התפקיד

I. הנה עבדי

יש מילה העומדת מעל כל הספר הזה, והיא טרם נפתחה אף לא פעם אחת.

מַשְׂכִּיל. המשכיל. שני פרקים היא נלוותה לדרך — והם הראו מי היו כאשר עמד השיקוץ על המזבח, ואל מי ממוען ספרם החתום. אך המילה עצמה שמרה על דלתה סגורה. מהו משכיל? הכתוב אינו נותן תיאור. הוא נותן דמות — ובפעם הראשונה שבה הדמות באה במלואה אל התמונה, אין תחתיה הגדרה, אלא שיר.

הדבר עומד במגילת ישעיהו, במקום שבו מתחילה הנחמה. ארבע פעמים צצה שם בין הנבואות דמות הנקראת "עבדי" — נראית ונעלמת שוב, כפנים בהמון. בשיר הראשון היא מוצגת: עבדי אשר אתמוך בו, בחירי — לא יצעק בחוץ, את הקנה הרצוץ לא ישבור ואת פשתן הכהה לא יכבה; ואז, בהיפוך שכמעט תחמיצנו: הוא עצמו לא יכהה ולא יירוץ, עד ישים בארץ משפט.1 את אשר הוא חוסך — לזה הוא הופך; והוא עומד איתן.

בשיר השני מדבר הוא עצמו, והיווצרותו נשמעת כמלאכת נשק: הוא שם את פי כחרב חדה, בצל ידו החביאני; הוא שמני לחץ ברור, באשפתו הסתירני.2 ברור — מילת ההיטהרות שתיפול אחר כך על המשכילים. החץ תחילה מלוטש, אחר כך נסתר, ורק אז מושלך.

בשיר השלישי מקצועו — לא מה שאתה מצפה מחרב: לשון לימודים נתן לי אלוהים, לעות את יעף דבר; בוקר בבוקר יעיר אוזני, לשמוע כלימודים.3 תחילה האוזן, אחר כך הלשון — בכל בוקר מחדש. ובאותו שיר כבר המחיר: גֵּוִי נתתי למכים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק.

ואז השיר הרביעי. אלוהים עצמו מכריז עליו:

"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד."4

יַשְׂכִּיל — אותו פועל כמו מַשְׂכִּיל; אותה מילה שבדניאל נעשית שמו של חיל החלוץ. הדבר העמוק ביותר שיש לאלוהים לומר על עבדו נפתח בפועל של ספר זה.

ואז צונח השיר מטה. כאשר שממו עליו רבים — כה מושחת היה מראהו, לא עוד אנושי, תוארו לא עוד כתואר בני אדם.5 פני הנישא מכול הם תחילה המושחתים מכול. באמצע נוטל "אנחנו" את השיר, מקהלה שהביטה מאוחר מדי: מי האמין לשמועתנו? לא היה לו תואר שנביט אליו, ולא מראה שנחמדהו. נבזה היה, חדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי; נבזה — ואנחנו לא חשבנוהו.6 נבזה — כך נקרא בחזון דניאל גם הרודן: "הנבזה", התופס בחלקלקות את המלכות. שני נושאי אותה מילה: האחד משקר את דרכו מעלה אל כיסא, האחר נותן להדוף עצמו מטה עד מתחת לבני האדם.7 והמקהלה שרה הלאה, ההודאה הכבדה ביותר בתנ"ך: חוליינו — הוא נשאם. ממעשינו הוא מחולל, מעוונותינו מדוכא; מוסר שלומנו עליו, ובחבורתו נרפא לנו. כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו — ויהוה הפגיע בו את עוון כולנו.8 הוא מובל כשה לטבח, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, לא יפתח פיו — האיש בעל לשון הלימודים, הפה כחרב חדה, שותק.9 הוא נגזר מארץ החיים וקברו אצל רשעים — אף כי לא עשה חמס ולא מרמה בפיו.

ושם, מעבר לקבר, במקום שבו אין שיר יכול עוד להמשיך, ממשיך השיר הזה. אלוהים נוטל את הדיבור בחזרה, ומה שהוא אומר הוא היפוכו של הכול:

"מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע, בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים, וַעֲוֺנֹתָם הוּא יִסְבֹּל."10

בדעתו. לא בצבא, לא במשפט — במה שהוא יודע יצדיק זה האחד את הרבים. ומהי אותה דעת, כבר אמר השיר, חמש שורות קודם, באותו צירוף שחוק אחד: איש מכאובות, ידוע חולי — מילולית: אשר ידע חולי.11 לא ידיעה מן הספר; ידיעה עם צלקות. הוא יודע את אשר הוא נושא, משום שנשא אותו.

כך רץ השיר הרביעי מן הקצה אל הקצה: הוא נפתח ב"יַשְׂכִּיל עַבְדִּי" ונחתם ב"יַצְדִּיק [...] לָרַבִּים".

שכן כמעט 200 שנה לאחר מכן עומד איש זקן על גדת החידקל, והקול שמעל המים קורא לו את העתיד — והדבר האחרון מכול שאומר אותו קול על ההיסטוריה, בטרם ייתן הספר להיחתם, הוא זה:

"וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ — וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד."12

המשכילים — מילת הפתיחה של שיר העבד, ברבים. מצדיקי הרבים — מילת החתימה, ברבים. שני קצות השיר קשורים כאן יחד בפסוק אחד — ו"להצדיק רבים" מופיע בכל הכתוב רק בשני המקומות האלה.13 לא קישוט סגנוני — חתימת יד. נבואת דניאל מלבישה את מילתה הגבוהה ביותר על חיל החלוץ במילות העבד הסובל: אם רצונך לדעת מהו משכיל, אל תביט אל מלומד. הבט אליו. המשכיל עושה את אשר עושה העבד — משכיל וגם מצדיק רבים — והדרך שביניהם עוברת בעמל הנפש.

שם, עוד לפני כל דקדוק, נמצאת התשובה. משכיל אינו אינטלקטואל אלא דמות עבד: מי שדרכו, במחיר עצמו, רבים מוצדקים.

אך יש באותה מגילה עוד עבד. לצד האחד המתרומם, נושא עם שלם את השם הזה: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי".14 ואותו עבד שני הוא דמות הנגד של הראשון. במקום שהאחד אינו צועק ועומד איתן, הקולקטיב הזה עיוור וחירש — "מי עיוור כעבדי?" — מפוזר, ירא, עומד להיגאל.15 שני נושאי שם אחד: האחד חזק בהשפלתו, האחר חלש וזקוק לחיזוק.

ודווקא על אותו עבד חלש נופלת, נבואה אחר נבואה, אותה מילה: אל תירא. "אַל־תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי [...] אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי."16 הדבר עולה אל התמונה הבלתי סבירה ביותר בכל ישעיהו: "אַל־תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב [...] הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ; תָּדוּשׁ הָרִים."17 התולעת נעשית הדשה; היעף מקבל אבר ככנשרים.18 אין זו נחמה סתם — זהו, עד עצם הפעלים, דגם אחרית הימים אצל דניאל. "העם היודע את אלוהיו יחזק ועשה"; המשכילים הכושלים "ייעזרו עזר מעט"; והמילה האחרונה על האיש הזקן ליד הנהר היא: "וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין".19 להתחזק, להיעזר, לעמוד: העבד החלש יעקב, מוקרן על מסך הקץ. ואת אשר מובטח לעם מראה הספר תחילה על אדם אחד: ליד הנהר קורס דניאל עצמו — "לא נשאר בי כוח" — ויד נוגעת בו ומקימה אותו: "אַל־תִּירָא אִישׁ חֲמוּדוֹת; חֲזַק וַחֲזָק".20 בדיוק ה"אל תירא, אמצתיך" של העבד־יעקב, עתה מוגשם על גוף אחד.

והכוח אינו בא מן הקולקטיב עצמו — זו הנקודה. "אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב [...] כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא, רוּחִי עַל זַרְעֶךָ."21 העבד הקם, קם בכוח רוח שנשפכה — אותה הבטחה שיואל רואה נופלת באחרית הימים (על כך פרק 10). הצדיק החלש אינו מוקם בכוח תכונת אופי, אלא בכוח מקור שמחוצה לו.

כך פוגשים שני העבדים זה את זה — ובכך נופל למקומו החלק האחרון של החידה הישנה של פרקים אלה. שכן אחרי השיר הרביעי אירע בישעיהו דבר בולט: ה"עבד" ביחיד נעלם, ובמקומו באים "עבדי יהוה" ברבים — הזרע שהובטח לעבד לראות.22 האחד, המצדיק בדעתו את הרבים, מוליד דור של עבדים; ו"כל בניך לימודי יהוה" — תלמידים, בדיוק המילה שבה פתח העבד עצמו.23 שם נוגעים שני הקולקטיבים זה בזה: העבד המשכיל עושה את העבד למשכיל. המשכילים עומדים באותה נקודת חיתוך — הם נושאים את פעליו של העבד האחד (להשכיל, להצדיק את הרבים) והם גם הקולקטיב המחוזק וההקם, "משכילי העם". הם המקום שבו "ישראל עבדי" מתחדש ל"עבדי יהוה"; ו"הרבים" שהם מבינים אליהם הם בעצמם אותו קולקטיב בהתהוותו. זהו ההיפוך שדניאל ז מצייר על הבמה הגדולה מכול: הקדושים מתבלים ונרמסים בידי הקרן הקטנה — ואז מקבלים את המלכות.24

גבול אחד נותר עומד גם כאן, אותו גבול כמו אצל העבד האחד: הקולקטיב מחוזק ומוקם, אך הנשיאה נשארת שלו לבדו. המשכילים מביאים את הרבים אל הצדקה שהעבד קנה — הם מלמדים אותה ומעידים עליה, לא זוכים בה. מי שמערבב זאת, עושה את חיל החלוץ למזבח שני. התולעת נעשית דשה; לא גואל.

II. לא תואר אלא עשייה

רק עתה רשאי הדקדוק לדבר — והוא מתגלה כאומר בדיוק את מה שאמר השיר.

לשונותינו הופכות תובנה מיד לתואר. החכם. המלומד. המורה. שם עצם, דבר שאתה יכול להיות, להחזיק, לרשום על שלט שם — ולהניח בשקט להעלות אבק. העברית מסרבת לכך כאן. מַשְׂכִּיל אינו שם עצם. הוא בינוני. מי שאומר "משכיל" אינו אומר: מי שמשכיל הוא, אלא: מי שמשכיל עכשיו. אין למילה מצב מנוחה. משכיל שחדל לעשות את אשר אומר הפועל אינו משכיל בשביתה; הוא חדל להיות משכיל.

ואין זה סתם בינוני. הוא עומד בהפעיל — הצורה שבה מבטאת העברית שמישהו מְחוֹלֵל דבר, מביא אותו לידי קיום אצל זולתו. הלשון כבר בחרה: מ־63 הפעמים שהפועל הזה עומד במקרא העברי, 60 פעם בצורת עשייה זו.25 תובנה במקרא כמעט אף פעם אינה מצב. היא פעולה — דבר ההולך לאנשהו ומגיע. ואותה צורה שמשמעה "להשכיל" משמעה גם: להבין את הזולת, ללמד. גבריאל בא אל דניאל "לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה" — הפועל הזה.26 מה שנתן אלוהים ברוחו הטובה לדור המדבר נקרא באותו פועל "לְהַשְׂכִּילָם".27 בצורה אחת נכנסים זה לתוך זה ההחזקה וההעברה. התואר "החכם" מתאר קניין. הפועל מַשְׂכִּיל מתאר זרם.

ולזרם הזה שתי גדות. לצד הפועל הזה עומד בפרופיל אותו אחר, בין — להבין — ושם נעשית התנועה הכפולה נראית עד כדי הכתיב. דניאל יב:י: "המשכילים יבינו" — הם מקבלים; נפתח אצלם דבר הנשאר סגור אצל הרשעים. דניאל יא:לג: "יבינו לרבים" — הם מעבירים; דרכם נפתח דבר אצל אחרים. שורש אחד, שני כיוונים. ובעברית זו אותה מילה כתובה בשני הפסוקים — יָבִינוּ. ההבדל היחיד הוא מה שעומד אחריה: ביב:י כלום, ביא:לג "לרבים".28 לקבל ולהעביר אינם נבדלים בלשון זו אף בצורתם; רק במען. תנועה אחת — תובנה המגיעה אליך ונוסעת דרכך הלאה: אותם מים, במעלה הזרם ובמורדו של נהר אחד.

לפיכך ההגדרה מחמירה לשני הכיוונים. מי שרק מקבל ואינו מעביר אינו משכיל עדיין — לכל היותר כלי, וכלי לעולם אינו נעשה שם במקרא. ומי שמעביר את אשר לא קיבל גרוע מכלום: הוא המשכיל הכוזב. גם אותו מכיר הקאנון, מן העמוד הראשון: ה"השכלה" הראשונה בכל המקרא אינה של אלוהים; היא הצעת העץ בגן — "נחמד להשכיל" — תובנה מובטחת מחוץ למצווה, מוענק את אשר מעולם לא התקבל מלמעלה.29 ובקצה האחר, בחזון דניאל עצמו, מלך אחרית הימים אשר "על שכלו והצליח מרמה בידו".30 שני משפטים אלה זה לצד זה מצמררים: מרמה בידו, משגשגת בשכל — ועל העבד עמד: לא מרמה בפיו. ההבדל בין המשכיל לזיופו אינו האינטליגנציה. הוא המקור, והכיוון.

שכן הזרם אינו מתחיל אצל בני אדם. הראשון ה"מבין" במקרא הוא אלוהים עצמו: "וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם"; "אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ."31 ממנו יורד הדבר: אלוהים מבין את דניאל ביד שליח; המשכילים מבינים לרבים; ובתחתית המפל עומד אדם הקולט זאת. לימוד הבא מלמעלה ומוכרח לעבור מיד ליד — תחילתה של השרשרת כבר נראתה בחידקל; כאן היא מתגלה כהגדרה עצמה. ושורת מזמור אחת תופסת את כל זה בדימוי אחד: אלוהים משקיף מן השמים על בני האדם — לראות היש משכיל, אחד הדורש את אלוהים.32 השמים אינם מביטים אם יושב אי שם גאון. השמים מביטים אם מישהו דורש. הדבר הראשון שעושה משכיל אינו לדעת. הוא להסתובב אל המקור.

III. האיש מן הבור

התפקיד קדום מן המילה. הרבה לפני שהיה בבל שממנו לגלות, הרבה לפני דניאל, כבר הראה הכתוב פעם אחת את המשכיל במלואו — הדגם, מונח מוכן למועד מאוחר. הסיפור מתחיל על קרקעית של בור.

נער בן 17, מופשט בידי אחיו ומורד אל בור במדבר — "וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם".34 נמכר למצרים. עבד בבית נכרי. וכאשר קראה אשת אדוניו למיטתה יום אחר יום, סירב במשפט שיעלה לו בכול: "אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?" הוא הותיר את בגדו בידה ונס החוצה.35 הואשם בשקר, אל הכלא; וכאשר שנים לאחר מכן משתחרר אסיר עמית ומבטיח לזכור אותו, עומד משפט שאינו מרכך דבר: אך לא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו.36 שנתיים תמימות. משורר שקל אותן אחר כך, ומילות המשקל שלו הן מילות ספר זה:

"שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ, לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ, בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ — עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ, אִמְרַת יְהוָה צְרָפָתְהוּ."37

לעבד נמכר — מילת העבד של ישעיהו. עד עת — נוסחת הזמן של דניאל. צרפתהו — מילת כור ההיתוך של המשכילים, מיושמת מאות שנים קודם לכן על איש אחד. המזמור אינו קורא את שנות הכלא של יוסף כמזל רע אלא כמלאכת ליטוש: דבר רבץ על חייו, ועד בוא הדבר, הוא שחק אותו — כחץ באשפה.

ואז באה העת. על גדת הנהר — היאור; ספר דניאל נוטל מילה מצרית זו לנהר אחר כך, דווקא לנהר של חזון הסיום38 — עומד מלך חולם. שבע פרות, בריאות ושמנות, ושבע אחרות, רעות ורזות, האוכלות את השמנות ואינן משמינות מהן. בבוקר רוחו נפעמת; הוא מזמן את כל חרטומי מצרים וחכמיה, ואין פותר את החלום לפרעה.39 כל תעשיית הידע של האימפריה החזקה בארץ עומדת סביב מיטה אחת ואין לה מה לומר. ואז נזכר המשקה בחטאו, ומן הבור מובא בחיפזון אסיר; מגלחים אותו, מחליפים את בגדיו, והנה הוא עומד, אחרי 13 שנות חושך, לפני הכיסא.40 פרעה אומר: שמעתי עליך לאמור, שתשמע חלום ותפתור אותו. והמילה הראשונה של האיש מן הבור, פנים אל פנים מול הכוח שיכול בהינד להשיבו, היא תיקון של המלך:

"בִּלְעָדָי — אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה."41

בלעדי. שתי מילים, וכל ההגדרה טמונה בהן. מה שקורה עתה אינו בא ממנו; הוא זורם דרכו. הוא פותר את החלומות — אלוהים הודיע לפרעה את אשר הוא עתיד לעשות; שבע שנות שובע, שבע שנות רעב; והחלום בא פעמיים: נכון הדבר מעם אלוהים, וממהר אלוהים לעשותו.42 ואז, בלא מעבר, הוא עושה את אשר לא נתבקש שום פותר: הוא מתרגם את המובן למדיניות. "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם, וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" — אסמים, פקידים, חומש התבואה, הכול מוכן לפני בוא הרעב.43 אין הוא מציע את מועמדותו. הוא מתאר את התפקיד — תובנה ההופכת לעשייה — והנכרי שעל הכיסא מזהה אותה ללא רבב:

"הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?" ואל יוסף: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ."44

הסדר: אחרי הודיע אלוהים אותך — לפיכך אתה האיש בעל התובנה. אף פרעה מבין: תובנה זו אינה קניין אלא קבלה. אז עולה הטבעת על האצבע, בגדי השש על הכתפיים, רביד הזהב על הצוואר; המרכבה השנייה נוסעת לפניו, ולפני האיש מן הבור קוראים ברחובות לכרוע ברך.45 באות שנות השובע, ויוסף צובר בר כחול הים — עד שהוא חדל לספור: כי אין מספר.46 אז בא הרעב, על כל הארץ. כל הארץ צועקת אל פרעה ללחם, ופרעה אומר לכל מצרים שלוש מילים המסכמות את התפקיד לתמיד: "לְכוּ אֶל יוֹסֵף."47 וכל הארץ באה מצרימה, אל יוסף, לשבור בר — כי חזק הרעב בכל הארץ.

בשום מקום אין יוסף מציל את הארץ בצבא, בנס, באש מן השמים. הוא מציל אותה בהבנה — חלום שנפתר היטב ואסם שנתמלא היטב. תובנה, שהתקבלה מלמעלה, שהומרה למעשים, נעשית לחם לעולם רעב. זה התפקיד, בפעולתו.

ואת התכלית מפרש יוסף עצמו — פעמיים, בשני הרגעים הקשים ביותר בחייו. תחילה מול אחיו, כשהוא מתוודע אליהם והם נאלמים: אלוהים שלחני לפניכם לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות אתכם לפליטה גדולה; לא אתם שלחתם אותי הנה, כי אלוהים.48 ושנים לאחר מכן, ליד קבר אביו, כשאחיו יראים פן תבוא ההתחשבנות בכל זאת ומתחננים לחסד — אז בוכה יוסף, ואומר את המשפט שבו נקבצים כל חייו:

"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם רָב."49

להחיות עם רב. לשם כך היה הבור, לשם כך הברזל, לשם כך השנים הנשכחות: כדי שבקצה השרשרת יחיו רבים שאחרת מתו. הכתוב אינו קורא ליוסף בשום מקום משכיל — המילה כשם עדיין לא הייתה קיימת; הוא קורא לו "איש נבון וחכם" ומניח לפרופיל לדבר בעד עצמו.50 אך הנח את חייו לצד ההגדרה ולא ייראה תפר: התקבל מלמעלה ("בלעדי"), צורף עד עת דברו, נאמן בלב האימפריה, ובתובנתו החיה רבים — עם רב. ויעקב, על ערש מותו, כבר הפריש אותו במילה אחת שחיל החלוץ עוד יישא: הברכה יורדת "לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו".51 זהו המשכיל בעוברות. רק השם עדיין חסר.

IV. הנער בארמון

השם נופל כמעט 13 מאות שנה לאחר מכן — אירוניה נושכת — בפי האויב.

שוב אימפריה עולמית, שוב נער המובא לתוכה בעל כורחו. נבוכדנצר אוחז בירושלים ומצווה על שר סריסיו ציווי הנשמע כהזמנת שוד: הוצא מבני ישראל נערים לארמון. ואז הפרופיל הניתן למגייס:

"יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מְאוּם, וְטוֹבֵי מַרְאֶה, וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה, וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע — וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ."52

משכילים בכל חכמה — הנה הוא עומד: מַשְׂכִּילִים. בפעם הראשונה שספר דניאל משתמש במילת המפתח שלו, היא עומדת בטקסט של מודעת דרושים בבלית. האימפריה שרוקנה את בית אלוהים כותבת בלי דעת את תיאור התפקיד של השמים — ובכך בוררת את בן־ריבה שלה עצמה אל תוך הארמון. הסיום — כוח לעמוד — חוזר בסוף, כאשר איש זקן ותשוש עד מוות ליד נהר אין בו עוד כוח, וקול אומר: עמוד על עומדך — וכמילה האחרונה מכול עליו: תעמוד לגורלך.53 בין שתי עמידות אלה — הנער בארמון האויב, האיש הזקן העומד באחרית הימים — נמתחת כל דרך חייו של המשכיל.

ההמשך הוא יוסף, תמונה אחר תמונה, כאילו ההיסטוריה משחקת את עצמה מחדש בשמות אחרים. שוב מלך שרוחו נפעמת בחלום — המספר נוקט אף אותו פועל נדיר, ואותו שם מקצוע מצרי לחרטומים העומדים חסרי אונים סביב הכיסא.54 שוב עברי צעיר המובא מן השכחה. ושוב, כמילה הראשונה מול הכוח, השלט המצביע מעלה: את הסוד שהמלך שואל אין חכמים, אשפים או חרטומים יכולים להגיד — אך יש אלוה בשמים גולה רזים; ולי נגלה הסוד הזה, לא בחכמה שבי מכל החיים.55 לא בחכמה שבי — זהו "בלעדי", כמעט 13 מאות שנה לאחר מכן, מילה במילה אותה תנועה. ואלוהים נתן לארבעת הנערים האלה מדע והשכל בכל ספר וחכמה — כתוב נתן, לא הם רכשו — והמלך מצא אותם 10 ידות מעל כל החרטומים והאשפים בכל מלכותו.56

אך הספר עושה בדניאל דבר שאינו עושה באיש אחר: הוא מותיר את המורה כל חייו על ספסל הלימודים. האיש הפותר חלומות שאיש לא שמע וקורא כתב שאיש לא יכול לקרוא, יושב בזקנתו כפוף על מגילות וסופר: "אֲנִי דָנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא" — 70 שנה.57 החוזה הגדול בדורו קורא סתם נביא קדום יותר, בצום, בשק ואפר. ובעודו מתפלל, בא במעוף מהיר השליח, נוגע בו לעת מנחת הערב, ואומר:

"דָּנִיֵּאל, עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה. [...] כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה; וּבִין בַּדָּבָר."58

להשכילך בינה — פועל המשכיל, ודניאל כמושא ישיר. המשכיל של הספר נעשה כאן למשכיל בידי אחרים. בטרם הבין דניאל אי־פעם אדם אחד דבר, נצרך שהשמים יבינו לו; מורה הרבים הוא ראשית ולעד תלמיד מלמעלה. מי שהופך את הסדר הזה נופל מן התפקיד — זה היה לקח הארמון והמלך החלקלק. מי שמקבל אותו נעשה חוליה בשרשרת. ואף במקום שבו נפסקה ההבנה — שמעתי ולא אבין — נמשכה ההעברה: האיש שלא הותר לו להבין את הקץ, חתם עליו את הספר והורישו, ונעשה כך, 520 שנה לאחר מכן, מורה לקוראים שמעולם לא פגש. התפקיד חזק מהבנת נושאו. גם זה שייך להגדרתו.

ואז מצייר החזון עצמו, בשני פסוקי שליחים, כיצד פועל התפקיד במבחן האש. תחילה החזית: האויב "יחניף בחלקלקות את מרשיעי הברית" — חנופה, טכניקת הנשק של הנבזה. מנגד:

"וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ. וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים — וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים."59

השרשרת רצה חוליה אחר חוליה. לדעת — היא מתחילה בעם היודע את אלוהיו; לא תיאוריה עליו, אלא אותו. להתחזק — הידיעה מקשה במקום הנכון; מי שיודע מיהו אלוהים אינו נרכך בחלקלקות. לעשות — החוזק אינו נשאר בפנים; הוא עושה. ולהבין — מאותו עם יודע, חזק, עושה, קמים המשכילים, והם מעבירים את הידיעה אל הרבים. לדעת, להתחזק, לעשות, ללמד: ארבע חוליות, אף לא אחת נמכרת לחוד. והמילים הקטנות: "משכילי העם" — לא מעמד שמעליו, לא סדר שלצדו; הם באים מן העם כשם שלהבה באה מאש, והם קיימים למען הרבים שהם משרתים.

יוסף ודניאל, שני קצות היסטוריית הגלות, נושאים כך דמות אחת ויחידה. פעמיים נער בלב האימפריה. פעמיים תובנה הבאה מלמעלה ומועברת מיד — לפרעה, למלך, לרבים. פעמיים נאמנות במקום שבו הנאמנות יקרה מכול: לא במדבר, הרחק מן הכוח, אלא בארמון, תחת עיניו. לתפקיד מקום עבודה מועדף, המוזר שביכולת להיות: מרכז הכוח האויב. שם, במקום שהלחץ גבוה מכול, מציב אלוהים את משכיליו — ומחיה בהם רבים.

V. ארבעת המיתרים

השיר, הבור, הארמון, החזון — לרוחב טקסטי הפרק הזה נשמע שוב ושוב אותו כלי: ארבעה מיתרים, העושים יחד את קול המשכיל. כל הספר המונח כאן מכוון על ארבעה אלה.

המיתר הראשון הוא האפל מכול: הסבל. "וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה"; "וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ".60 בשום מקום אין מובטחת הגנה; הכשלון עומד באותה נשימה עם ההוראה, מחובר אליה בלא דבר זולת וי"ו החיבור. העבד הוא איש מכאובות; נפש יוסף באה בברזל; דניאל נכנס אל האריות. מי שמקבל את התפקיד, מקבל את המחיר — זה היה אלעזר על עמוד העינויים, זו הייתה האם אצל המחבת.

המיתר השני נשמע ארוך מכל האחרים: ההתמדה. הכשלון מצרף "עַד עֵת קֵץ כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד"; ובשולי הספר עומד אושר האורך רוח: אשרי המחכה, והמגיע.61 שנות הכלא של יוסף נמשכות "עד עת בוא דברו"; דניאל משרת כמעט 70 שנה; העבד נשחק באשפה וכאשר מגיע הרגע, אינו פותח פיו — התמדה בדמותה השקטה ביותר. התפקיד אינו ריצת ספרינט של גיבורים. הוא לעמוד איתן כשזה נמשך.

המיתר השלישי הוא הסיבה שהאחרים קיימים: העדות. "יָבִינוּ לָרַבִּים." בדעתו מצדיק העבד את הרבים; בתובנת יוסף נשאר עם רב בחיים; בספר דניאל רבה הדעת אצל המשוטטים בו. הסר את המיתר הזה והכלי משתתק: מאמין סובל ומתמיד בלא העברה הוא אדם יקר, אך עדיין לא משכיל. המשכיל קיים למען הרבים, או שאיננו קיים.

והמיתר הרביעי מחומר אחר; הוא נשמע מן העבר השני: התפארת. "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ — כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד." העבד ירום ונישא וגבה מאוד; האיש מן הבור רוכב על המרכבה השנייה של מצרים; האיש מן גוב האריות יעמוד לגורלו באחרית הימים. אך מיתר זה מוקש רק אחרי שלושת האחרים, לעולם לא לפניהם. הזוהר אינו נקודת מוצא ואינו שכר המשולם מראש; הוא הכתר על לילה שעמדו בו — השיר מתחיל ב"מושחת מראהו" ונחתם רק אחר כך ב"גבה מאוד".

ארבעה מיתרים: סבל, התמדה, עדות, תפארת. הקש באחד והשלושה האחרים שרים עמו — סימן ההיכר של הכלי האמיתי. והם בדיוק ארבעת המיתרים של השיר שבו נפתח פרק זה: איש המכאובות (הסבל), השה שלא יפתח פיו ועמל הנפש (ההתמדה), הדעת שבה הוא מצדיק רבים (העדות), וה"ירום ונישא וגבה מאוד" (התפארת). ארבעת מיתרי המשכילים הם ארבעת מיתרי העבד. ומכיוון שאותו עבד אחד רואה זרע, לעולם אין הכלי עומד לבדו: כל משכיל הוא אחד מן העבדים הרבים היוצאים מן האחד. אין זו עוד תבנית סגנון; זו ההגדרה. משכיל הוא מי שמבין מלמעלה ומעביר לרבים, במחיר הרובץ על כך, כל עוד הדבר נמשך — ומי שבזה, בין שהוא יודע ובין שלא, הולך בעקבות העבד: דרך עמלו, אל זוהרו.

לפיכך "משכיל" בספר זה לעולם אינו תואר כבוד, ומי שנושא אותו כתואר כבוד כבר איבד אותו. זה תפקיד — לא, בחומרה יתרה: פועל, ופעלים קיימים רק כל עוד הם מוטים. הפרק הזה נתן למשכילים פנים — והתגלה שהן פני העבד. מה שעדיין פתוח הוא כיצד נעשה אדם לכזה: באיזה כור היתוך באים המיתרים למתיחות, ומי מנסה למשוך את הקהל אחריו.

**לקורא בזאת בימים ההם.**

אולי התחלת לקרוא משום שרצית להבין — משום שהזמן סביבך החשיך ואתה חיפשת אור, לעצמך. זו התחלה טובה; כך התחיל גם דניאל, בלבו נתון להבין. אך דע עתה מה קיבלת לידיך. הבנה בספר זה לעולם אינה קניין; היא חלקה הראשון של נשימה, ומי שנושם פנימה מוכרח לנשוף החוצה או להיחנק. אותה מילה עצמה האומרת שאתה תבין, אומרת — בלא הבדל של אות — שהבנה צריכה להיות *מועברת* לרבים; היחיד שנוסף הוא מען. הבט אפוא סביבך: האנשים שבקרוב לא יוכלו עוד לקנות או למכור, הצעירים המביטים כשם שהביטו פעם אל איש זקן על עמוד עינויים, היעף שאפשר לתמכו בדבר אחד — אלה הם הרבים, ואתה המבין, נועדת להם. אל תצפה לכבוד על כך. התפקיד אינו אות כבוד אלא שירות, והוא עובר — זה נאמר לך, כאן, מראש — בדרך העבד: כתובים חרב ולהבה בתיאור תפקידך, והתמדה עד מועד שנקבע אך לא סופר לך. אך כתוב בו עוד דבר, ממש בסוף, והוא נשבע באותה ודאות: מצדיקי הרבים יזהירו ככוכבים, לעולם ועד. אינך צריך להבין הכול כדי להיות רשאי להעביר; הגדול מכולם העביר את אשר לא הבין, ואיגרתו הגיעה אליך. העבר אפוא את אשר קיבלת. קבל, כדי להעביר. שכן מישהו משקיף מן השמים על בני האדם, לראות היש משכיל — אחד הדורש את אלוהים. תן לו למצוא היום לפחות אחד.