המכה האנושה

יש משפט אחד בתיק החיה הלוכד את כל ההיסטוריה המודרנית. יוחנן כותב אותו בעודו מביט אל שבעת הראשים:

"וָאֵרֶא אֶחָד מֵרָאשֶׁיהָ כְּמֻכֶּה מַכַּת מָוֶת וּמַכַּת מָוֶת שֶׁלָּהּ נִרְפָּאָה וַתִּשְׁתּוֹמֵם כָּל הָאָרֶץ אַחֲרֵי הַחַיָּה." (התגלות 13:3)

ראש אחד, פצוע עד מוות. לא החיה כולה — ראש אחד. ואותו ראש מתרפא, וריפוי זה כה לא ייאמן עד שכל הארץ משתוממת עליו ורצה אחר החיה. שני אלפי שנים הוחל הדבר שוב ושוב על מעצמות אחרות. עד שאתה מונה את שבעת הראשים כדרך שנמנו כאן — לא כקיסרי רומא, אלא כשבע הממלכות ששלטו על העיר הקדושה. אזי הראש השביעי הוא הח'ליפות האסלאמית, בדמותה האחרונה האימפריה העות'מאנית. ואז יש לפצע תאריך.

איני כופה זאת כדוגמה. אני מציע זאת כקריאה השקולה — אך זו קריאה המתאימה כמפתח למנעול.

שתי מכות

פצע הממלכה נפל בשתי מכות, אחת צבאית ואחת משפטית.

המכה הראשונה, 1917. הגנרל אלנבי נכנס לירושלים ברגל — מתוך יראת כבוד לא רצה לשבת גבוה על סוס במקום שבו פסע אדונו פעם. התפיסה העות'מאנית בת 400 השנה בעיר, רצופה מאז 1517 — גם מצרים החזיקה בה מ-1831 עד 1840 כווסאל עות'מאני —, נשברה פיזית. הברזל הרפה מן העיר הקדושה. לראשונה מאז הצלבנים, ירושלים אינה עוד תחת שלטון אסלאמי.

המכה השנייה לא נפלה על העיר אלא על הראש עצמו. 3 במרץ 1924, אנקרה, שבע שנים אחרי נפילת בגדאד (11 במרץ 1917). הרפובליקה הטורקית הצעירה, בהנהגת מוסטפא כמאל אטאטורק, מצביעה על הצעת חוק. ברוב פשוט מבוטל התפקיד האחרון בשורה שנשאה סמכות כמעט 13 מאות: הח'ליפות — היורש הרוחני והפוליטי של הנביא, הראש מעל כל קהילת המאמינים. התפקיד מוכרז כפנוי. הח'ליף האחרון מועלה באותו הלילה על רכבת ומגורש מן הארץ, עם קומץ מזוודות.

לא קרב. לא מצור. עריפת ראש בצו חוק. החיה לא מתה מזִקנה; היא הוצאה להורג במשיכת קולמוס. "כִּפְצוּעַ עַד מָוֶת."

וראה אז מה קורה לגוף, שכן זה אולי החשוב מכל התמונה. גוף ערוף ראש מתפרק. הממלכה שהחזיקה בארץ-הלב כמעט 13 מאות, מתפוררת בתוך עשורים אחדים לעשרות מדינות נפרדות: טורקיה, סוריה, עיראק, לבנון, ירדן, ערב הסעודית, מדינות המפרץ, מצרים. גבולות שורטטו בסרגל, מלכים זוטרים הוצבו, ארץ-לב פורקה לפסיפס.

זוכר אתה את רגלי הצלם? ברזל, מעורב בחרס, שאינו נדבק. כאן אתה רואה זאת קורה מילולית. הראש הברזלי נכרת, והממלכה התפרקה למדינות נפרדות: העמים שקלטה בזרע נותרו זה לצד זה — חזקים דיים לאיים, שבירים מכדי להיתָּך יחד. חלום נבוכדנצר, שהתגשם מול מצלמות המאה ה־20.

לא אדום, כי אם שחור

מכה אנושה היא אנושה. אלא אם כתוב שהיא מתרפאת.

והריפוי לא החל בצבא. הוא החל בנפט.

תחת אותה ארץ-לב מפוררת — ערב, המפרץ, עיראק, איראן — שכן הדלק של כל העולם המודרני. מאז שנות ה־30 וה־40 החל לזרום פנימה עושר בקנה-מידה שההיסטוריה לא ידעה כמותו. הגוף הערוף, ששכב מפורר על הקרקע, קיבל לאט שוב דם בעורקיו. לא אדום, כי אם שחור.

היד שהזרימה את הדם באה מן המערב. ב-1945, על אונייה צבאית בתעלת סואץ, כרתה אמריקה ברית עם בית סעוד: אנו נערוב לביטחונכם, אתם תערבו לנו את הנפט. לאחר משבר הנפט של 1973, כשהמחיר הוכפל בארבעה במכה אחת, נעו סכומים בהיקף שאיש לא יכול היה לתפוס — ממפעלי המערב אל כספות המדבר. וכסף זה בנה. מסגדים בכל יבשת. בתי ספר וקתדרות אקדמיות. קרנות ממשלתיות שקנו חלקים מן המערב עצמו — נמלים, מותגים, מגדלים, מועדונים. התליין משלם, זה 100 שנה, בעבור שיקום קורבנו.

והכמיהה אל הראש מעולם לא מתה. בקושי ארבע שנים לאחר עריפת הראש, ב-1928, נוסדו במצרים האחים המוסלמים — בעלי אובססיה אחת: שיקום מה שנלקח ב-1924. אותה מחשבה אחת זורמת כנהר תת-קרקעי לאורך המאה, פעם נדחקת, פעם שבה ועולה, עד שב-2014 עלתה מעל פני הקרקע בעיר בעיראק, שם הכריזו דגלים שחורים על "ח'ליפות" והעולם שמע שוב את המילה שחשב כי נשכחה.

היה כאן מפוכח. אותה ח'ליפות של 2014 שבה והוכתה. הראש עוד לא חזר; השברים עוד מונחים שם, כמדינות נפרדות החושדות זו בזו. מה שנגלה לעין עתה אינו הלידה. זוהי ההיריון. הגוף שב לנשום, הדם זורם, הצירים מתחילים — אך הדמות שצריכה לצאת מרחם זה עוד אינה ניצבת על רגליה.

שכן יש ארס בכתוב. יוחנן אומר שכל הארץ משתוממת על החיה המרפאה וקוראת: "מִי כָמוֹהָ לַחַיָּה, וּמִי יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתָּהּ?" (13:4). השתוממות עולמית זו טרם חשה הארץ מעולם. איש לא השתומם על האופן שבו התעשרו מדינות המפרץ. אותו רגע עוד שוכן לפנינו — הרגע שבו הראש המת באמת ניצב על רגליו, בדמות, בעלת שם, והארץ קוראת לו פלא.

העמקה — השמיני, ומן השבעה

פסוק אחד בהתגלות 17 נראה כחידה, עד שאתה מונה את הראשים בדרך זו. המלאך אומר על החיה: "הָיְתָה וְאֵינֶנָּה, וַעֲתִידָה לַעֲלוֹת מִן הַתְּהוֹם [...] וְהִיא עַצְמָהּ הַשְּׁמִינִית, וְהִיא מִן הַשִּׁבְעָה" (17:8,11).

מדובר תחילה בממלכה. היא הייתה — כמעט 13 מאות, מ-637 ועד 1917, בדמותה האחרונה האימפריה העות'מאנית. היא איננה — מאז כניעת ירושלים ב-9 בדצמבר 1917; שבע שנים אחרי נפילת בגדאד הסיר אטאטורק ב-1924 גם את הח'ליפות. והיא עתידה לעלות — היא שבה, בעת שקבע אלוהים. לא כשמינית, ממלכה חדשה לגמרי הבאה מן האין, אלא כשמינית שהיא "מן השבעה": הראש השביעי, הקם לתחייה. ממלכה עתיקה השבה ומחיה, לא ממלכה חדשה המתחילה. זה בדיוק מהי מכת מוות שנרפאה: אותו הראש, שב וחי. המילים אינן חותמת-זמן מנקודת מבטו של יוחנן, אלא פרודיה מעוותת על שם אלוהים, "ההווה והיה והבא" (1:4, 8; 4:8). והן חלות, בקריאתו של ספר זה, בכפילות: גם האיש שבראש מקבל את מכת המוות וקם (ראה להלן).

שתי מסגרות מנייה, מסר אחד. דניאל 2 מונה מבבל, ראש הזהב, ומגיע אל הרגליים — ממלכת-הקץ האסלאמית כממלכה החמישית שלאחר רומא. התגלות 17 מונה את כובשי ירושלים ממצרים, ומגיעה אל השמיני — אותה ח'ליפות שקמה לתחייה. נקודות פתיחה שונות, אותה מסקנה: אחרי רומא באה עוד ממלכה, ובסוף היא קמה לתחייה. מי שממשיך להביט רק אל המערב, מחמיץ את הראש היחיד שהכתוב מבטיח כי ישוב.

הפצע נעשה פנים

עד כה עסק הדיון בממלכה. אך ממלכה אינה מדממת מחרב, וממלכה אינה קמה לחיים מתהום. זה קורה לאדם.

ולכן יש לפצע שתי שכבות. מה שקרה ב-1924 לח'ליפות היה החזרה הכללית — צורת הפצע, בגדול, על במת ההיסטוריה העולמית. המילוי המלא, העמוק ביותר, אינו אימפריה אלא אדם. עתידה לבוא דמות המגלמת את הראש המרפא: אל-מהדי של הציפייה האסלאמית, הגואל המשקם את הח'ליפות ומאחד מחדש את הקהילה — הגיבור הסוני מגזע הנביא וגם האימאם הנסתר השיעי, בדמות אחת הסוגרת את השסע העתיק ביותר של האסלאם. אבל שסע שנסגר עדיין לא התאחה. מה שמקבץ סוני ושיעי סביבו הוא מטרה משותפת ואויב משותף, וקשר כזה מאחד אפילו יריבים מבלי להפוך אותם לאחד. עמי הממלכה מתערבים, אך אינם נדבקים (דניאל 2:43); האחדות סביב הדמות הזאת גדולה ביותר ממש לפני שהיא נשברת.

הוא הראש שנכרת ב-1924, שב על הכתפיים. הוא, בלשון דניאל, הקרן הקטנה העולה בין ה־10 — הכוח הזומם "לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת" (דניאל 7:25): לוח שנה חדש מנקודת פתיחה חדשה, וחוק אחד על פני כל החיים. אין הוא חפץ בארץ בלבד. הוא חפץ בזמן ובחוק — שני הדברים השייכים לאלוהים בלבד. זהו אותו האיש שכבר הופיע בספר הזה תחת שמות אחרים: איש הרשע, בן האבדון, המלך המזויף. לאורך כל ההיסטוריה נעו פניו — בבל, החיה, הקרן הקטנה, המלך הנבזה — אך הצעתו נותרה אותה הצעה, ותפיסתו נותרה אותה תפיסה.

וכאן נסגר המעגל עם הפצע. בקריאתו של ספר זה, הנגזרת מהתגלות 13:3 ו-13:14, איש זה, בשלב האמצע של השבוע האחרון, בימים שלפני השיקוץ, מוכה בעצמו — מכה אנושה, חרב — וקם. תחיית-מתים מזויפת: החיה "עוֹלָה מִן הַתְּהוֹם" ותופסת בידה את הגוף המוכה. באותו הרגע באה ההשתוממות שראה יוחנן. לא על הנפט. לא על מדינות המפרץ. על איש שהיה מת וחי, ושהארץ מוסרת עצמה לו בשאלה: מי כמוהו?

שני התאריכים זה לצד זה נותנים את כל הפרשה. 1924 הראה את צורת הפצע. הימים סביב אמצע השבוע יראו את הפצע עצמו.

ראש מת השב לנשום. גוף מפורר השב לקבל דם. ממלכה השבה מקבר ההיסטוריה, ואיש בראשה הקם מן המוות. זוהי התפיסה, בפעם האחרונה — והפעם בכתר הנראה כתחיית-מתים.

אך לזיוף יש תמיד מקור. מול ראש זה המקים את עצמו מן התהום, ניצב ראש אחר, שהאב הקים מן הקבר. מול החיה האוחזת בכס, ניצבת האבן שאינה אוחזת.