המעצור

בכל סיפור מתח טוב יש משהו שמעכב את הפושע.

לא הסיום — הוא לרוב קבוע מן ההתחלה. אבל בין התוכנית לבין הביצוע מונח תמיד בריח. שומר לילה שעדיין לא הלך הביתה. מנעול תזמון על הכספת שייפתח רק בשש. עד שעדיין חי, גבול שעדיין סגור, יד על כתפו של הפושע האומרת: עוד לא. והקורא המנוסה כבר יודע: מתח הסיפור כולו תלוי באותו דבר אחד. לא בשאלה אם הפושע יכה — את זה אתה יודע — אלא בשאלה מתי ייפול הבריח. שכן ברגע שהשומר עוזב את סבב המשמרת שלו, שהמנעול נפתח בנקישה, שהעד נעלם — באותו רגע מתפרץ כל מה שעד אז היה עצור.

פאולוס מכיר את הרגע הזה. הוא מתאר אותו בכמה פסוקים הנמנים עם הקשים ביותר בכל הברית החדשה, והוא מתאר אותו בדיוק כך: יש משהו שמעכב, יש מישהו שמעכב — ובא רגע שבו הוא מסתלק.

"וְעַתָּה יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יַעְצְרֶנּוּ עַד-הִגָּלוֹתוֹ בְּעִתּוֹ. כִּי סוֹד הָרֶשַׁע כְּבָר פּוֹעֵל; רַק כִּי יֵשׁ עֹצֵר עַתָּה עַד כִּי-יֵצֵא מִן הַתָּוֶךְ. וְאָז יִגָּלֶה הָרָשָׁע" (תסלוניקים ב 2:6–8).

כל מילה נחשבת. יש משהו — פאולוס משתמש בפסוק 6 בצורת סתמי, "מה שמעכב". ויש מישהו — בפסוק 7 הוא עובר לצורת זכר, "הוא שמעכב". היוונית מַראה זאת בשתי מילים: to katechon, סתמי, כוח או דבר; ו-ho katechōn, זכר, אדם. גם משהו וגם מישהו. ושניהם עושים אותו דבר: הם מעכבים. הם בולמים. הם מניחים את היד על כתפו של הרע ואומרים: עוד לא, עוד לא, עוד לא.

עד שבא הרגע שבו הוא "מן התווך" נעלם. ואז — רק אז, אומר פסוק 8 — נגלה הרשע.

זוהי השעון האפל של כל הספר הזה. הפרולוג כבר אמר: התיק במובן מסוים כבר סגור, גזר הדין כתוב, המזייף יודע שיש לו מעט זמן. אבל בין גזר הדין לבין ביצועו מונח בריח. יש משהו שמעכב אותו. וכל המתח של אחרית הימים תלוי בשאלה שכל חוקר שואל במערכה השלישית: מתי ייפול הבריח?

החידה הקשה ביותר בברית החדשה

מיהו המעצור? פאולוס אינו אומר. הוא אינו נוקב בשם. יתרה מזו, הוא עושה דבר שסופר עושה רק כאשר הוא וקוראיו חולקים סוד: הוא מַפנה למשהו שהם יודעים זה מכבר. "וְעַתָּה יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יַעְצְרֶנּוּ" (2:6). התסלוניקים ידעו זאת; פאולוס סיפר להם זאת בעל פה (2:5). אבל אנו, 20 מאות שנה אחר כך, ניצבים מול דלת סגורה שמפתחה ירד עמו אל הקבר. אוגוסטינוס, אחד החדים שבמוחות שהכנסייה העמידה אי פעם, הודה בכך בגלוי: אינני יודע למה התכוון השליח. ומאז ניסו הטובים שבטובים.

יש ארבעה מועמדים קלאסיים, ולכל אחד יש משהו לזכותו.

הראשון, והעתיק שבהם: האימפריה הרומית והסדר הממלכתי. הרעיון הוא שהכוח המסודר של המדינה — חרב השלטון, הסדר המשפטי, הסמכות הבולמת אלימות (רומים 13) — מעכב את התפרצותו של הרשע הטהור. כל עוד יש משפט וסדר, אין הרשע יכול להתגלות במלואו. זו הייתה קריאתם של רבים מאבות הכנסייה, ויש לה שורש חזק: הסתמי to katechon (כוח, מוסד) והזכרי ho katechōn (הקיסר המגלם אותו) מתאימים שניהם, אם מוסיפים את הקיסר לזכרי. אבל דבק בה קושי: האימפריה הרומית נפלה זה מכבר, והרשע לא הופיע. ומשענתה החזקה ביותר נופלת אם המדינה בדניאל ובהתגלות אינה מתבררת כבלם של הרשע, אלא כמרכבו.

השני, נישא בהרחבה בעת החדשה: רוח הקודש, הפועלת דרך הקהילה. הרוח השוכנת במאמינים מעכבת — כמלח, כאור — את הכליון; וכאשר הקהילה נלקחת בעת ההילקחות, נופל אותו מעצור. גם כאן מתאימות שתי הצורות, אם מוסיפים את פעולת הרוח לסתמי: הרוח כאדם (ho katechōn), פעולתה בעולם ככוח (to katechon). זו קריאה נכבדה, והיא תשוב בהרחבה בהמשך, שכן דווקא הקריאה הזו דורשת שקילה קפדנית — וכפי שיתברר, תיקון בנקודה מכרעת אחת. היא נופלת אם הרשע כבר פועל בעוד הקהילה עדיין על הארץ: אז אין הקהילה הבלם שצריך לסור תחילה.

השלישי: בשורת האוונגליון. כל עוד הבשורה הטובה צריכה עדיין לצאת עד קצות הארץ (מתי 24:14), שומר אלוהים את ידו על מהלך ההיסטוריה; הקץ ממתין עד שהקציר נאסף. קריאה בעלת היגיון פנימי יפה, אם כי היא מסבירה את המעבר מסתמי לזכר בקלות פחותה. והיא נופלת אם ההטפה עדיין נמשכת כאשר הרשע כבר יושב על הכס: אז אין היא מה שעיכב אותו.

והרביעי, שיתברר בספר זה ככבד המשקל ביותר: שר מלאכים — מיכאל. הרעיון הוא שמאחורי ההיסטוריה הנראית עומד משמר שמימי, שר המקיים גבול, ושהרשע מתפרץ רק כאשר אותו גבול שמימי מסתלק. הזכרי ho katechōn מתאים אז לשר עצמו; הסתמי to katechon לסדר, לגבול, למשמר שהוא שומר.

ארבעה מועמדים, ארבע קריאות רציניות, ואין ביניהם הסכמה פרשנית. אני אומר זאת בהדגשה, שכן מי שאומר לכם שהוא יודע בוודאות מיהו המעצור — מעמיס על הטקסט יותר מדי. זו קריאה שקולה שאני עומד להציג בפניכם — מעמיקה, מלוכדת, ולפי שכנועי החזקה ביותר — אבל היא קריאה, לא הוכחה.

ובכל זאת אין זה מותיר חוסר אונים. שכן דבר אחד כן אפשר לחדד, גם בלי למלא את השם בוודאות: מה המעצור מעכב למעשה, ומתי הוא מסתלק. ודווקא אלה השניים — התפקיד והתזמון — נותנים לקטע כולו את מקומו בסיפור.

מה הבריח מעכב

התחילו בשאלה המוטעית, שכן היא הנשאלת לרוב. חושבים: המעצור מעכב את צורר המשיח, ומרגע שהוא מסתלק, מופיע צורר המשיח. כאילו הבריח מחזיק את הפושע מחוץ לדלת, והפריצה מתחילה ברגע שהבריח נופל.

אבל לא כך כתוב. וזה משנה הכל.

פרק 5 הראה שהרשע אינו עולה על הבמה רק באמצע ההיסטוריה. הוא נכנס כבר בראשית שבוע השנים האחרון — לא כמפלצת, אלא כשר שלום, האיש "הִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים" (דניאל 9:27א). הוא כבר אז, בקריאת ספר זה, נגלה; פאולוס מזכיר זאת בפסוק 3 אף כאות הראשון שקודם ליום. הפושע אפוא כבר זמן רב בפנים. הוא קיבל מפתח, נתקבל בברכה, חתם על ברית. הבריח אינו מחזיק אותו בחוץ.

אם כן, מה הבריח כן מעכב?

לא את הופעתו, אלא את התגלותו המלאה. לא את עצם הופעתו, אלא את התגלותו המלאה למה שהוא ביסודו. שכן באיש הזה חבויה דמות שנייה, דמות שעדיין ממתינה: ההאלהה העצמית השטנית המלאה, הרגע שבו הוא "יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים וּמַרְאֶה אֶת-עַצְמוֹ כִּי אֱלֹהִים הוּא" (2:4). ה-naos — המקום הקדוש עצמו, המקדש הפנימי, לא רחבת המקדש סביבו. השיקוץ על המקום הקדוש. זה מה שמעוכב. לא שר הברית בשער, אלא האל על כס האלוהים.

וכעת נופל הקטע כולו על מקומו. המעצור אינו שומר דלת המחזיק את הנבל בחוץ. הוא בולם על השלב האחרון. הוא מתיר לפושע להיכנס אל הבית, אל המסדרונות, עד ממש מול אולם הכס — ומעכב אותו שם. עד עתה. עד אשר. חמשת המשפטים מן הפרק הראשון עדיין ממתינים להשלמתם. "הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד [...] אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו 14:13–14). החלום נחלם בשמים, לפני זמן רב, ומאז שוב ושוב — בידי בבל, בידי העריץ, בידי כל יד שפשטה אל הכתר. אבל מעולם, מעולם לא, הוא לא הושלם. משהו תמיד עיכב אותו. היד מושטת ומושטת, אבל מונחת יד על פרק כף היד.

זו התפיסה של ישעיהו 14, מועלית עד ממש לפני שיאה ומוחזקת שם. והמעצור הוא היד המחזיקה אותה. כל עוד הוא עומד, אין כוכב השחר יכול לעלות אל מדרגותיו האחרונות. השיקוץ אינו יכול להיות מוצב. ההאלהה העצמית אינה יכולה לפרוץ. יש גבול, והגבול מחזיק.

עד שהוא מסתלק.

הרגע שבו נופל הבריח: מלחמה בשמים

וכעת הסצנה שאליה רץ כל המערך. שכן פאולוס אינו אומר רק שהמעצור מסתלק — הוא אומר משהו מוזר על האופן: הוא יוצא "מן התווך" (2:7). נעלם מן התווך, הלך ממקומו. זו לשון של דמות העומדת אי שם, באמצע הבמה, ומורחקת.

היכן זה קורה? ומתי?

אני מאמין שהכתוב מַראה לנו את הסצנה הזו, בדף אחר, במילים אחרות, אבל זה אותו המאורע. בהתגלות 12 מתואר מה שמתרחש במחצית הראשונה של שבוע השנים האחרון, בין לקיחת הכלה לשופר החמישי — לא על הארץ, אלא מעליה:

"וַתְּהִי מִלְחָמָה בַּשָּׁמָיִם: מִיכָאֵל וּמַלְאָכָיו נִלְחֲמוּ בַּתַּנִּין, וְגַם הַתַּנִּין וּמַלְאָכָיו נִלְחָמוּ. וְלֹא יָכֹלוּ, וּמְקוֹמָם לֹא נִמְצָא עוֹד בַּשָּׁמָיִם. וַיֻּשְׁלַךְ הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, הוּא הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, הַנִּקְרָא מַלְשִׁין וְשָׂטָן, הַמַּתְעֶה אֶת כָּל תֵּבֵל. הוּא הֻשְׁלַךְ אַרְצָה וּמַלְאָכָיו עִמּוֹ הֻשְׁלָכוּ" (התגלות 12:7–9).

והקול הבא מיד אחריו, מן השמים:

"עַתָּה בָאָה הַיְשׁוּעָה וְהַגְּבוּרָה וּמַלְכוּת אֱלֹהֵינוּ וּמֶמְשֶׁלֶת מְשִׁיחוֹ, כִּי הֻשְׁלַךְ הַמַּשְׂטִין אֶת אַחֵינוּ, הָעֹמֵד לְשִׂטְנָם לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה" (12:10).

שם עומדת המילה שפותחת הכל. התנין אינו מושלך סתם כצבא מובס; הוא מושלך כמשטין המאבד את גישתו. שכן כל עוד יכול היה השטן לבוא השמימה, עשה שם דבר מסוים: הוא השטין. הוא עמד יומם ולילה לפני הכס והביא את האשמותיו נגד קדושי האל. הייתה לו פונקציה, מקום, גישה — כתובע ובידו רישיון לאולם בית המשפט של השמים.

ובדיוק אותה גישה נשללת ממנו בין לקיחת הכלה לשופר החמישי. מיכאל נלחם, והתנין מושלך מטה. המשטין מסולק ממשרתו. מלאכיו נופלים עמו: מקומם אינו נמצא עוד בשמים.

ראו עתה מה משמעות הדבר למעצור. שכן מה עיכב את הרשע? הסדר השמימי. הגבול המפריד את הארץ מן הכס, הסדר המשפטי של השמים האומר: עד כאן, ולא הלאה. כל עוד עמד אותו גבול, כל עוד החזיק המשמר השמימי את מקומו, לא יכול היה התנין להחיות במלואו את כלי מעשהו על הארץ — את החיה. הוא יכול היה להשטין, יכול היה לזעום, אבל לא יכול היה להציב את השיקוץ. בריח היה מונח על השלב האחרון. ואותו בריח קוּיַם בידי שר.

שכן הקשיבו לדניאל, הרואה מאות שנים קודם את אותו שר בא לתנועה, ובו שם אחד: "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ" (דניאל 12:1). בעת ההיא — עת הקץ — יעמוד מיכאל. זה אותו שר כמו בהתגלות 12, שם הוא נלחם והתנין מושלך מטה, אבל דניאל אינו מתארך את המלחמה ההיא: ה"בעת ההיא" שלו מתחבר לקץ המלך (דניאל 11:45), הד ללא תאריך.

כאן נסגר המעגל. המעצור הוא בקריאה זו הסדר השמימי, גבול אולם בית המשפט שמיכאל מקיים. כל עוד מיכאל שומר את משמרתו, נשאר התנין מורחק מהתפרצותו המלאה — מותר לו להשטין, אך לא לטרוף. ו"לצאת מן התווך" הוא אז בדיוק מה שהתגלות 12 מַראה: לא שהמעצור מובס, אלא שהגבול מסתלק משום שהקרב מוכרע — המשטין נופל, מקומו באמצע החצר השמימית מתרוקן, והמשמר שהרחיק אותו שם סיים את תפקידו ויוצא מן התווך. כך נופל המעצור על הארץ.

וראו מה מתפרץ אז. השורה הבאה אחריו, בחלחלה:

"לָכֵן רָנּוּ שָׁמַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם! אוֹי לָכֶם יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְהַיָּם, כִּי יָרַד הַשָּׂטָן אֲלֵיכֶם בְּחֵמָה גְדוֹלָה, בְּיָדְעוֹ כִּי קְצָר זְמַנּוֹ" (12:12).

התנין יורד מטה. לא עוד משטין בשמים, אלא חמה טורפת על הארץ. והוא יודע שזמנו אוזל. הוא מתנפל על החיה — ובקרוב, בשיקוץ, הוא מחיה אותה במלואה, ויכולה התפיסה לעלות על מדרגותיה האחרונות. אז יכול הרשע לשבת "בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים" (תסלוניקים ב 2:4). אז הוא "נגלה" במלוא מובן המילה (2:8). השיקוץ מוצב. חלום כוכב השחר, לרגע אחד קצר ונורא, מבוצע.

כך אני קורא את תסלוניקים ב 2 ואת התגלות 12 לא כשני מאורעות שונים, אלא כאחד. הסרת המעצור (תסלוניקים ב 2:7) מתלכדת בקריאה זו עם השלכת המשטין (התגלות 12:9–10). מה שפאולוס מתאר מלמטה — המעצור המסתלק והרשע המתפרץ — מתאר יוחנן מלמעלה: המלחמה בשמים המשליכה את התנין על הארץ. מאורע אחד, שתי מצלמות. והוא מניע את ציר אחרית הימים: בין לקיחת הכלה לשופר החמישי נופל מעל הארץ המשטין; אחר כך מוצב על הארץ השיקוץ, ומן השיקוץ והפסח ואילך פוסע מיכאל הצדה לגמרי מירושלים. כך מסתלק המעצור בשלושה צעדים: צעד ראשון בראשית השבוע, כאשר הרוכב על הסוס הלבן מורשה לצאת (התגלות 6:2); ה"יציאה מן התווך" אחרי לקיחת הכלה, במלחמה בשמים (התגלות 12:7-9); והפסיעה הצדה המלאה מירושלים בשיקוץ (דניאל 12:1; התגלות 11:2; 12:14).

לא הקריאה הרווחת

עליי להיות כאן חד, שכן ההבדל מפרשנות ידועה גדול, ומי שמשתיק אותו — מטעה.

הקריאה הפְּרֶה-טריבולציוניסטית הרווחת אומרת: המעצור הוא רוח הקודש, הפועלת דרך הקהילה, והוא נלקח בראשית — כאשר הקהילה נלקחת נופל המעצור, ואז מתחילה הצרה. מאורע אחד: ההילקחות היא הסרת המעצור.

במודל של ספר זה אלה השניים נפרדים זה מזה. וההבדל אינו פרט; הוא כל הארכיטקטורה.

בספר זה הכלה אינה נלקחת בראשית השבוע, אלא בחותם השישי — לפני השיקוץ, לפני החֵמה, "נִשְׁמֶרֶת מִשְּׁעַת הַנִּסָּיוֹן הָעֲתִידָה לָבוֹא עַל כָּל תֵּבֵל" (התגלות 3:10). זו הלקיחה האחת. ולקיחת המעצור היא מאורע אחר, מאוחר יותר, בשמים, בין לקיחת הכלה לשופר החמישי: השלכת המשטין. מן השיקוץ ואילך פוסע מיכאל לאחר מכן הצדה לגמרי מירושלים. שתי לקיחות שונות, בשני רגעים שונים, בשתי משמעויות שונות.

ראו כיצד הן מתייחסות זו לזו, שכן בכך טמונה האלגנטיות של הקריאה. הרשע "מתגלה" פעמיים. פעם אחת בראשית, כשר ברית (2:3). פעם אחת באמצע, כאל על הכס (2:4, 8). ולקיחת הכלה נופלת בדיוק ביניהן — אחרי הופעתו כשר שלום, ולפני ההאלהה העצמית שלו. הכלה מובאת הביתה בעוד הרמאי משחק עדיין את שר השלום, לפני שפניו האמיתיים פורצים. היא אינה רואה עוד את השיקוץ; היא כבר בבית כאשר המשטין נופל והתנין יורד במלוא חמתו.

זו תמונה שונה מן הרווחת. הקהילה אינה הבריח הנופל כדי שהרע יוכל להתחיל. הרע כבר התחיל אז — שר הברית כבר עומד שם. הבריח הנופל הוא שמימי: משמר מיכאל, גבול אולם בית המשפט, היד על פרק כף היד של התפיסה. והוא אינו נופל בעת ההילקחות, אלא אחריה, לפני השופר החמישי, כאשר מיכאל נלחם והמשטין מתרסק מטה.

אני מודה: זו אינה פרשנות הרוב, ואני רוצה שתדעו זאת. כוחה של קריאה זו אינו בכך שהרבים חולקים אותה — אין הם חולקים — אלא בכך שהיא עושה דבר שאיש מן המועמדים הקלאסיים אינו עושה: היא מקשרת את החידה הקשה ביותר של הברית החדשה למאורע מוחשי, הנזכר בטקסט עצמו. הקריאות האחרות צריכות למלא את ה"להיות סר מן התווך" במשהו שהטקסט אינו נוקב בו — נפילה רחוקה של רומא, הילקחות שהטקסט אינו מזכיר כאן. קריאה זו מצביעה על מאורע שהכתוב מתאר במפורש (התגלות 12:7–10), במילה — משטין — המתארת בדיוק בעל תפקיד בעל גישה המסולק ממשרתו. היא הופכת חידה לסצנה. זו המלצתה. לא הוכחתה.

ולקריאה זו יש קושי משלה, הנמדד באותה מידה כמו שלושת האחרים: מיכאל אינו מופיע בתסלוניקים ב 2. פאולוס אינו מזכיר אותו בשום מקום, ו"לצאת מן התווך" הולם יותר את מי שנסוג מאשר את מי שמנצח, בעוד מיכאל בהתגלות 12 מנצח. מה שהיה מפריך אותה: היא נשענת על המעבר מסתמי לזכר (2:6-7); אם יתברר שאצל פאולוס זהו מעבר סגנוני רגיל שאין מאחוריו אדם, נופלת משענתה החזקה ביותר.

שני ה"עד אשר"

החזיקו עתה את הספר הראשון לצד פרק זה, שכן כאן נוגעת המראה בנקודתה העמוקה ביותר.

בספר הראשון ישב מלך לימין האל, ומעליו עמד "עד אשר". "נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ" (תהלים 110:1). המלך האמיתי ממתין. הוא מרומם, מוכתר, ויושב על הכס — והוא מתאפק. הוא אינו פושט קדימה. יש "עד אשר", שעון שמימי שעדיין לא תם, והמלך מכבד אותו. הוא ממתין עד השעה שבה האב ישית את האויבים תחת רגליו. זוהי הסבלנות הקדושה של המתנה: הבן שקיבל, ושאינו תופס את המתקבל אלא ממתין לו.

וכאן, בצל, עומד "עד אשר" שני. יש בריח על הרשע, "עַד כִּי-יֵצֵא מִן הַתָּוֶךְ" (תסלוניקים ב 2:7). גם המזייף ממתין. לא מתוך סבלנות — אין לו סבלנות; הוא רק יודע שמעכבים אותו. הוא מושיט אל הכס ונתקל בגבול. הוא רוצה לעלות על המדרגות האחרונות ואינו יכול. יש "עד אשר", והוא אינו שלו; הוא מוטל עליו. הוא רוקע מאחורי בריח שאינו יכול לפרוץ, וממתין — זועם, חסר סבלנות, עם השעון בעורפו — עד שהיד תסתלק מפרק כף ידו.

שני "עד אשר", ושעון שמימי אחד.

האחד הוא סבלנות המלך המולך וממתין עד שתכה שעתו. האחר הוא חוסר הסבלנות של המזייף הזועם וממתין עד שייפול בריחו. המלך מתאפק משום שהוא יודע שהניצחון קבוע. המזייף עצור משום שהוא יודע שהוא מפסיד. הראשון ממתין באמון; השני בחֵמה. ושני השעונים פועלים על אותו מנגנון, שכן זה אותו האל המחזיק את העתים בידו — האומר למלך "עד אשר אשית", והשם לרשע גבול "עד אשר יסתלק".

זו חלחלת הפרק הזה. ההיסטוריה נראית כיוצאת מגדותיה, הרע נראה כמשתחרר, הבריח נראה ככורע — אבל אין דבר שנמלט. ה"עד אשר" האפל תלוי באותו שעון כמו האור. המדרגות האחרונות של התפיסה והדום הרגליים של המתנה מתוזמנים בידי יד אחת. וכאשר הבריח סוף סוף מסתלק והרשע מתפרץ, אין זו תבוסה של השמים אלא שלב בתוכניתם — השעה האחרונה, הקצרה, שמקבל המזייף בטרם המלך, אשר "עד אשר" שלו תם אז גם הוא, קם מכסאו ובא.

שכן ראו את אכזריות הסימטריה. כוכב השחר הושיט אל המדרגה הגבוהה ביותר ונפל אל הבור העמוק ביותר. הבן ירד אל המדרגה העמוקה ביותר ורומם אל הכס הגבוה ביותר. וכעת, בקץ, מסתלק הבריח מפני התפיסה — לרגע אחד קצר מושיט הרשע עד הר האלוהים — אבל זהו בדיוק הרגע המבשר את נפילתו. "וְאָז יִגָּלֶה הָרָשָׁע אֲשֶׁר יְמִיתֶנּוּ הָאָדוֹן בְּרוּחַ פִּיו וְיַשְׁבִּיתֶנּוּ בְּהוֹפַעַת בּוֹאוֹ" (2:8). הבריח נופל; התפיסה משלימה את עצמה; ובאותו רגע מתחיל קצו של התופס. הוא מקבל את כסאו לשעה אחת, ומאבד אותו לנצח. מי שהושיט יד מעלה, נפל מטה. זה, מילה במילה, החוק מן הפרק הראשון — מתבצע עתה בפעם האחרונה.

---

העמקה — אולם בית המשפט השמימי וסילוק המשטין ממשרתו

הדימוי של השטן כמשטין באולם בית משפט שמימי אינו זווית הנכפית מבחוץ; הכתוב מַראה את אולם בית המשפט הזה בפעולה שלוש פעמים, ובכל פעם עומד בו המשטין.

הסצנה הברורה ביותר עומדת בפתיחת איוב. "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם" (איוב 1:6). השטן — בעברית ha-satan, עם תוית הידוע: לא כל כך שם פרטי כי אם תפקיד, "המאשים", "המתנגד" — נהנה מגישה אל החצר. הוא מתייצב לפני הכס, פונים אליו, הוא משיב, והוא מביא את אשמתו: איוב עובד את אלוהים רק בשביל השכר; קח ממנו את רכושו, והוא יקלל אותך (1:9–11). זוהי, עד פרטי הנוהל, שמיעת טענות של בעל תפקיד בעל סמכות. הוא דורש מבחן, ומותר לו — בתוך גבולות — לבצעו. בפעם שנייה הוא שב, עם אותה גישה ועם אשמה חדה יותר (2:1–6). פרקי הפתיחה של איוב מַראים לנו, בקצרה, כיצד פועלת החצר השמימית: עומד משטין לפני הכס, ויש לו מקום.

זכריה 3 מַראה את המשטין שוב בפעולה, וכאן כבר נופלת הקדמה של פיטוריו. הנביא רואה את יהושע הכהן הגדול עומד "לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ" (זכריה 3:1). המשטין עושה את אשר שמו אומר: הוא משטין, ויש לו עילה — יהושע עומד שם "לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים" (3:3), מטונף, אשם. אבל אז נשמע פסק דין השופט, ואין הוא זיכוי על יסוד חפות אלא נזיפה במשטין עצמו: "יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם" (3:2). הבגדים הצואים מוסרים, האשמה מתבטלת, והמשטין מושתק. כאן ניכר, בקטן, אשר בהתגלות 12 קורה בגדול: המשטין מוכרע בידי חסד השופט.

ובהתגלות 12 הוא מסולק סופית ממשרתו. "הֻשְׁלַךְ הַמַּשְׂטִין אֶת אַחֵינוּ, הָעֹמֵד לְשִׂטְנָם לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה" (12:10). העילה שעליה הוא מפסיד אינה שהקדושים מתגלים כחפים, אלא ש"הֵם נִצְּחוּהוּ בְּדַם הַשֶּׂה" (12:11). האשמה הייתה אמת — אנו אשמים — אבל היא נפרעה. וחוב פרוע אינו ניתן עוד להישפט עליו. לתובע יש תיק שמבחינה משפטית כבר הוסדר; אשמתו התרוקנה; משרתו מיותרת. לכן הוא נופל. לא משום שההאשמה הייתה כוזבת, אלא משום שהשה נשא אותה. החסינות הדיפלומטית של המשטין בחצר העליונה תמה ברגע שהדם מקבל את המילה האחרונה.

כך נעשה גלוי מדוע הסרת המעצור עולה בקנה אחד עם השלכת המשטין. מה שריסן את העולם לא היה רק כוח; היה זה סדר, ובלב הסדר הזה עמד אולם בית משפט שבו ידע הרע את מקומו — משטין, לא מושל; מתנגד בתוך הגבולות, לא עריץ בלי גבול. כל עוד עמד אותו סדר, נשאר התנין בעל תפקיד. כאשר מיכאל נלחם והאשמה נפלה לעד, איבד התנין את משרתו — ומי שאינו יכול עוד להיות משטין בשמים, נעשה טורף על הארץ. הגבול שריסן אותו היה אולם בית המשפט עצמו. ואולם בית המשפט ננעל כאשר דם השה הכריע את תיקו האחרון.

העמקה — to katechon ו-ho katechōn: הסתמי הנעשה אדם

המוזרות הדקדוקית בתסלוניקים ב 2 אינה מקרה של סגנון; היא המפתח הנושא את כל הקריאה, והיא ראויה לדיוק.

בפסוק 6 כותב פאולוס על "מה שמעכב" — to katechon, סתמי. בפסוק 7 על "הוא שמעכב" — ho katechōn, זכר. אותו הפועל, katechō, שמשמעו "להחזיק, לעכב, לרסן". אבל פעם אחת דבר, פעם אחרת אדם. תחילה כוח; אחר כך מישהו המגלם אותו. כאילו פאולוס מדבר תחילה על "הסמכות" ואחר כך על "בעל הסמכות", תחילה על "החוק" ואחר כך על "השופט". המעבר מסתמי לזכר מצביע על משהו שהוא גם סדר וגם אדם המקיים אותו.

ודווקא זה מה שעושה את קריאת הספר הזה כה טבעית. שכן מהו to katechon, הכוח הסתמי? הסדר השמימי, הגבול, אולם בית המשפט — המשמר המעכב את ההתפרצות המלאה. ומיהו ho katechōn, האדם המגלם אותו? השר המוביל את המשמר הזה: מיכאל, "הַשַּׂר הַגָּדוֹל" הקם (דניאל 12:1). הסדר וגם מקיימו. הסתמי מתאים לגבול; הזכרי לשומר הגבול. אף מועמד אחר אינו מסביר את החילופים בלא אונס. ב"אימפריה הרומית" צריך להוסיף את הקיסר לזכרי; ב"רוח הקודש" צריך להוסיף את פעולת הרוח לסתמי; ב"בשורת האוונגליון" הזכרי צורם. במשמר השמימי תחת מיכאל מתאימים שניהם מאליהם.

תולדות הפרשנות של שתי המילים הללו הן שדה מלא דעות שקולות, לא תיק סגור. אבות הכנסייה נטו אל האימפריה הרומית; רבים מן הרפורמטורים קראו בהן את הבשורה או את סדר השלטון; המסורת הדיספנסציונלית המודרנית בחרה ברוח הקודש עם הקהילה; ומיעוט מתמיד הצביע, לאורך הדורות, על מיכאל. ספר זה הולך בקו האחרון, אך מכנה אותו כפי שהוא: קריאה שקולה, לא פרשנות הרוב. כוחה אינו במספרים אלא בלכידות. היא מסבירה את החילוף הדקדוקי בצורה הטהורה ביותר; היא מקשרת את ה"מעצור" לדמות שהכתוב במקום אחר מַראה במפורש כקמה ונלחמת (דניאל 12:1; התגלות 12:7); והיא הופכת את ה"להיות סר מן התווך" לא להיעלמות מעורפלת אלא לסצנה ניתנת להצבעה — המלחמה בשמים. פרשנות המקשרת חידה לטקסט, ולא להשערה, ראויה למשקל של תשומת הלב. אבל היא נושאת את סימן ההיכר של כל פרשנות טובה של חידה: היא משכנעת בלכידות, ואינה מתיימרת ליותר מכך.

מילה אחת עוד על מה שכאן אין צריך לקרות. כמה קריאות של פסוק 4 — "עַד-כִּי-יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים" — תלויות בשאלה אם בירושלים צריך תחילה להיבנות מקדש. היוונית naos עוזרת כאן: היא מציינת את המקום הקדוש עצמו, המקדש הפנימי, הנקודה שבה שוכן אלוהים — לא המתחם האבני סביבו, שלו יש ביוונית מילה אחרת (hieron). הדגש אינו על הבניין אלא על מקום האלוהים, התפוס בידי כובש. השיקוץ אינו בראש ובראשונה ארכיטקטורה; הוא יהירות — יצור התופס את מקום הבורא. זה, עד הפרט האחרון, התפיסה של ישעיהו 14: לא "אבנה מקדש", אלא "אשב בהר מועד".

העמקה — שני השלבים, והיכן נופלת ההילקחות

הפרק כולו תלוי בקריאה שקולה: שה"התגלות" של הרשע אינה רגע אחד אלא שני שלבים, ושההילקחות נופלת ביניהם במקום מסוים.

שני השלבים הולכים בעקבות שני חצאי שבוע השנים האחרון של דניאל (דניאל 9:27). שלב ראשון, בראשית: הוא מופיע כשר ברית, כאשר הוא "הִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים". זו ה"התגלות" של תסלוניקים ב 2:3 — הוא נעשה נראה על במת העולם, אבל כעושה שלום, לא כמפלצת. שלב שני, באמצע: אחרי הסרת המעצור הוא "יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים", ב-naos (2:4), ונעשה "נגלה" במובן המלא, הנורא (2:8). זה השיקוץ. ההתגלות הראשונה היא מסכה; השנייה היא הפנים שתחתיה.

שני דברים תומכים בקריאה זו. הראשון הוא שם. "בן האבדון" — כך מכנה פאולוס את הרשע (2:3) — מוטל בכל הכתוב על שני אנשים בלבד: על דמות זו, ועל יהודה (יוחנן 17:12). והמאיר הוא: יהודה היה בן האבדון כבר לפני שהשטן בא בו. הוא היה כזה מן ההתחלה, מסומן, נבחר, "שטן" (יוחנן 6:70) — אבל ההיתפסות המלאה באה רק מאוחר יותר, ליד השולחן, כאשר "בָּא הַשָּׂטָן אֶל-קִרְבּוֹ" (יוחנן 13:27). תחילה נגלה כפי שהיה; אחר כך נתפס במלואו. כך גם הרשע: גלוי כשר ברית בראשית, שטני במלואו בשיקוץ. ההתגלות קודמת להיתפסות המלאה. הדבר השני התומך בה הוא המעצור עצמו: אם ההתגלות המלאה מעוכבת "עַד כִּי-יֵצֵא מִן הַתָּוֶךְ", אזי ההתגלות של פסוק 3 אינה חייבת להיות אותה התגלות מלאה; "מלאה" אינו כתוב אצל פאולוס, הוא נובע מן הקריאה. פאולוס משתמש כאן שלוש פעמים באותו פועל (2:3, 6, 8); שההתגלות הראשונה היא הברית, קורא ספר זה מתוך דניאל 9:27, לא מתוך התסלוניקים השנייה.

וכעת ההילקחות. בספר זה — ובכל הטרילוגיה שזה חלקה — הכלה מובאת הביתה בתפר של החותם השישי, לפני השיקוץ ולפני שהחֵמה מתפרצת. היסודות הם החֵמה הפורצת בחותם השישי (התגלות 6:17) והטיפוס של לוט (לוקס 17:29-30). ארבעה מקומות מאשרים זאת. התגלות 3:10: "אֶשְׁמָרְךָ מִשְּׁעַת הַנִּסָּיוֹן הָעֲתִידָה לָבוֹא עַל כָּל תֵּבֵל." התגלות 7: ההמון הרב עומד כבר לפני הכיסא, בתפר של החותם השישי (7:9), הכלה ראשונה מבין הבאים "מִן הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה" (7:14), והנקראים מאוחר יותר מצטרפים אליה (6:11). התגלות 12: הילד נחטף אל הכיסא (12:5). ומצב האנושות בחותם השישי: כולם מסתתרים, אך איש אינו נושא את תו החיה, בעוד שבקערות בני האדם כן נושאים אותו (התגלות 6:15; 16:2). לוקס 21:28 נשמע עמו: "וְכַאֲשֶׁר תָּחֵל זֹאת לִהְיוֹת הִתְעוֹדְדוּ וּשְׂאוּ רָאשֵׁיכֶם כִּי קָרְבָה גְאֻלַּתְכֶם." ומי שבא לאמונה אחרי אותה שעה, נכנס אל הצרה. לקיחת הכלה נופלת אז בדיוק בין שני השלבים: אחרי הופעת שר הברית, ולפני השלכת המשטין והשיקוץ. הכלה כבר בבית כאשר המשטין נופל.

כאן שייכת הערת השוליים הכנה ביותר של הפרק הזה, ואני נותן אותה בהדגשה. המיקום המדויק של ההילקחות שנוי במחלוקת בקרב הנצרות התקנית — מזה דורות, ועם מאמינים טובים בכל צד. יש חמש עמדות. הקריאה הפְּרֶה-טריבולציוניסטית (ההילקחות לפני כל השבוע); מודל טרום-השיקוץ (בתפר של החותם השישי, לפני השיקוץ); המיד-טריבולציוניסטית (באמצע); קריאת טרום-החרון, באנגלית pre-wrath (מאוחר יותר בשבוע, ממש לפני החֵמה); והפוסט-טריבולציוניסטית (בקץ, בעצם השיבה). לכל אחת טקסטים המחזקים אותה וטקסטים שעמם היא נאבקת. ספר זה הולך במודל טרום-השיקוץ — נשמרת משעת הניסיון, מורחקת בתפר של החותם השישי, לפני השיקוץ — ואני מציג אותו בשכנוע, משום שהוא מתאים ביותר לארכיטקטורה הנפרשׂת כאן. אבל אני מציג אותו כקו הטרילוגיה הזו, לא כדוגמה חלוטה שאח או אחות הקוראים אחרת יעמדו מחוץ לאמת. על העצם של ההילקחות אנו מסכימים: האדון מביא את שלו הביתה. על המתי שוקל ספר זה, ואחרים שוקלים אחרת, וענווה זו שייכת לעניין. מה שבפרק זה קבוע, עומד גם בלי אותו מיקום מדויק: יש בריח על הרשע; הוא מסתלק בשלושה צעדים, בראשית השבוע, אחרי לקיחת הכלה במלחמה בשמים, ומן השיקוץ ואילך לגמרי; ואז, ולא קודם, פורצת התפיסה במלואה.

---

בריח על התפיסה, עד אשר הוא מסתלק. משטין הנופל, ותנין היורד בידיעה שהשעון שלו פועל. כך פורץ הרשע במלואו — והפרקים הבאים מראים מה הוא נעשה אז: לא עוד שר השלום בשער, אלא החיה העולה מן התהום, עם פצע המתרפא ועם שם המבקש מן העולם כולו להשתחוות.

---