האות על המצח

I. החמישי בחודש השישי

400 שנה ורבע לפני שעלה העשן הראשון מן המזבח־שעל־המזבח, יושב גולה בבית על יד תעלה בבבל, וזקני יהודה יושבים לפניו.

זוהי השנה השישית לגלות, היום החמישי לחודש השישי. שם האיש יחזקאל, כוהן בלא מקדש, שהוגלה עם מלכו בתפיסה השנייה של נבוכדנצר — בטרם, אם קריאת פסוק הפתיחה שלו כמקובל נכונה, שירת ולו יום אחד בבית שלמענו נולד.1 עתה הוא שוכן בין העקורים על יד נהר כבר, והזקנים באים לשבת לפניו כדרך שיושבים לפני נביא: לשמוע אם עוד יש דבר. ובעודם יושבים שם, נופלת עליו יד אדני יהוה.

מה שהוא רואה אז הוא דמות כמראה אש — ממתניה ולמטה אש, ולמעלה זוהר כעין החשמל. הדמות שולחת "תבנית יד" ואוחזת בו בציצת ראשו; והרוח נושאת אותו, בין הארץ ובין השמים, ומביאה אותו "במראות אלוהים" אל ירושלים — בנשימה אחת על פני המרחק שאורחה עברה בו חודשים — ומניחה אותו אצל השער הפנימי הפונה צפונה.2

הדבר הראשון שהוא רואה הוא כיבוש. אצל אותו שער עומד "סמל הקנאה המקנה" — ניצב בבית האלוהים שקרא לעצמו ב־10 הדיברות "קנא"; הדבר אינו נקרא על שם מה שהוא מייצג אלא על שם מה שהוא מחולל.3 הדבר השני עומד ממש מאחוריו, ושני המשפטים יחד קשים לשאת: "והנה שם כבוד אלוהי ישראל, כמראה אשר ראיתי בבקעה."4 הסמל עומד שם — והכבוד עומד שם עדיין. שתי נוכחויות בבית אחד, במרחק אמות אחדות זו מזו. כל החזון הזה הוא סיפור על כך שהשנייה נסוגה מפני הראשונה.

ואז מתחיל מסע שאין כמותו שני בכתוב: אלוהים מוליך את נביאו בביתו הכבוש שלו, חדר אחר חדר, ובכל חדר אותה שאלה — הרואה אתה? הראית, בן אדם? — ואותה הבטחה, כמדרגות היורדות למטה: "עוד תשוב תראה תועבות גדולות."5 אצל השער שבו הסמל נופל המשפט הנושא את כל החזון: "הרואה אתה מה הם עושים — התועבות הגדולות אשר בית ישראל עושים פה, לרחקה מעל מקדשי?"6 התועבה אינה בעיה של קישוט. התועבה היא הליך פינוי — כנגד אלוהים, מתוך ביתו שלו.

את החדר השני יש לפרוץ. "בן אדם, חתר נא בקיר." הנביא חותר בידיו דרך הכותל ומוצא פתח; ומאחוריו, בחשכה, כל צמרת השלטון במלואה. 70 איש מזקני בית ישראל — מספר מועצת משה — איש מקטרתו בידו, וענן עבה של קטורת עולה. סביבם, על הקירות, מחוקה: כל הרמש שהתורה קוראת לו בשם אחד — רמש ובהמה, שקץ — וכל גילולי בית ישראל, סביב, סביב.7 בתוכם: יאזניהו בן שפן — אם זהו שפן המוכר, בן הסופר שלפני פחות מ־40 שנה קרא את מגילת התורה שנמצאה לפני המלך יאשיהו; הרפורמה בת דור אחד, וילדיה שלה עומדים בחשכה אצל הקטורת.8 הליטורגיה שלהם היא משפט אחד, התיאולוגיה של כל חושך: "אין יהוה רואה אותנו; עזב יהוה את הארץ."9 תחילה אתה מכריז שאלוהים עיוור. אחר כך הכול מותר.

חדר שלישי: אצל שער הצפון יושבות נשים, והן בוכות. אם כן, בוכים בחזון הזה. אך הן מבכות את התמוז: האל המסופוטמי שמת מדי שנה ומדי שנה נבכה, יגון לפי הלוח, דמעות כעבודת אלוהים לאל נכרי.10 ואז החדר הרביעי והפנימי, הגרוע מכול. בחצר הפנימית, בין האולם ולמזבח — במקום שבו לפי הנביאים ראוי לכוהנים לעמוד, בוכים, מפגיעים בעד העם — עומדים אנשים, "כעשרים וחמישה". גבם אל היכל יהוה. פניהם קדמה. והם משתחווים, קדמה, לשמש.11 מי שמבקש להשתחוות לשמש במקום הזה, חייב להפנות את גבו לבית האלוהים — עבודת האלילים כאן אינה דעה אלא תנוחת גוף.

ואז המסע תם, ואלוהים מדבר את גזר הדין שיוסיף להדהד בכל הספר הזה: "וגם אני אעשה בחמה; לא תחוס עיני ולא אחמול. וקראו באוזניי בקול גדול — ולא אשמע אליהם."12

משום כך עומד המחזה הזה בראש חלק זה: זוהי התועבה במקדש, 400 שנה לפני אנטיוכוס. בפרק 1 היא באה מבחוץ: מלך עם צבא, צו בשער העיר, ידיים זרות על מזבח העולה. כאן אין לראות חייל זר, אין צו; הדלתות לא נפרצו. התועבה לא הובאה פנימה — היא צמחה בפנים: טופחה בידי זקנים, נוטרה בידי כוהנים, נחקקה בידיים עצמן על הקירות שלהם. אף המילה כבר אותה מילה: מה שעומד שם על הקיר נקרא בלשון המקור בשורש שממנו נגזר לימים "השיקוץ המשומם".13 החורבן בימי אנטיוכוס לא החל בצבא אלא במשלחת מישראל עצמה; יחזקאל ח מוכיח שזהו הדגם העתיק ביותר: המקדש תמיד מחולל תחילה מבפנים. העיר בשלה. ועתה מתרחש הבלתי־נתפס: השמים מתגייסים.

II. שישה תליינים וסופר אחד

סוף המסע אמר: אף אם יקראו בקול גדול, לא אשמע. הפסוק הראשון שאחריו אומר: "ויקרא באוזניי קול גדול."14 אותו ביטוי, במרחק שני פסוקים — הקול הגדול שעוד יעלה לשווא מן העיר, נשמע תחילה מן השמים על העיר. ומה שהקול הזה קורא הוא קריאה אל בית דין:

"קִרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ."15

והנה: שישה אנשים באים, מדרך השער העליון הפונה צפונה — רוח הפורענות של הנביאים, והצד שבו עמד סמל הקנאה; הדין נכנס דרך שער התועבה עצמה.16 ואז, בין השישה, שביעי:

"וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו; וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת."17

שישה תליינים וסופר אחד. שש ידיים מלאות ברזל, ובמותני השביעי — במקום שבו נושא לוחם את חרבו — כלי הלבלר: הקסת עם קולמוסים ודיו, המוזכרת בכל התנ"ך רק כאן, שלוש פעמים בפרק האחד הזה.18 הם ניצבים אצל מזבח הנחושת — אותו מזבח העולה שעליו יבנו ידיים זרות 400 שנה לאחר מכן את השיקוץ; במקום החילול העתידי עומד בית הדין ערוך. ואז באה תנועה בבית עצמו:

"וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת."19

אלוהים קם. זוהי תנוחתו של מי שעומד לעזוב את ביתו: עדיין בפנים, אך בפתח. מה שרצתה התועבה — לרחקה מעל מקדשי — מתחיל להתרחש. ומאותו מפתן, כשכל העיר עומדת לדין ושישה חמושים דרוכים, נותן אלוהים את פקודתו הראשונה.

היא אינה הולכת אל השישה.

הוא קורא לאיש לבוש הבד. בטרם ינוע ולו נשק אחד, יש לכתוב. הקולמוס יוצא לפני החרבות — זהו, בדימוי אחד, סדר השמים; כל הפרק הזה וכל הפרק הבא תלויים בו.

דמות זו מוכרת. לבוש בדים — לָבֻשׁ בַּדִּים: מילה במילה הביטוי שבו תיאר דניאל, על יד החידקל, את ההתגלות שבאה לקרוא באוזניו את האמת מכתב האמת: "איש אחד לבוש בדים ומותניו חגורים בכתם אופז".20 אותו לבוש, אותו בד של המקדש, אותו מקום בגוף: במקום שבו ראה דניאל כתם אופז מבהיק, תלוי כאן כלי הכתיבה של סופר. פרק 2 הצביע על קרבה זו כבר בשוליים; עתה היא עומדת במלוא האור.21 הדמות שראה הזקן ממעל למי הנהר, נשבעת בחי העולמים; שהביאה את הספר שיש לחתום עד עת קץ — דמות זו פוסעת כאן בירושלים, 56 שנים לפני החידקל, וכלי כתיבה במותניה.

וראה מה היא בשני הספרים: סופר השמים. בדניאל הכול בה תעודה — כתב האמת שממנו היא קוראת, הספר עם שמות הנמלטים, הספר שהיא מצווה לחתום. ביחזקאל כלי עבודתה קסת ודברה האחרון דיווח. במקום שבו מופיעה דמות זו, נרשם. השמים אינם מבצעים את שעותיהם הכבדות ביותר באלתור אלא בתעודות — פרק 2 קרא לזה דואר מופקד, וכאן פקיד הדואר עצמו בעבודתו, בית אחר בית.

III. הנאנחים והנאנקים

ואז מדבר יהוה, מעל המפתן, אל איש הבד — והפסוק האחד הזה הוא לב הפרק, אולי לב כל החלק הזה:

"עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִַם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל־מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל־הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ."23

נמתח קו גבול בעיר שעתידה ליפול; מוכרע מי יינצל ומי לא; והקריטריון אינו מה שהיינו רושמים.

הבט תחילה במי שאינו מקבל את האות. לא החזקים — אין מבדק כוח, אין מפקד של נושאי נשק. לא הצדיקים־על־הנייר — מי שהשלים את סדר משמרתו והקריב את קורבנותיו; קורבנות הוקרבו בעיר הזאת, קטורת לרוב — בחדר הלא נכון. ובוודאי לא מעמד אנשי הדת: הזקנים עומדים אצל המקטרות והכוהנים גבם אל הבית; משרה וּותק עומדים בחזון הזה לצד התועבה. ו — זה אולי המזעזע ביותר — אף לא מי שנלחם בתועבה. מאיש מן המסומנים לא נדרש מעשה, לא מעשה התנגדות, לא טיהור, לא חרב; הנשק נמסר במפורש לאחרים.

האות הולך אל המתאבלים. "הנאנחים והנאנקים" — בלשון המקור שני פעלים הנשמעים כמעט זהים, הנאנחים והנאנקים, כאילו הלשון עצמה נעצרת ומתייפחת; הראשון הוא אנחת הכפוף, השני, נדיר עוד יותר, במקום אחר נהקת הפצועים אנושות.24 זה מסמן אותם: הם פוסעים באותם רחובות כמו כולם, רואים את אותה קטורת ואת אותם גבים — וזה פוצע אותם. התועבה פגעה בהם כדרך שפוגע נשק, מבפנים, בטרם יצא ולו משחית אחד לרחוב. הם מדממים על דבר שהאחרים כבר אינם רואים כלל.

לא הבכי עצמו הוא הקובע. בוכים יותר בחזון הזה — אך הדמעות אצל שער הצפון הן עבודת אלוהים לתמוז. אין לעיר מחסור ביגון; היא מיענה את יגונה שלא כשורה. האות אינו הולך אל הבוכה, אלא אל הבוכה על מה שמצער את אלוהים — "על כל התועבות הנעשות בתוכה". לאבל יש בפסוק הזה כתובת, והכתובת היא הכול.

מדוע דווקא הקריטריון הזה? משום שזוהי הצורה הבלתי־ניתנת לזיוף ביותר של שייכות. החזון הזה חשף את לבו של אלוהים עצמו: התועבות נועדו "לרחקה מעל מקדשי" — אלוהים מפונה מביתו, ובהמשך אותו ספר עצמו הוא קורא לבית הזה במילה הרכה ביותר שיש לו: "מחמד עיניכם", אותה מילה שבה הוא מכנה את אשת הנביא כשהוא נוטל אותה ממנו; אובדן המקדש רשום בלשונו של אלוהים עצמו כאובדן אהובה.25 מי שנאנח ונאנק על חילול הבית הזה חש — בלא לדעת — את מה שאלוהים חש. פצעו כואב להם. אין סימן עמוק יותר של השתייכות למישהו: לא מה שאתה יודע עליו, לא מה שאתה מבצע למענו, אלא שיגונו הוא יגונך. האות אינו יוצר דבר חדש; הוא מגלה לעין את מה שכבר קיים — שייכות, הנמדדת באמת המידה היחידה שאין לזייף: לב שבור על מה ששובר את לב האלוהים.

כאן נוגע הפרק הזה בחלק II. מי היו המשכילים? אנשים המבינים את התועבה — "הקורא יבין"; המשכיל הוא זה שאצלו נופל האסימון בעוד הרבים עדיין מוחאים כפיים. אך הבנה לבדה היא ניתוח; אדם יכול להבין בחדות מרבית ולהישאר קר. יחזקאל מוסיף את השני, ורק יחד הם הדיוקן: להבין וגם לסבול מכך. מי שמבין באמת את התועבה — רואה מה היא עולה לאלוהים — אינו יכול להישאר צונן; ההבנה מתמצה באנחה. הכתוב לא הפריד בין השניים אף בגדולות שבדמויותיו: המשכיל שאין כמותו ישב בשק ואפר על חורבות ירושלים, וכאשר מצא אותו איש הבד על יד החידקל, מצא איש שהיה שלושה שבועות באבל — בשתי הפעמים היחידות שדמות זו מופיעה, קדם לה אבל.26 והכוהן הזקן ממודיעין, מפרק 1: בטרם בערה קנאתו, קרע את בגדיו והתאבל בקול על העיר. האבל אינו שלב מקדים וחלש של ההתנגדות; הוא מקורה וחותם האיכות שלה. מה שבוער ממשהו אחר מלבד יגון על אלוהים, בוער למען משהו אחר.

ואז האות עצמו. "התווה אות" — העברית עירומה וזרה יותר: התוֵה תו, פועל ושם עצם מאותו שורש, כאילו אומר אלוהים: כתוב את האות שלי.27 התו היא האות האחרונה של האלף־בית העברי, שאחריה לא בא עוד דבר. והיא בכתוב אות החתימה: כאשר איוב חותם את טענתו האחרונה ומוסר את עניינו לאלוהים, הוא אומר מילולית "הן תָּוִי" — חתימתי.28 מה שנכתב כאן על מצחות אינו קישוט ואינו מספר; זוהי חתימה. המתאבלים נחתמים. ויש עוד דבר, שהטקסט אינו אומר אך כתב־ידה של מאת יחזקאל עצמה כן: בכתב העברי הקדום, מלפני הגלות, נכתבה התו כשני קווים מצטלבים — צלב.29 על מצחות המתאבלים על החטא כנגד בית האלוהים עומד, באותיות אותם ימים, צלב. אין תולים בכך טיעון; זוהי עובדה של הכתב, לא של הטקסט. אך מי שמכיר את כל הקאנון אינו קורא זאת בלא חלחלה — וקורא גם את זה: אות אחת היא כאן, האחרונה של האלף־בית. בספר האחרון של המקרא יעמוד באותו מקום, אצל אותו סוג אנשים, השם במלואו. מאות אחת אל השם המלא: כך גדל האות הזה לאורך הקאנון.

IV. וממקדשי תחלו

ואז פונה הקול אל השישה, בפקודה השחורה ביותר של החזון; פרק 1 לימד לא לרכך עמודים כאלה, וגם כאן אין זה נעשה:

"עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ; אַל־תָּחֹס עֵינְכֶם וְאַל־תַּחְמֹלוּ. זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית — וְעַל־כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־עָלָיו הַתָּו אַל־תִּגַּשׁוּ; וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ."31

אחריו. השישה רשאים ללכת רק במקום שהסופר כבר היה בו; הקולמוס מקדים את החרב, מן הרחוב הראשון עד האחרון. אל תחוס עינכם — הפזמון של אלוהים עצמו מסוף המסע, עתה מועבר אל משרתיו; העין שראתה הכול, חדר אחר חדר, זכתה במעמד לגזור דין זה. ואז הרשימה, בלתי־נסבלת, ויש לקרוא אותה כפי שהיא כתובה: זקן, בחור, בתולה, טף, נשים. ולרוחב הרשימה הזאת גבול אחד, ברוחב משפט אחד: ועל כל איש אשר עליו התו אל תיגשו. כל קו החלוקה של החורבן הוא בדיוק בגודל אות אחת. לא: חוסו על החפים, על חסרי הישע, על הילדים — החזון אינו מכיר את הקטגוריות האלה, וזה הדבר הצורם בו ביותר. יש אות, או אין אות. ניצל, או מוכה. מי שראה בפרק 1 את תו החיה עומד מול השם על המצחות, מזהה כאן את הצורה הקדומה של אותו שדה קרב: על המצח מוכרע, וטור שלישי אין.32

ואז המשפט שהוסיף להדהד לאורך כל הדורות: "וממקדשי תחלו." הדין אינו מתחיל בשכונות העוני, לא אצל הגויים, לא אצל הלצים שמחוץ לשער. הוא מתחיל אצל המזבח — אצל האנשים עם המקטרות והאנשים שגבם אל הבית. "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית" — במטרים הקדושים ביותר, בדיוק במקום שבו עמדו עובדי השמש.33 דרגה אינה מגינה; שיבה אינה מגינה; המשרה כל שכן — היא עומדת כאן בראש התור. קו החלוקה אינו עובר בין המקדש לעולם; הוא עובר בתוך המקדש, בתוך הכהונה, בתוך כל מה שאדם היה רוצה להסתתר מאחוריו. מאות שנים לאחר מכן חזר שליח על משפט זה כמעט מילה במילה, כחוק לכל הזמנים: "עת הוא שיחל המשפט מבית האלוהים."34 הבית הכבוש מטוהר תחילה — כך היה ב-592, כך היה ב-164 כשהמכבים החלו במזבח ולא בחקרא, וכך הוא עד העמוד האחרון של הקאנון.

בפקודה זו טמון מכר ותיק; מי שמכיר את ליל מצרים כבר שמע אותו. נשק השישה קרוי כלי משחית; ההריגה קרויה "למשחית" — בכל פעם שורש המילה שבה מכנה יציאת מצרים את מלאך המוות שלה: המשחית, שעבר בליל הפסח במצרים ופסח על כל דלת שעליה אות הדם.35 יחזקאל ט הוא ליל הפסח, במראה ובהיפוך. שוב עובר המשחית ברחובות; שוב יוצא אות לפניו; שוב פוסחים על נושא האות. אך המראה הפוכה: במצרים עמד האות על מזוזות כל ישראל והמכה נפלה על הנוכרי — כאן נופלת המכה על ישראל עצמו, והאות עומד על יחידים. הגבול עבר דירה. הוא אינו עובר עוד בין ישראל לגויים; הוא עובר על מצחות, ושם יוסיף לעבור עד סוף הספר.

ואלוהים? אלוהים מפקיר את ביתו שלו. "טמאו את הבית, ומלאו את החצרות חללים. צאו!" ויצאו והכו בעיר.36 הבית שכבר חולל — בקטורת בחדרים אפלים, בגבים אל המקדש — מחולל עתה בפקודת אלוהים עצמו; הטומאה שבחר בה העם נעשית לגזר הדין שהוא מקבל. אך בתוך כל זאת עומד כינוי השייכות שאלוהים אינו מרפה ממנו: מקדשי. על המפתן, בדרכו החוצה, בהפקירו את ביתו למשחיתים, הוא עדיין אומר שלי. לא מבוטלת בעלות; מפונה בית כבוש. מי שקולט הבדל זה שומע תחת הפרק השחור ביותר של החזון את הקרקע הנושאת את הכול.

V. "עשיתי ככל אשר ציוותני"

ובעודם מכים — הנביא. הוא עדיין שם, בלב העיר הגוֹוַעת, והטקסט אומר זאת במשפט הנעצר: "ויהי כהכותם ונשארתי אני."37 ואז עושה יחזקאל בדיוק את מה שלפי הפסוק הרביעי מסמן את המסומנים: זה שובר אותו. הוא נופל על פניו וזועק:

"אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל־שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת־חֲמָתְךָ עַל־יְרוּשָׁלִָם?"38

זהו הלקח השקט ביותר ואולי העמוק ביותר של הפרק. המתאבל נעשה מפגיע. אבל אמיתי אינו נותר תלוי בלב פנימה; הוא הולך אל אלוהים — האנחה נעשית זעקה, הזעקה טענת סנגוריה, לא בעד עצמו אלא בעד השארית. כך משמש הנביא מופת למי שזה עתה סומנו: הוא נאנח על התועבות, וגם מפגיע בעד העיר האובדת בגללן. מי שמתאבל על מה שמצער את אלוהים מתחיל לדבר כדרך שאלוהים מדבר — מתחנן לישועה.

התשובה אינה נחמה; היא חשבון. "עוון בית ישראל ויהודה גדול במאוד מאוד; מלאה הארץ דמים, והעיר מלאה מוטה משפט — כי אמרו: עזב יהוה את הארץ, ואין יהוה רואה."39 הנה המשפט הזה בפעם השנייה: האני־מאמין מן החדר האפל, עתה מצוטט בפי אלוהים עצמו. כל המסע הזה היה הוכחה ארוכה אחת להפך. הוא ראה — כל חדר, כל מקטרת, כל גב, עד מעבר לכותל האטום. מי שאומר שאלוהים אינו רואה, נראה. אך ההוכחה חותכת לשני צדדים, והשני הוא הרך: הוא ראה גם את הנאנחים. בלא שהבחינו בהם, חסרי אונים, בלא מעשה שאפשר לרשום — והם נרשמו. משורר ניסח זאת בשורה אחת: "שימה דמעתי בנאדך — הלוא בספרתך?"40 אם כן, לצד כתב האמת וספר השמות מכירים השמים הנהלת חשבונות של יגון — והאיש עם קסת הסופר הוא הלבלר שלה.

ואז, משנדמה קול ההכאה, פסוק הסיום:

"וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר: עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי."41

הסופר שב אל המפתן ומוסר דיווח סיום. הפנקס הושלם: לא נפסח על רחוב, לא נשכח מצח. מספרם של המסומנים אינו נופל בכל החזון; הטקסט מותיר את השתיקה הזאת על כנה. התוכנית עדיין אינה מונה. מאות שנים לאחר מכן ישמע גולה אחר, על אי אחר, כן את הסך הכולל — "ואשמע את מספר החתומים" — אך זהו הפרק הבא.42

אך החזון עדיין לא סיים עם איש הבד. בקושי נמסר דיווחו והוא מקבל שליחות שנייה, מסדר אחר: "בוא אל בינות לגלגל אשר תחת הכרוב, ומלא חופניך גחלי אש מבינות לכרובים, וזרוק על העיר." והוא בא פנימה, לעיני הנביא, וכרוב שולח את ידו אל האש ונותן אותה בחופני לבוש הבד, וזה נוטל אותה ויוצא.43 אותה דמות, אותן ידיים: תחילה הקולמוס, אחר כך האש. הסופר שסימן את המתאבלים נושא אחר כך את גחלי הדין אל תוך העיר — אות לפני זעם, מאוחדים באדם אחד. והסדר בל יימוט: השמים נותנים את אשם רק בידיים שהשלימו תחילה את הפנקס. מי שעוד מטיל ספק אם אלוהי הכתוב משהה את דיניו עד לסיום מִנהלתו, יקרא שני פרקים אלה זה אחר זה.

אחר כך עוזב הכבוד — בשלבים, כאילו הפרידה עצמה אינה רוצה בכך: מן המפתן אל מעל הכרובים, אל פתח שער הקדים, ולבסוף מחוץ לעיר, למעלה — "ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר."44 הקאנון קורא במקום אחר להר זה בשמו: הר הזיתים. שם עומד הכבוד דומם ומביט לאחור אל הבית שנאלץ לעזוב. ומי שקרא את הספר הזה מפרק 1 עוצר כאן את נשימתו: על אותו מדרון עצמו, מול אותו הר הבית עצמו, ישב 600 שנה לאחר מכן רב עם תלמידיו, ודיבר על שיקוץ שיעמוד במקום הקדוש — ועל קוראים שיבינו זאת. המקום שבו נפרד הכבוד נעשה למקום ההכרזה שכל זה יתרחש עוד פעם. ויחזקאל ראה גם את השיבה, בסוף ספרו: הכבוד שב "מדרך הקדים", דרך שער הקדים. כאשר בספר האחרון של המקרא עולה המלאך עם החותם, הוא עולה "ממזרח השמש" — מן הקדים: הכיוון שבו עזב הכבוד, ושבו הבטיח לשוב.45

מסקנה אחת פותחת את הדלת אל כל מה שעוד עתיד לבוא בחלק זה: יחזקאל ט הוא התוכנית. מה שראה הנביא בקנה מידה של עיר אחת, ראה יוחנן בקנה מידה של הארץ. הצב את שני המחזות זה לצד זה והקווים נופלים זה על זה כמו שרטוט על נייר ההעתקה שלו. איש הבד עם קסת הסופר — המלאך מזריחת השמש עם חותם האל החי. האות על מצחות הנאנחים והנאנקים — החותם על מצחות עבדי אלוהינו. "ועל כל איש אשר עליו התו אל תיגשו" — "אל תזיקו לארץ ולא לים ולא לעצים, עד אשר נחתום את עבדי אלוהינו על מצחותם", ובהמשך, כאשר עולים הארבה מן הבאר: רק בני האדם "אשר אין להם חותם האלוהים על מצחותם".46 השישה שעליהם להמתין מאחורי הסופר — ארבע הרוחות המוחזקות עד שהפנקס יושלם. ואף האש שאחרי האות שבה וחוזרת: כשם שאיש הבד, לאחר דיווחו, זורק גחלי אש על העיר, כך ממלא לאחר החתימה מלאך את מחתתו באש מעל המזבח ומשליך אותה על הארץ.47 חוק אחד, כתוב פעמיים, תחילה בקטן ואחר כך במלואו: אות לפני זעם; הקולמוס לפני החרבות; אין חורבן כל עוד הסופר בדרך.

בכך מתחדד בבת אחת קו־האורך של כל הספר הזה. שלוש פעמים משרטט הכתוב קבוצה כזאת במלואה. כאן, בירושלים: המסומנים — אנשים הנאנחים והנאנקים על התועבה. בדניאל: המשכילים, מן העם היודע את אלוהיו — ורבם ישב באבל בבוא איש הבד. בהתגלות: החתומים, עם השם על המצח. אם שלושתם חופפים — אותם אנשים, יורשים זה של זה, או מעגלים סביב גרעין אחד — היא שאלה אמיתית, והיא תזכה בהמשך למשפטה שלה; כאן לא מוכרע דבר מראש.48 אך דבר אחד קבוע כבר עתה — היקר ביותר שהחזון העתיק הזה מנחיל לשני הצעירים ממנו: שלושתם מסמנים אנשים החיים קרוב אל יהוה — והעתיק שבשלושה מראה ממה עשויה אותה קרבה. לא מכוח: הנשק נמסר לאחרים. לא מהישג: אף מסומן לא עצר ולו תועבה אחת. לא ממספר: אין אפילו מונים. מאבל. מי שמתאבל על מה שמצער את אלוהים חש את מה שאלוהים חש; ומי שחש את מה שאלוהים חש שייך לו — כה קרוב, עד שהשמים מצווים לרשום זאת. האות הבלתי־נראה שהמלאך יעשה בקרוב לנראה כבר צוין בירושלים: הלב השבור על התועבה.

הפרק הבא מתחיל ביום שבו בשום מקום על הארץ אין נושבת רוח — היום שבו מוחזקות ארבע הרוחות משום שהסופר עדיין לא סיים. מה שהיה כאן עיר אחת, הוא שם העולם; מה שהיה כאן אות אחת, נעשה שם חותם, ועל ההר השם במלואו. אך החוק כבר עתיק אז. הוא נכתב בשנה שבה חתר כוהן בלא מקדש דרך קיר בית האלוהים וראה מה צומח בפנים — ושבה שלחו השמים, בטרם הכו, תחילה סופר אל האנשים שבכו על כך.

**לקורא בזאת בימים ההם.**

אולי אתה קורא זאת בעוד השיקוץ עומד שוב — או בעודך רואה אותו צומח: תחילה הצעה הגיונית, אחר כך סמל אצל השער, אחר כך קטורת בחדרים שבהם איש אינו שואל עוד שאלות. ואולי הדבר היחיד שיש לך כנגד זה הוא אנחה. לא עצרת דבר. אין לך נשק ואין לך משרה ואין לך במה; אתה רק שוכב ער בלילה בגלל זה, וזה אינו נעשה מוכר — זה הכול. דע אפוא מה זה. זו אינה חולשתך; זהו האות בהתהוותו. הייתה שעה שבה נתנו השמים לסמן עיר אחת, אדם אחר אדם, והקריטריון לא היה כוח, לא הצלחה, לא רשומת שירות ללא רבב — הוא היה אבל על מה שמצער את אלוהים. מי שמתאבל על כך חש את מה שהוא חש; ומי שחש את מה שהוא חש שייך לו. אין זו מילת נחמה שלאחר מעשה; זוהי אמת המידה שהוא עצמו הציב כשהגיעה שעת המבחן. אל תישא אפוא את יגונך עמך כמפלה. דמעותיך רשומות בספר — יש אחד השם אותן בנאדו וסופר אותן — והסופר לבוש הבד מכיר את מצחך. מה שהוא כותב שם הוא קטן: אות אחת, האחרונה של האלף־בית, חתימה. אך היא יוצאת לפני כל השאר; אין חורבן רשאי להיכנס לרחוב שהוא עוד לא היה בו, ויבוא יום שבו אותו מקום עצמו על פניך יישא את השם במלואו. ואם השיקוץ שובר את לבך: השבירה עצמה היא ההוכחה שלבך עוד שלו — בית שלם מלא קטורת אינו יכול לספק הוכחה זו, ואנחה אחת כן. אשרי המתאבלים. את זאת אמר אחד שראה את העיר והחל בעצמו לבכות; הוא ידע על מה הוא מדבר, והבטיח עמה את המחצית השנייה: כי הם ינוחמו. את המחצית הראשונה אתה כבר נושא על פניך. השנייה בדרך, והיא חתומה.