מקור האש

I. מקור ההבנה

לילה האחרון של בבל מתחיל כמשתה. 1,000 אדירים על היין, ובפקודת המלך מובאים פנימה הכלים שאביו שדד מבית האלוהים בירושלים; שותים מהם, ומהללים את אלוהי הזהב והכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן. באותו רגע ממש יוצאות, מול המנורה, אצבעות יד אדם, והן כותבות על סיד קיר ההיכל. המלך רואה את גב היד הכותבת. זיוֹו משתנה, מחשבותיו מבהילות אותו, קשרי מותניו מותרים וברכיו נוקשות זו לזו. כל חכמי בבל נקראים פנימה — ואיש אינו יכול לקרוא את הכתב, איש אינו יכול להודיע את הפשר. אז באה, אל תוך המהומה, המלכה אל אולם המשתה, והיא אומרת את המשפט שפרק זה החל בגללו:

"יש איש במלכותך אשר בו רוח של אלוהים קדושים; ובימי אביך נמצאו בו הארה ושכל וחוכמה כחוכמת אלוהים."1

לממלכה, אחרי חצי מאה של התבוננות, יש לדניאל רק הסבר אחד — ואין הוא מחמאה למוחו. לא כתוב: הוא הפיקח שבחכמיך. כתוב: משהו שוכן באיש הזה. "רוח של אלוהים קדושים בו" — זו הנוסחה הקבועה של החצר, נאמרת ארבע פעמים בספר, בפי שני מלכים ומלכה אחת, בכל פעם שיש להסביר את הבנתו של גולה יחיד זה.2 וכאשר מונה המלכה את מתנותיו — פתרון חלומות, פירוש חידות, התרת קשרים — עומדת ברשימה הארמית ההיא מילה אחת שהקורא מזהה כמכר ותיק בלבוש נוכרי: שָׂכְלְתָנוּ, שכל — שורש המשכיל, בארמית.3 אף האויב, כאשר עליו לנקוב בסוד המשכיל, אינו מצביע על האיש. הוא מצביע על מה ששוכן באיש.

בכך הוצבה שאלת הפרק הזה. הפרק הקודם חשף את השדה: שש קבוצות תחת שעון אחד, שש דרכים שבהן נושא אלוהים בני אדם דרך לילה של החיה — מעיד, נשמר, נחטף, נרדף, חתום, שוכן באוהל. אך דבר אחד השדה עדיין לא נקב בו, ובלעדיו נותרת כל המפה מפה של פסלי שיש: הכוח. באיזו נשימה מנבאים העדים? מאיזה מקור מבין החלוץ לרבים, בעוד בית הדין כבר ניצב מוכן? מה מעמיד אדם על רגליו ב־1,260 הימים — לא ככוח רצון חורק שיניים, אלא כחיים? תשובת הכתוב אינה טכניקה ואינה תכונת אופי. היא אישיות, שעד כה נגענו בה שוב ושוב לאורך השוליים — הרוח הטובה המלמדת, רוח אלוהים ביוסף, רוח החיים המקימה את העדים. פרק זה מוקדש לו. שכן הכוח המניע החשוב ביותר של המשכילים אינו תכונה של המשכילים. הוא רוח הקודש.

התחל במקום שחלק II הסתיים. תפקיד המשכיל היה נשימה אחת: להבין ולהבין לאחרים, לקבל ולהעביר — והזרם אינו מתחיל אצל בני אדם. פרק 3 הציב את ה"הבנה לרבים" הראשונה של הקאנון אצל אלוהים עצמו: "ורוחך הטובה נתת להשכילם." נושא פועל המשכיל שם אינו מורה ואינו מלאך ואף לא מגילה; הוא הרוח הטובה.4 הפועל שעל שמו נקרא כל הספר הזה תלוי במופעו העתיק ביותר ברוח אלוהים. לתפקיד היה מנוע מלכתחילה, והכתוב מעולם לא העלים אותו: במקום שמלמדים בו מלמעלה, הרוח היא המורה.

הברית החדשה אינה אומרת זאת אחרת; היא אומרת זאת עמוק יותר. "הרוח חוקרת את הכול, אף את מעמקי אלוהים" — ἐρευνᾷ, מילת גשש: הרוח אינה במעמקי אלוהים אורחת אלא דיירת, ואין חדר שאליו אינה באה.5 ואז היישום המדהים, פסוק אחד הלאה: "ואנו לא קיבלנו את רוח העולם, אלא את הרוח אשר מאלוהים, למען נדע את אשר חנן לנו אלוהים." דעת במובן זה אינה עוד הישג; היא מתנה עם שליח. מה שעין לא ראתה ואוזן לא שמעה ובלב אדם לא עלה — "לנו גילה אלוהים זאת ברוח". על כן יכול יוחנן לכתוב למאמינים פשוטים — לא מלומדים, לא חוזים: "לכם משיחה מאת הקדוש, ואתם יודעים את הכול"; "המשיחה אשר קיבלתם ממנו שוכנת בכם [...] משיחתו מלמדת אתכם על הכול."6 משיחה — χρῖσμα, עד השורש מילת המשיח: המשוח מחלק את משיחתו; מי ששייך לו נושא משהו משמן שמו. וישוע עצמו, בלילה שלפני מותו, נתן למורה את שמו ואת תוכניתו במשפט אחד: "המנחם, רוח הקודש, אשר ישלח האב בשמי — הוא ילמד אתכם את הכול, ויזכיר לכם את כל אשר אמרתי לכם."7 ללמד וגם להזכיר: הוראה חדשה והוראה ישנה שנקראת בחזרה בשעה שהיא נדרשת — זו אינה מכונת אורקל, זה פדגוג. המדריך האישי של כל מי שצריך להבין בלילה.

ומי שרוצה לדעת כיצד זה נראה — רוח והבנה בדמות אחת — עליו להביט אל גזע ישי. על הנצר, אומר ישעיהו, תנוח רוח יהוה: "רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה."8 לצד רשימה זו עומד טקסט המשרה הבבלי של דניאל א — "משכילים בכל חוכמה ויודעי דעת ומביני מדע" — ואלה אותן מילים. חוכמה, בינה, דעת: הפרופיל של המשכילים הוא, מילה במילה, דיוקן הרוח על המשיח. אין זה מקרה של המילון; זו תוכנית הבנייה. ההבנה שהמשכיל מחלק מעולם לא הייתה שלו: היא חומר של רוח, אותו חומר הנח במלואו על העבד ובחלקים על מי שהולכים אחריו. והקאנון הניח דפוס זה מדפיו הראשונים. האדם הראשון שעליו אומר הכתוב שאלוהים "מילא אותו ברוח אלוהים" אינו נביא ואינו מלך אלא בעל מלאכה: בצלאל, מלא "בחוכמה, בתבונה ובדעת" כדי לבנות מקדש. יהושע "מלא רוח חוכמה". על יוסף שואל פרעה: "הנמצא כזה, איש אשר רוח אלוהים בו?"9 בכל פעם אותו דבר: במקום שבמקרא צצה הבנה, כישרון, תובנה המשמשת למשהו, עומדת לצדה נוסחת רוח. הקאנון אינו יודע שכל עשוי־בידי־אדם העושה את מלאכת אלוהים.

כך מקבל תפקיד חלק II כאן את מקור כוחו, וההגדרה נעשית מכך מחמירה ומנחמת בעת ובעונה אחת. מחמירה: מי שמעביר את שלא התקבל מן הרוח, עומד מחוץ לשרשרת — זה היה הנחש בגן, המורה החלקלק, השכל שהמרמה בידו. מנחמת: אם ההבנה היא מתנה, אין היא תלויה בכישרון — ואז גם אין ליטול אותה בנסיבות ההורסות רק כישרון. כאשר בהמשך, בלילה, "מבין" אדם ו"מבין לאחרים", אין זה כישרון שעמד בנס. זהו מקור שלא חדל לתת.

II. אש בלילה

יש נביא אחד שראה מקור זה נפתח — פתוח לרווחה, על כל בשר — ואשר רשם עמו מתי. ספרו מתחיל בארץ אכולה: ארבעה מיני ארבה זה אחר זה, גפן הרוסה, תאנה שבורה, המנחה מושבתת כי אין עוד מה להקריב. באמצע אותו ספר הכול מתהפך — "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" — ומעברו האחר של המהפך עומדת ההבטחה שהברית הישנה אינה עולה עליה עוד:

"והיה אחרי כן, אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם; זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי."10

לשפוך — לא לטפטף, לא למדוד במשׂורה: פועל של דלי הנשפך, של מים ושל דם ושל לב הנשפך. ו"על כל בשר": ההבטחה שוברת את כל הסכרים שהרוח הכירה עד אז. לא עוד בצלאל אחד, דניאל אחד, נביא אחד למאה — בנים וגם בנות, זקנים וגם צעירים, ואז הכלל שבעת העתיקה ודאי נשמע כשערורייה: גם העבדים, גם השפחות; ולמענם חוזר "אשפוך" בנפרד, כאילו ידע אלוהים שאחרת יסלקוהו בטיעון. זו התשובה למשאלה העתיקה ביותר של הנבואה. כאשר נחה הרוח על 70 הזקנים ושני אנשים המשיכו לנבא במחנה, ביקש יהושע לאסור זאת — ומשה השיב באנחה שהמתינה כמעט 15 מאות שנה להתגשמותה: "ומי ייתן כל עם יהוה נביאים, כי ייתן יהוה את רוחו עליהם!"11 יואל הוא היענות למשאלה זו, בריבית. וזו, בעומק, הדרך שבה מוקם העבד החלש: "אצוק רוחי על זרעך" (ישעיהו מד:ג). העייף מקבל את כנפי הנשר שלו לא מעצמו — העבד יעקב המוקם של פרק 3 קם בכוח הרוח השפוכה הזאת.

אך הקטע אינו תם — וכאן טמון ההלם שפרק זה אל לו להחליק. בלא שורה ריקה, בלא כותרת חדשה, באותה נשימה ממשיך המשא:

"ונתתי מופתים בשמים ובארץ: דם ואש ותימרות עשן. השמש ייהפך לחושך והירח לדם, לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא. והיה, כל אשר יקרא בשם יהוה יימלט; כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה, כאשר אמר יהוה, ובשרידים אשר יהוה קורא."12

קטע אחד, שלושה שלבים, בלא תפר ביניהם: השפיכה — האותות — הפליטה. אנו אוהבים לנסר מדרגה זו לשתיים. את השלב הראשון אנו נותנים לחג השבועות ולאור: הרוח, הבנים והבנות המנבאים, הכנסייה הצעירה בשמש. את השני והשלישי אנו דוחים אל הקץ ואל החושך: ירח הדם, תימרות העשן, הפליטה ברגע האחרון. אך יואל לא כתב שני משאות. אצלו נופלים השפיכה והחושך באותם ימים — "בימים ההמה", הוא אומר בעצמו; הרוח עוברת על כל בשר בעוד בשמים נהפכת השמש לחושך. ההבטחה הגדולה ביותר של הרוח שהברית הישנה מכירה אינה נטועה בתור זהב. היא נטועה בלילה.

פטרוס ידע זאת. ביום חג השבועות, כאשר לועג ההמון שהתלמידים מלאים יין מתוק, הוא פותח את יואל: "זה הדבר שנאמר ביד יואל הנביא" — ועושה שני דברים. הראשון: הוא מתארך. במקום שהתרגום היווני הקדום של יואל גורס "אחרי כן", אומר פטרוס: "באחרית הימים יהיה, אומר אלוהים, אשפוך מרוחי על כל בשר."13 השפיכה אינה בעיניו אירוע חד־פעמי אלא יריית הפתיחה של התקופה האחרונה. והשני: הוא מצטט הלאה. הוא אינו עוצר אצל הבנים והבנות המנבאים; הוא קורא את כל המדרגה — הדם והאש ואד העשן, השמש לחושך והירח לדם, עד "כל אשר יקרא בשם האדון ייוושע" — בעוד מעל ירושלים באותו בוקר לא חשכה שמש ולא עמדה תימרת עשן.14 פטרוס קורא יותר מכפי שקורה באותו יום, והוא יודע זאת. חג השבועות הוא השלב הראשון, לא המדרגה כולה. והתורה עצמה כבר נתנה לאותו יום את שמו, מאות שנים קודם לכן: חג השבועות נקרא בתורה "יום הביכורים"15 — ופרק 7 לימד מהו ביכור: לעולם לא כל היבול; העומר ההולך לפני, בעוד השדות עדיין מלאים. שפיכת חג השבועות היא הביכורים של יבול יואל. שפיכת היבול המלא — השלב עם האותות בצדו, עם ירח הדם ותימרות העשן — ממתינה להשלמת הזמן שיואל ראה.

ובכך עומד על המפה דבר הניצב בניגוד חד כמעט לכל תמונה של "ההתעוררות הגדולה" החיה בקרבנו. מי שמדבר היום על התעוררות משרטט אותה על פי רוב כניצחון באור: אולמות מלאים, כנסייה שוב נחשבת, גאות המתהפכת לפני שיחשך — ההתעוררות כדחיית הלילה. יואל משרטט אותה אחרת, ויואל הוא הכתוב. השפיכה הגדולה ביותר שהכתוב מבטיח אינה נופלת לפני החושך ולא אחריו; היא נופלת בתוכו — בין תימרות העשן, תחת שמש כבויה, בימים שבהם מקבלת החיה את 42 חודשיה. אין זו סתירה; זהו חוק הטבע של האש. אש לעולם אינה נראית כמו בחושך. להבה בצהריים היא כמעט לא כלום; אותה להבה בחצות היא משואה במרחק קילומטרים. אלוהים אינו מושך את אשו כאשר השמש כבה — הוא שופך אותה דווקא אז, ודווקא אז היא תזרח עזה ונראית יותר מכל מאות שנות אור היום שלפניה. ההתעוררות הגדולה אינה חלופה לצרה הגדולה. היא תשובת אלוהים בתוכה: בנים ובנות מנבאים בשעת תימרות העשן; השלמת יואל, באש.

והמדרגה מגיעה אל הר. "בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה [...] בשרידים אשר יהוה קורא." פרק 7 כבר ראה מילים אלה מונחות תחת התגלות יד:א: הפעם היחידה שההתגלות אומרת "ציון", עומד שם השה עם קבוצה ספורה ופלטה — והר הפליטה של יואל הוא המטען של הברית הישנה של אותו מחזה. ששרידי יואל ג:ה וה־144,000 של ההר נפגשים שם — אותה מילת הר, אותו שדה שארית, אותו סדר מן הלילה אל הפליטה — היא קריאה חזקה וקוהרנטית, וספר זה קורא כך; יש לומר שזו קריאה: יואל אינו נוקב במספר וההתגלות אינה מצטטת אותו כאן מילה במילה.16 אך הקומפוזיציה נושאת אותה: הקטע המתחיל ברוח השפוכה מסתיים בשרידים על ציון. השפיכה והחתימה שייכות זו לזו כנשימה וגוף. והשלב הראשון של המדרגה — "בניכם ובנותיכם ינבאו" — שלב זה נוחת בשדה הפרק הקודם בצד הרועש, ועל כך עוסקת התנועה הרביעית של פרק זה.

III. "לא אעזוב אתכם יתומים"

ועתה הלילה שלפני הצלב, העלייה. התלמידים זה עתה שמעו שהוא הולך ושאין הם יכולים ללכת אחריו עתה; הקרקע נשמטת תחתיהם. ובאותה עלייה, כנגד הפחד הזה, נותן ישוע את ההבטחה שכל הפרק הזה תלוי בה:

"ואני אבקש מן האב, והוא ייתן לכם מנחם אחר, למען יישאר אתכם לעולם: רוח האמת [...] אתם מכירים אותו, כי הוא שוכן אתכם ויהיה בכם. לא אעזוב אתכם יתומים; אני בא אליכם."17

מנחם אחר — היה אפוא כבר אחד: הוא עצמו; בא אחד מאותו מין, לא ממלא מקום פחוּת אלא שני מאותו בית. למען יישאר אתכם לעולם — εἰς τὸν αἰῶνα: המנחם הראשון היה אתם שלוש שנים; לאחר אין תאריך סיום. ואז שלוש מילות היחס, בנשימה אחת: הוא עם כם, הוא נשאר אצל כם, הוא יהיה בכם — לצדך כבן לוויה, אצלך כבן בית, בך כנשימה.18 קרוב מזה הלשון אינה יכולה להגיע. והסיום הוא המילה הרכה ביותר בכל נאום הפרידה: "לא אעזוב אתכם יתומים" — ὀρφανούς, יתומים, ילדים שאביהם נפל מהם.19 זה בדיוק מה שהתלמידים חוששים להיעשות באותו לילה, וזה בדיוק מה שישוע שולל — לא לרגע, אלא "לעולם".

ועתה השאלה שאין להתחמק ממנה, כי המודל עצמו מעורר אותה. ספר זה קורא את השמירה כך, שהכלה נלקחת לפני השיקוץ — הקבוצה שוכנת־האוהל שכנה בשדה הפרק הקודם כבר למעלה. מי שקורא כך שומע במוקדם או במאוחר את שאלת ההשלכה: אם קהילת הארץ איננה — האם גם הרוח איננה? יש פירוש האומר זאת, והוא נשען על "העוצר" של תסלוניקים ב ב: משהו — או מישהו — עדיין עוצר את איש חוסר התורה, "עד אשר יוסר מן התווך"; מי שקורא בעוצר הזה את הרוח (או את הרוח־שבקהילה), מניח שעם הלקיחה מסתלקת גם הרוח, ושבוע השנים נעשה ריק חלל נטול־רוח. מי או מה הוא העוצר היא אחת השאלות הפתוחות העתיקות ביותר של הפרשנות — הכתוב עצמו אינו נוקב בשם, ושאלת מודל זו אינה מוכרעת כאן.20 אך מה שספר זה כן מכריע, והכתובים על השולחן: יהא העוצר אשר יהא, הרוח אינה ניטלת מן המאמינים בצרה. הכתובים עצמם חמישה הם, וכולם מצביעים לאותו כיוון.

יואל מציב את הנבואה בתוך תימרות העשן — השפיכה נופלת "בימים ההמה", ימי השמש החשוכה; אחרית ימים נטולת־רוח אי אפשר לכתוב עם יואל. מרקוס יג:יא עומד בתוך נאום אחרית הימים עצמו: ההבטחה שרוח הקודש תיטול את הדיבור ניתנה לפני מושלים ומלכים, לשעת ההסגרה — היא מניחה את הצרה כתפאורתה. התגלות יא:יא: ביום החשוך ביותר של השבוע החשוך ביותר, כאשר גופות שני העדים נצפו שלושה ימים וחצי, באה בהם "רוח חיים מאלוהים" — מלאכת רוח, מתוארכת בסוף שבוע השנים. התגלות יד:יג: בתוך חלק התו של הספר, מיד אחרי "כאן סבלנות הקדושים", נשמע קול — "אשרי המתים המתים באדון, מעתה. כן, אומרת הרוח, למען ינוחו מעמלם" — הרוח מדברת שם בעצמה, נשמעת, על המתים של אותם ימים ממש; הספר נותן לה את הדיבור דווקא שם. והשה עצמו נושא שבע עיניים, "שבע רוחות אלוהים, השלוחות על כל הארץ": בספר הצרה הרוח אינה מפונה — היא שלוחה, על פני כל הארץ.21 חמישה כתובים, כיוון אחד. ומעליהם עומד, כקורה מעל כל החמישה, דבר העלייה: "למען יישאר אתכם לעולם." ב־εἰς τὸν αἰῶνα אין חור של שבע שנים. מה שבלקיחה מוסט בפעולה הפומבית, העוצרת — השכינה אינה מבוטלת בשום מקום, הנחמה אינה נמשכת בחזרה בשום מקום, ההדרכה אינה מסתיימת בשום מקום. מי שמאמין בימים ההם, שוכנת בו אותה רוח כמו בתלמידים בעלייה. קריאה זו קרובה אל הכתובים יותר מהיפוכה.

יתר על כן, אין זו דרך פעולה חדשה של אלוהים; זו העתיקה שבדרכיו. כאשר עבר ישראל את מדברו הראשון, לא הייתה הרוח הנעדרת אלא הנוכחת: "איה השם בקרבו את רוח קודשו?" שואל ישעיהו על יציאת מצרים — בקרבם, 40 שנות מדבר; "רוח יהוה תניחנו." ואל חופן השבים שעמד מיואש בין הריסות המקדש, אמר חגי בשם אלוהים את הנחמה הקצרה ביותר של הברית הישנה: "ורוחי עומדת בתוככם, אל תיראו."22 שארית קטנה, מאוימת, מוקפת — והרוח עומדת בתוכה, כאיש שנשאר עומד. אלוהים מעולם לא הותיר דור נרדף בלא רוחו. הוא לא יתחיל בכך אצל הדור שיקבל את הקשה מכול.

ודווקא למענם — למי שבא לידי אמונה אחרי שנלקחה הקהילה; המתעורר בעולם שממנו נעלם משהו לבלי שוב, כך נדמה — נכתב דבר העלייה כאילו המתין להם. אם אי פעם יהיו בני אדם שיוכלו לחוש יתומים, הרי הם: נותרים מאחור, מאחרים לפי הרגשתם, ילדים של בית שנלקח. כנגד אותה הרגשה בדיוק עומדת ההבטחה במילותיה שלה: לא יתומים. המנחם לא עבר דירה עם הנלקחים; הוא הרוח ה"נשארת אתכם ותהיה בכם" — גם בכם, דווקא בכם. הנחמה הגדולה של פרק זה אינה הפשטה: אין בא בהיסטוריה שעה, אף לא השחורה ביותר, שבה מאמין על הארץ הזאת בלתי־מיושב.

IV. לא אתם המדברים

יש מחזה שישוע עצמו ניבא לאותם ימים — הוא עומד בכל שלושת הבשורות הסינופטיות, ובמרקוס הוא עומד באמצע נאום אחרית הימים, התפאורה אפוא אינה מקרית. אתה מוסגר. אספות דין, בתי כנסת, מושלים ומלכים; בני משפחה בין המאשימים. אתה עומד במקום שבאותה ממלכה איש אינו עומד בו מרצון: בחזית, לבדך, כשהשלטון מולך וחייך על הכף. ולאותה שעה בדיוק נותן ישוע לאנשיו הוראה אחת — והיא, למרבה התדהמה, איסור:

"כאשר יסגירו אתכם, אל תדאגו כיצד או מה תדברו; כי יינתן לכם באותה שעה מה שתדברו. כי לא אתם המדברים, אלא רוח אביכם המדברת בכם."23

לא אימון ברֶטוריקה, לא הגנה שנוסחה מראש, אף לא עידוד להיות אמיץ. איסור אחד — אל תדאג, אל תחשוב על כך מראש — והבטחה אחת: יינתן לך, באותה שעה. ניתן — המילה החביבה על כל הספר הזה: כשם שהחותם ניתן והכנפיים ניתנו, כך גם המילה ניתנת, בדיוק בזמן ולא יום אחד קודם. מרקוס אומר מי הנותן: "לא אתם המדברים, אלא רוח הקודש." ולוקס מוסיף את השלישי, ומי שקרא עד כאן שומע במילותיו אות ותיק: "שימו אפוא בלבבכם לא לחשוב מראש כיצד תתגוננו; כי אני אתן לכם פה וחוכמה, אשר כל מתנגדיכם לא יוכלו לסתור או לעמוד כנגדה."24 פה וחוכמה — מילת המשכיל, מוגשת בבית הדין. הבן נותן, הרוח מדברת: אין זו סתירה בין המבשרים אלא השרשרת עצמה, מלמעלה למטה, כפי שנעקבה מן החידקל — ואי־היכולת לסתור את הדיבור הזה (הבטחת לוקס) ראתה הכנסייה על בשרה: "ולא יכלו לעמוד כנגד החוכמה והרוח אשר בהן דיבר", כתוב על המרטיר הראשון.25

ואז יש דבר עמוק מנחמה; הוא הדקדוק של כל המלכות. "לא אתם המדברים" — העד אינו מדבר מעצמו. אך אין זו הורדה בדרגה, כי גבוה יותר בשרשרת אין זה אחרת: גם הרוח אינה מדברת מעצמה — "כאשר יבוא הוא, רוח האמת, ידריך אתכם בכל האמת; כי לא ידבר מעצמו, אלא את אשר ישמע ידבר." והבן לא דיבר מעצמו: "לא מעצמי דיברתי, אלא האב אשר שלחני, הוא נתן לי מצווה מה אומר ומה אדבר."26 שלוש חוליות, ואף אחת מהן אינה מדברת מעצמה: לא הבן, לא הרוח, לא העד. מה שדרך פיו של משכיל נחקר נכנס אל בית הדין, בא ממעמקי אלוהים, דרך הבן, ברוח — מפל בעל שלושה שלבים, והשלב התחתון הוא פה אדם. זו הגרסה הסופית של מה שפרק 3 כינה הזרם. וזה מיד הגבול שפרק זה חייב לשמור מפני כל ריחוף: הרוח אינה עושה אנשי אורקל המקבלים הבזקות מעניינות משלהם. "הוא אותי יפאר," אומר ישוע, "כי משלי ייקח והגיד לכם."27 הרוח לעולם אינה מציבה את עצמה באור ולעולם לא את נושאיה; היא המנורה המכוונת אל המשיח. על כן נותנת ההתגלות, מפי מלאך המסרב להשתחוות, את אבן הבוחן החלה על כל נבואת אותם ימים: "עדות ישוע היא רוח הנבואה."28 כל נבואה אמיתית — ובכללה הבנים והבנות של יואל — יש לה נושא אחד, ולעולם אין הוא הנביא.

אור זה נופל עתה על הצד הרועש של השדה. שני העדים: כל שרשרתם מסומנת ברוח, חוליה אחר חוליה. הם מנבאים — פועלו של יואל — 1,260 ימים; יוצאת אש מפיהם, ומאז ירמיהו קבוע מהי האש הזאת: מילים, שנעשו בפה לאש; וכאשר הם נהרגים, "רוח חיים מאלוהים" היא המעמידה אותם על רגליהם.29 ממילתם הראשונה ועד תחייתם אין בהם דבר הבא מהם עצמם — ודווקא לכן לא היה אפשר לנצח בהם דבר, אף לא את מותם. והמשכילים "המבינים לרבים" תחת חרב ולהבה: אין זה מחזה של אולם הרצאות אלא בדיוק מצב מתי י — הוראה ובית הדין לצדה, פירוש הניתן בידי אנשים שמחר עלולים להיאסר. להם אין יואל ג:א מראה יפה אלא תיאור תפקידם: הרוח השפוכה עושה את החלוץ למה שהוא — פיות מנבאים, נותני־הבנה בלילה, בנים ובנות המדברים בעוד תימרות העשן ניצבות. המשכיל של אותם ימים אינו צריך להיות רהוט, לא מלומד, לא זקן ולא צעיר; הוא צריך דבר אחד: להיות מיושב. השאר יינתן, באותה שעה.

V. הענן והמאזניים

ספר זה עקב מפרקו השלישי אחר ארבעה מיתרים — סבל, סבלנות, עדות, כבוד — ואמר שמי שפורט על אחד, שומע את שלושת האחרים שרים עמו. עוד פעם אחת לאורך כל הארבעה — הפעם לא המיתרים, אלא היד המותחת אותם. היא אותה יד ארבע פעמים.

העדות — זו הייתה התנועה הרביעית של פרק זה: לא אתם המדברים. המיתר נשמע, אך הנשימה היא של הרוח.

הסבל — כאן עומד המשפט שאולי הוא היפה ביותר בכל איגרת פטרוס הראשונה: "אם תחורפו בשם המשיח: אשריכם, כי רוח הכבוד ואלוהים נחה עליכם."30 נחה עליכם — זהו, ביוונית של התרגום הקדום, מילה במילה הפועל של ישעיהו יא:ב: הרוח שעל הנצר מגזע ישי תנוח, רוח חוכמה ובינה. מה שנח על המשיח בא לנוח על המחורף. פטרוס אומר בכך דבר שמאמין הצרה חייב לדעת בעל פה: החרפה אינה ההוכחה שהרוח עזבה אותך — החרפה היא המקום שבו היא נוחתת. במקום שבו מתחיל הסבל למען השם, אין היונה נבהלת; שם היא נוחתת.

הסבלנות — וכאן המילה הרכה ביותר שנכתבה על הרוח: "כן גם הרוח באה לעזרת חולשתנו; כי מה נתפלל כראוי, אין אנו יודעים, אך הרוח עצמה מלמדת סנגוריה בעדנו באנחות שאין להביען."31 "לבוא לעזרה" הוא ביוונית פועל אחד ארוך ומופלא בהרכבתו: לאחוז־יחד־מן־הצד־האחר — המילה למי שבא ועומד ליד משא כבד לך מדי, אוחז בקצהו האחר ונושא עמך. הוא עומד בכל הברית החדשה עוד פעם אחת בלבד, ושם שואלת מרתא אם אחותה תבוא לעזור לה במטבח: זו לשון משק בית, לא לשון מקדש — כה קרובה עזרה זו. וכאשר אף התפילה כושלת — כי זה מה שפאולוס מניח כאן: שקיימת חולשה שבה אינך יודע עוד אפילו מה להתפלל — אז אין התפילה פוסקת. אז נוטל המתפלל השוכן את המושכות, באנחות שאין להן מילים. יש בצרה תפילה הממשיכה במקום שמילותיך פוסקות. גם שתיקת התשוש מיושבת.

והכבוד — מי שסובל יחד, מפואר יחד; וסבל הזמן הנוכחי, מחשב פאולוס, אינו שקול כנגד הכבוד שייגלה לנו.32 אותו חישוב הוא מילת מנהל חשבונות; פאולוס הפעיל את המאזניים בפועל, כשבצד האחד כל מה שראה בעצמו מחרב ומלהבה, והכף נטתה אל הצד שעדיין אינו נראה. במקום אחר הוא מעמיד את השקילה בארבע מילים: קל מול משקל, רגע מול נצח — צרת הרגע הקלה מחוללת משקל כבוד נצחי. אל אותם מאזניים ישוב החלק המסיים בהרחבה; כאן יש רק לרשום את המצב: זמן קצר של צרה — הזמן ספור עד ליום, זאת כבר ידע השדה — וכבוד נצחי תמורתו. עתה זה הכול או לא כלום, ומי שמכיר את המאזניים יודע מה שוקל ה"הכול".

אך יש עוד דבר אחד, והוא האחרון שלפרק זה יש לומר; הוא עומד באיגרת אל העברים, מיד אחרי מסדר הכבוד הארוך ביותר של עדי אמונה שהמקרא מכיר: "לכן גם אנחנו, בהיות סביבנו ענן עדים רב כזה, נשליך מעלינו כל מעמסה [...] ובסבלנות נרוץ את המרוץ הערוך לפנינו, בהביטנו אל ישוע."33 ענן עדים — νέφος, לא עננה אלא מקבץ עננים, גוש הממלא את כל השמים; ו"סביבנו": מסלול המרוץ של המאמין אינו אצטדיון אתלטיקה נטוש בבוקר מוקדם, הוא אצטדיון מלא. ומי יושב בשורות? הפרק ה־11 זה עתה מנה אותם — וביניהם עומדת שורה אחת שקורא ספר זה מזהה כדמות מוכרת: "אחרים נמתחו על גלגל העינויים, ולא קיבלו את הגאולה, למען יזכו לתחייה טובה יותר." גלגל העינויים — הטימפנון: הכלי שעליו, בספר המכבים, מסר הזקן אלעזר את חייו.34 הישיש של פרק 1, האם ושבעת בניה, המשכילים המצורפים של כל הדורות — אין הם נעדרים. הם יושבים בשורות. מאמין הצרה החושב שהוא הראשון והיחיד רץ למעשה את הקטע האחרון של מרוץ שליחים בן מאות שנים, דרך אצטדיון מלא קודמים — ו"עדים" הם נקראים לא משום שהם צופים, אלא משום שנתנו עדויות: על נאמנות אלוהים באש, ועל כיצד זה נגמר. מי שמביט בימים ההם למעלה, אינו מביט אל שמים ריקים.

כך מונחת היד האחרונה על השדה. שש קבוצות, שישה אופנים, שעון אחד — ועתה נקוב גם הכוח: רוח אחת, שפוכה, שוכנת, מדברת, נושאת־יחד, נחה על המחורף; האש תחת כל שש הדרכים, ונראית עזה ביותר במקום שהלילה עמוק ביותר. חושך אותם ימים יהיה מוחלט — הפרק ה־13 של ההתגלות לא העלים ממנו חלק. אך דבר אחד לא יעלה בידו, היחיד שהיה זקוק לו: לא יעלה בידו לכבות את האש, כי האש אינה בוערת על הארץ אלא בתוך בני האדם, ומקורה בלתי נדלה ושוכן שם בעצמו. וכל אחת משש הדרכים דרך אותו לילה מגיעה למשהו; בקצה כל דרך מונח, לפי חוק המלכות, כתר. על אותו כתר — מהו, מי נושא אותו ומה עושה בו המוכתר — עוסק החלק הבא עתה.

**לקורא בזאת בימים ההם.**

אולי הדבר השקט והרעיל ביותר שהלילה אומר לך אינו שאלוהים אינו קיים, אלא שהוא הסתלק. שהרוח הייתה דבר לתקופה חמה משלך; שהקהילה נלקחה והשמים עמה; שאתה מאחר, נותר מאחור בבית שרוקן. שמע אפוא מה שנאמר בעלייה — הוא ממוען אליך: *לא אעזוב אתכם יתומים.* מתחת למשפט זה אין תאריך סיום; כתוב "לעולם", וימיך נופלים בתוכו. אינך יתום. הבית אינו ריק: האש עמך. יהיו לך לילות שבהם תחשוב שעליך להחזיק אותה בוערת, בידיך הקטנות סביב להבה מהבהבת. ההפך הוא הנכון. אינך מחזיק את האש; האש מחזיקה אותך. הרוח אינה מלאי שאתה מנהל אלא מקור הנושא אותך, ומקור אינו מתרוקן בלילה. ולשעה שאתה חושש ממנה יותר מכול — החקירה, השאלה הישירה — יש לך משימה אחת, והיא איסור: אל תחשוב על כך מראש. מה שעליך לומר יינתן לך ב*אותה* שעה, ולא שעה אחת קודם; כה קרוב פוסע הנותן לצדך. הבן לא דיבר מעצמו, הרוח אינה מדברת מעצמה, וגם אתה אינך צריך — אין זו עניות, זו אצילות השרשרת הזאת. ואם אף התפילה תמה, מתפלל בך מישהו הלאה, באנחות שאינן זקוקות לשפה; גם שתיקתך מיושבת. הבט אפוא למעלה עוד פעם אחת. אינך רץ לבד ולא ראשון: סביבך, שורה מעל שורה, יושב ענן העדים — הזקן של גלגל העינויים, האם ושבעת בניה, המצורפים של כל הדורות — לא צופים, אלא עדים: עדותם כבר ניתנה — שאלוהים נאמן באש, ושלאש אין המילה האחרונה. זמן קצר של צרה; כבוד נצחי תמורתו — המאזניים נשקלו בידי אנשים שזכו לדעת. זהו הלילה החשוך ביותר של ההיסטוריה, ואתה נושא דרכו אש שאינה שלך — ודווקא לכן אינה יכולה לכבות. דבר, כאשר תבוא השעה. מדבר אחד עמך.