינו פריט ארכיון. הוא דואר שהופקד.

**לקורא בזאת בימים ההם.**

לפני 25 דורות עמד איש זקן על יד נהר ושאלתך בפיו: מָה אַחֲרִית אֵלֶּה? לאיש מעולם לא הייתה זכות רבה יותר על התשובה מאשר לו. הוא לא אכל בעבורה שלושה שבועות; הוא חש את כוחו, את נשמתו ואת כבודו נשמטים בעבורה; הוא היה המשכיל של דורו ושל דורות רבים. והתשובה שקיבל הייתה: לֵךְ, כי אין המילים לימיך. הוא עשה כאשר נאמר לו. הוא סתם את המילים וחתם את הספר — למענך. הבן היטב מה פירוש הדבר: הדלת הפתוחה לפניך לא נפתחה בזכות חוכמתך. היא נפתחה בזכות לוח השנה שלך. אם אתה קורא בעוד הצרה מתעצמת כאשר לא נהיתה מהיות גוי — אם אתה שומע את אשר שמע, ונפתח בך משהו שאצלו נשאר הכול סגור — אזי מתקיים מה שהובטח על אותה גדה: וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ. אז אתה הקורא שלמענו הניח את האיגרת, וסתיים המתנת המילים. אל תירא אפוא, איש חמודות; שלושת שבועות הדממה מעל ראשך אינם סירוב — נלחמים עליך. קרא אפוא את אשר נשא בלא שניתן לו להבין. האיגרת פתוחה. הכותב נח, עד שיקום לגורלו לקץ הימין — אותם ימים שבהם אתה קורא. ואז ישמע סוף סוף, מפי מי שהיו שם, מה הייתה אחרית אלה.