עד עת קץ

הספר תם. ראית את הכיסאות, ואת הכתרים, ולשם מה נעשו הכתרים. אך יש עוד איש אחד שספר זה חב לו דבר, והוא אינו יכול להיחתם בטרם ייפרע החוב.

הוא עומד על גדת נהר גדול, החידקל, הרחק מן הארץ שבה שוכן לבו, והוא זקן. הוא שמע את כל אשר קראת בספר זה — מלכי הצפון והדרום, השיקוץ על המזבח, המשכילים הנכשלים כדי להיצרף, עת הצרה, התחייה, הכוכבים. הוא שמע זאת מן המקור הראשון, קודם לכל אדם, ולא הועיל לו הדבר כדרך שאנו מבקשים תועלת ממילים: הוא לא הבין. הוא אומר זאת בעצמו, בלא בושה, וזהו אחד המשפטים הכנים ביותר בכתוב: "ואני שמעתי ולא אבין" (יב:ח). וכאשר הוסיף לשאול — מה אחרית אלה? — לא ניתן לו הסבר. מבוא הספר הזה כבר ציטט את התשובה ההיא: "לך, דניאל, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ." שילוח. הדלת נסגרה, והחוזה עמד לפניה.

אך המלאך לא הניח לזה כך. באות עוד שתי אמירות — שתי האחרונות של כל ספר דניאל — ואין הן הסבר ובכל זאת הן כל מה שהסבר היה אמור להיות. מי שמניח אותן זו לצד זו, רואה שהזקן לא שולח בידיים ריקות. מפתח לא ניתן לו. ניתן לו דבר טוב יותר: אשרי, והבטחה.

האשרי תחילה. "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלוש מאות שלושים וחמישה."1 זהו אשרי מוזר, ומדויק. לא: אשרי המבין. לא: אשרי המצליח להתאים את הספירות. אשרי המחכה — המילה משרטטת לא רגע אלא עמדה, ציפייה הנמשכת בעוד אין דבר לראות — ואשרי המגיע. הפרק מונה שם שני מספרים: 1,290 יום, ואז המספר הארוך הזה, 45 יום הלאה — ומה מתרחש בין הספירות האלה, אין הטקסט אומר, ולכן גם ספר זה אינו אומר; הימים ניצבים, ומותר להם לנצב. מה שהטקסט כן אומר הוא במה תלוי האושר: לא ביום הראשון של המוצא, אלא ביום האחרון של ההמתנה. אשרי מי שעודנו שם אז — מי שממלא את המספר הארוך ביותר, גם 45 הימים האחרונים, כאשר החזקת מעמד כבר מזמן אינה מרהיבה. אתה מזהה אותו, את האשרי הזה. זהו חוק המלכות מן הפרק האחרון, בדמותו הקדומה ביותר: כל הכתרים תלויים בפועל הפחות מרהיב. לעמידה דרוש בכתוב שכר אחד בלבד, וכאן היא מקבלת את ה"אשרי" שלה — לא לקורא הפיקח ביותר, אלא למחכה הארוך ביותר.

ואז ההבטחה, הפסוק החותם, ועתה הדבר נעשה אישי. שכן המילה האחרונה של ספר דניאל אינה חיזיון ואינה ספירה; היא התחייבות לזקן אחד עם שאלות שלא נענו. "ואתה, לך לקץ; ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין."2 אותו "לך" עצמו ששילח אותו בפסוק תשע, שב כאן, אך שינה את דמותו: אין זו עוד דלת הנסגרת, זו דרך הנפתחת. עתה מצוין גם כיוון — עד הקץ — ובקץ הבטחה בשלושה פעלים, קצרה כל כך עד שאתה חולף עליה, וגדולה כל כך עד שכל הספר הזה נכנס בה. לך: השנים הרגילות שעוד נותרו לו, המלאכה, הנאמנות, הימים בלא חיזיון. ותנוח: מותו, נקרא כפי שאתה קורא לו מול מי שאתה אוהב. ותעמוד: מילת העמידה של התחייה — אותה תקווה שקודם לכן בפרק זה העירה את הישֵנים מן העפר (יב:ב), מובטחת לו עתה באופן אישי. ואז תכלית הכול: לגורלך — חלקך המוקצה, נחלתך, אשר אינה מתאדה בעודך ישן אלא מונחת מוכנה ורשומה על שמך, לקץ הימים.

זהו צלבו וכתרו של דניאל עצמו, בשורה אחת. המשכיל שלא הורשה לקרוא את ספרו שלו, מקבל בסוף בדיוק את מה שספרו מבטיח למשכילים — לא משום שהבין, אלא משום שהיה נאמן והלך כאשר נאמר לו כך. אין בכל הכתוב הוכחה טהורה מזו שההבנה אינה מחיר הכניסה. הראשון מן המשכילים מת עם ספר חתום תחת זרועו והבטחה בלתי־חתומה בידו, ומן השניים התברר שהשנייה מספיקה.

עוד פעם אחת אחורה, על פני כל מרחקו של ספר זה. פרק הסיום של דניאל אומר פעמיים "ואתה" אל הזקן. בפעם הראשונה בתחילה: "ואתה, דניאל — סתום הדברים וחתום הספר." בפעם האחרונה בסוף: "ואתה — לך."3 בין שני המשפטים האלה מונח כל אשר ניסה ספר זה. אצל ה"ואתה" הראשון עמדת לפני דלתו של ספר סתום, והמבוא אמר: ספר חתום אין פותחים בסופו; שוב אל ההתחלה. כך עשית — ממזבח כסלו עד הר ציון, מן החלוץ הראשון עד הכתרים המושלכים. עתה אתה עומד אצל ה"ואתה" השני, והוא מצביע אל הצד האחר: לא אחורה אל תוך הספר, אלא קדימה, אל תוך ימיך שלך, אל קצך שלך. כך נסגר המעגל, והוא אינו נסגר אלא נפתח: מ"סתום וחתום" אל "לך לקץ [...] לגורלך".

שכן אותה מילה אחרונה לא נותרה תקועה בגדת הנהר. היא נאמרה לדניאל ומעל ראשו לכל מי שישוטט בספרו כאשר תבוא העת — ולכן גם, אם אתה קורא זאת בימים ההם, לך. אולי הבנת הרבה ממה שעמד כאן; אולי מעט; האשרי אינו שואל על כך, ומי שאומר לך אחרת, לא קרא את סופו של דניאל. מה שמובטח לך הוא מה שהובטח לו, והוא דורש ממך את אשר דרש ממנו. לך — אחורה אל תוך חייך, מלאכתך, אנשיך, ימיך הרגילים, שאינם נעשים תחת כל זאת פחות רגילים. הוסף לחכות — גם כאשר אין דבר לראות, גם 45 הימים האחרונים של כל ספירה שהיא. ואם קצך יבוא לפני הקץ: נוח. תנוח כשם שהוא נח, ותעמוד כשם שהוא עומד, ותקבל את גורלך — חלקך שלך, מוקצה ושמור, לקץ הימים.

הספר שהיה סתום נפתח עד כמה שהתירה השעה. מה שעדיין סגור, ייפתח בעתו; אין זו השערה אלא מועד החותם עצמו. יותר מזה אינך צריך לדעת, ובפחות מזה אין הכתוב משלח איש.

ואתה — לך לקץ. תנוח, ותעמוד, לגורלך, לקץ הימים.