הספר הסתום

בטרם יתחיל ספר זה, עליו לומר לך דבר אחד על הספר שעליו הוא בנוי: אותו ספר היה נעול.

בשורות האחרונות של דניאל עומד צו שאין לו אח ורע בכל הכתובים. נביא אינו שומע: כתוב והכרז — הוא שומע: כתוב וסגור. "וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר — עַד עֵת קֵץ."1 קרא צו זה לאט, כי טמון בו ציר הנושא את הכול: עַד. הספר לא נחתם, נקודה; הוא נחתם עם תאריך תפוגה. חותם בלא מועד הוא קבר; חותם עם מועד הוא הבטחה בהמתנה. מה שנסתם "עד עת קץ" תובע התרת חותם — אף נועד לכך. והצו אומר באותה נשימה כיצד תיראה אותה התרת חותם. לא: יבוא אחד עם המפתח. אלא: "יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת." הפועל מתאר תנועה: הלוך ושוב, חציית מרחב — כשם שמחפשים סורקים שדה, כשם שעיניים נעות על פני שורות, שוב ושוב. החתימה מנבאת את קוראיה שלה. יבוא זמן, אומר הסיום, שבו רבים ילכו הלוך ושוב בין המילים האלה; ואז תרבה הדעת. ספר הננעל ומקבל עמו את הודעת פתיחתו: זהו המטמון המוזר ביותר בכל הכתובים, וספר זה נחפר ממנו.

וכדי שלא תחשוב שהמפתח היה מונח מוכן כל אותן מאות שנים למחודד ביותר: הראשון שלא הצליח לפתוח את המנעול היה הכותב עצמו. דניאל שמע הכול — המלכים, העתים, הצרה, התחייה — והוא אומר זאת בלא עקיפין: "וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין" (יב:ח). הוא הוסיף לשאול, כדרך שתלמיד טוב שואל. והתשובה לא הייתה הסבר אלא שילוח: "לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ."2 דניאל — המשכיל שאין כמותו, האיש שאצלו נעשה "משכיל" בכתובים לשם (דניאל א:ד) — לא הבין את ספרו שלו, ואף לא ניתן לו להבינו. לא משום שחסרה לו חוכמה, אלא משום שלא הייתה זו עתו. הבנה בספר זה אינה עניין של אינטליגנציה; היא עניין של שעה.

ועתה טענת הספר הזה, ועליה להיות מונחת על השולחן, כאן ליד הדלת. ספר זה מעז להיות מה שהוא חוקר: פיסה של התרת חותם. לא משום שהכותב מחזיק במפתח שהוברח מעבר ל־20 דורות של קוראים — טענה כזאת מותר לך לחשוד בה, וחובה עליך לחשוד בה. אלא משום שהחותם עצמו אמר כיצד הספר נפתח: לא בברק, אלא בפועל — שיטוט הרבים, ההליכה הלוך ושוב בין המילים עד שתרבה הדעת. ספר זה אינו מבקש להיות דבר זולת חלק מאותו שיטוט: שתי ידיים על החותמות, פרק אחר פרק, מתוך ביטחון שתאריך התפוגה קיים. אם הגיעה השעה, איש אינו יודע מראש, ואיש לא יעמיד כאן פנים; ששיטוט זה נובא וגם צווה — כתוב. יותר ודאות ממה שנותן הטקסט, לא תקבל כאן. גם לא פחות.

אך על אותו מנעול עצמו יש עוד בריח, והוא אינו טכני אלא מוסרי — ועליך להכירו בטרם תקרא עמוד אחד הלאה. שהרי אותה תשובה עצמה ששילחה את דניאל אכן אומרת מי יבין בקץ, ובעיקר: באיזו דרך. "יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ."3 שלושה פעלים מן הכור, ורק אז ההבנה. כאן הם אמורים על הרבים. על המשכילים עצמם נשמע הצירוף פרק אחד קודם: הם נכשלים "לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן" (יא:לה). תחילה אותו כישלון, אחר כך הרבים המיטהרים, ורק אז: המשכילים יבינו. הסדר אינו קישוט לשוני; הוא הבריח עצמו. ההבנה מובטחת כפרי — היא תלויה בצירוף כשם שהקציר תלוי בעונה — ולא כקניין של מעמד, לא כתווית שאתה יכול להדביק לעצמך. הטקסט אינו ממיין את קוראיו מראש לתאים. הוא אינו אומר: אלה הם המשכילים, בדוק אם אתה נמנה עמם. הוא אומר: מצרפים, ומי שיוצא מזה — יבין.

על כן אזהרה זו, מראש, כי ספר זה עוסק במשכילים, והדבר המסוכן ביותר שאתה יכול לעשות במילה זו הוא להדביקה לעצמך. מי שיסיים לקרוא ספר זה ויחליט: אני אחד מן המשכילים, אני נמנה עם ה־144,000 — לא את הלב מצא אלא את הבריח החמיץ. מינוי עצמי הוא בדיוק התנועה שאין הפסוק יודע: את הרשעים אתה מזהה לא בכך שהם טיפשים אלא במה שהם עושים, ואת המשכילים לא בכרטיס השם שלהם אלא בצירופם. הבנה אינך יכול לתבוע; אתה יכול רק לבקש אותה — והיא ניתנת במקום אחד, ואותו מקום הוא הכור. אל תקרא אפוא ספר זה כדי לגלות מי אתה. קרא אותו כדי להבין מה מתרחש. מי אתה — הנח למי שמצרף; הוא מנהל את הפנקסים, והוא אינו מאבד איש.

ואם אתה קורא זאת בהיות לילה — כאשר מילות הספר הזה אינן עוד לימוד אלא מפת דרכים — אזי כל האמור למעלה כפול, ואז יש דבר אחד שמותר לך לדעת כבר עתה: שבאותו לילה תהיה הבנה — קבוע; זו ההבטחה היחידה שהמלאך הותיר בסיום בלא חותם.

עוד דבר אחד, על אודות הדרך, ואז נפתחת הדלת. ספר חתום אינך פותח אצל המנעול. מי שתופס מיד את העמודים האחרונים — העתים, המניינים, הקץ — עושה את אשר עשה כל דור שלפנינו, ונשאר עם מה שנשאר כל דור: חותמות מותרים וספר סגור. אתה פותח אותו במקום שבו נפתח: בהתחלה. על כן שב ספר זה עתה תחילה אחורה הרחק, אל הפעם הראשונה שבה קמו האנשים שהכתובים קוראים להם "המשכילים" — המילה העומדת על הכריכה. כסלו, שנת 167 לפני ספירתנו. ירושלים. מזבח, ועל אותו מזבח דבר שאין מקומו שם. שם לילה, וקודם מחשיך בטרם יאור; אך זהו הלילה שבו נראה החלוץ לראשונה — מורים בלא צבא, שנפלו למכביר והבינו לרבים. בוא עמנו. הדבר הראשון שאתה רואה שם הוא שמים מלאי מלחמה.