חמישה משפטים: "אני אעשה"

הרבה לפני שהיה אדם שניתן לפתותו, כבר הייתה נפילה.

אי-שם לפני בראשית ג, לפני הנחש בעשב, התרחש בשמים דבר-מה שהכתוב מסיט מעליו את הווילון רק פעמים ספורות — קצרות, חדות, כהבזק ברק המאיר נוף שלם לשנייה אחת. אחד ההבזקים הבהירים ביותר נמצא במקום בלתי צפוי: בלב שיר לעג על עריץ ארצי.

הנביא ישעיהו מקבל את הצו לשיר שיר על "מלך בבל" (ישעיהו 14:4), האיש שהרעיד את העולם ועתה שוכב בעצמו בקבר. שיר לעג מדיני, במבט ראשון. אך באמצע מתרוממת הלשון מעל הארץ, כאילו מאחורי המלך הנפול נגלית דמות עתיקה הרבה יותר, והמילים נעשות גדולות מדי עבור כל אדם שהוא:

"אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר!" (14:12).

ואז, חמש פעמים בזו אחר זו, המשפט הנושא הכול. חמש מדרגות של מעלה אחת כלפי מעלה, כל מדרגה "אני":

"הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה עַל-בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (14:13-14).

חמש פעמים "אני". חמש פעמים יד המושטת גבוה יותר. והמעלה אינה מסתיימת בעושר, לא בכוח, אלא בכס עצמו: להיות שווה לאלוהים. זוהי התפיסה בצורתה הטהורה ביותר. יצור המושיט יד בכוח אל המקום השמור לבורא בלבד. לא בקשה. לא המתנה. תפיסה.

והתוצאה ניצבת מיד לאחר מכן, בשורה אחת המפילה את כל המעלה: "אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר" (14:15). מי שהושיט יד מעלה, נפל מטה. אין זו אירוניה. זהו החוק. זוהי, מילה במילה, התנועה ההפוכה למה שהראה הספר הראשון: שם ירד אחד מרצונו, והתרומם; כאן מושיט אחר יד מעלה, ונופל. התפיסה והמתנה, בראי זו של זו.

הכרוב בגן

יחזקאל מסיט את הווילון עוד פעם, ושוב זה מתרחש מאחורי גבו של נסיך ארצי — הפעם "מלך צור", נסיך-סוחר עשיר כל כך עד שהחל להאמין בעצמו. "גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי" (יחזקאל 28:2). וגם כאן מתרוממת הלשון אל דבר-מה עתיק הרבה יותר:

"בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ [...] אַתְּ-כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ [...] תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרַאֲךָ עַד-נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ" (28:13-15).

כרוב. בעדן. תמים — עד. שם נופלת מילת הציר, אותה מילה שבספר הראשון נשאה את כל זמן הביניים. היה "עד" בשמים: תמים, זוהר, מלאך סוכך לרגלי הכס — עד. עד שהיופי פנה נגד הנותן, והיצור החליט שהוא רוצה במקומו של הבורא. המתנה הפכה לתפיסה. והמלאך היפה ביותר נעשה למזייף הראשון.

החתימה שלעולם אינה משתנה

כאן עליי להיות כן לגבי מה שהטקסט אומר ומה שאינו אומר, כי כך עובד הספר הזה. מבחינה דקדוקית, ישעיהו 14 ויחזקאל 28 עוסקים בשני בני אדם: מלך בבל ונסיך צור. הכתוב אינו אומר במקומות הללו במפורש: "זהו השטן." שהכנסייה ראתה מאחורי המלכים הנפולים הללו את המלאך הנפול היא קריאה מכובדת ועתיקת יומין — אך זוהי קריאה, לא הוכחה חותכת, ומי שמוכר אותה כעובדה מוצקה תובע מן הטקסט יותר משיש בו.

ובכל זאת אין זה משנה דבר במה שנגלה כאן. כי בין אם תקרא רק את העריץ הארצי, ובין אם את הכוח האפל שמאחוריו — העמדה זהה. "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן." "אֵל אָנִי." זוהי אותה תפיסה, בין אם היא יוצאת מפי מלאך, קיסר, או אדם שהביט יותר מדי זמן בבבואת עצמו. וזו בדיוק הנקודה. החיפוש אינו אחר אדם אחד. הוא אחר חתימה — והחתימה הזו זהה בכל מקום, לאורך כל הדורות, משום שיש רוח אחת מאחוריה החורתת אותה פעם אחר פעם.

ולחתימה יש מטרה, יעד סופי שאליו רץ כל הספר הזה. כי פאולוס מתאר, מאות שנים מאוחר יותר, אדם אחרון שבו חמשת המשפטים הללו אינם עוד נלחשים אלא מומחזות. אדם "הַמִּתְנַשֵּׂא עַל-כָּל-הַנִּקְרָא אֵל [...] עַד-כִּי-יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים וּמַרְאֶה אֶת-עַצְמוֹ כִּי אֱלֹהִים הוּא" (תסלוניקים ב 2:4). לצד ישעיהו 14 זה נעשה מצמרר. "וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד" — שם הוא יושב, על המקום הקדוש. "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" — שם הוא מציג את עצמו כאלוהים. חלום כוכב השחר, סוף-סוף, לרגע קצר אחד, מבוצע. בפעם הראשונה מאז נפילתו יושב היריב על הר האלוהים.

לשם הולך הסיפור הזה. אך הוא מתחיל כאן, בחמישה משפטים בשיר לעג. כי מי שמכיר את החתימה אחת ולתמיד, מזהה אותה בכל מקום — והמקום הבא שבו היא צצה אינו אולם כס שמימי, אלא גן, ושיחה ליד עץ.

---

העמקה — הֵילֵל, "כוכב השחר", והשם לוציפר

המילה המתורגמת בישעיהו 14:12 כ"כוכב השחר" היא העברית הֵילֵל (בצירוף הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, "זוהר, בן השחר"). זהו hapax legomenon — היא מופיעה בכל המקרא העברי רק פעם אחת — וזה הופך כל תרגום לעבודה זהירה. ככל הנראה היא מציינת את כוכב הלכת נוגה, כוכב השחר, המאיר בעוז עם עלות השחר ואז, ככוכב היחיד, נכבה על ידי השמש העולה: דימוי מושלם של זוהר המטפס גבוה ואז דועך.

וכאן שייכת הערה מפוכחת, כי סביב המילה האחת הזו צמחה אי-הבנה רבה. השם "לוציפר" אינו מופיע בטקסט העברי. זוהי המילה הלטינית ל"נושא האור", שבה תרגמה הוולגטה — התרגום הלטיני — את הֵילֵל; התרגום היווני העתיק בחר בHeōsphoros, "מביא השחר". "לוציפר" אינה אפוא שם פרטי שאלוהים נתן לשטן, אלא בחירת תרגום שדרך הלטינית קיבלה חיים משלה. מי שתולה את כל תורת השטן במילה הלטינית האחת הזו בונה על חול.

ומה נושא אפוא את המשקל? לא השם, אלא התנועה. הטקסט משרטט מרום זוהר המוּרד בשל גאוות עצמו — ובדיוק את התנועה הזו אוחזת הברית החדשה. ישוע אומר: "רָאִיתִי אֶת הַשָּׂטָן נֹפֵל כְּבָרָק מִן הַשָּׁמָיִם" (לוקס 10:18); ההתגלות מדברת על "הַתַּנִּין הַגָּדוֹל [...] הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי הַנִּקְרָא מַלְשִׁין וְשָׂטָן", המושלך אל הארץ (התגלות 12:9). הרפרנט הדקדוקי של ישעיהו 14 הוא מלך בבל; אך הנפילה הנישאת כאן בשיר גדולה ממלך אחד, והכתוב עצמו מותח במקומות אחרים את הקו אל הכוח שמאחור. בקצרה, זוהי טיפולוגיה שקולה בעלת שורשים חזקים — לא טקסט-הוכחה, אך גם לא המצאה פתאומית.

העמקה — חמש פעמים "אני" אל מול שבע המדרגות מטה

בספר הראשון עמד, בלב הפרק על התפיסה והמתנה, שיר אחד במרכז: פיליפים 2. שם יורד הבן הנצחי, מדרגה אחר מדרגה, מרצונו — הוא מרוקן את עצמו, לובש דמות עבד, נעשה בדמיון בני אדם, נמצא בתבנית אדם, משפיל את עצמו, וצייתן עד מוות, מות הצלב. שבע מדרגות מטה, כפי שמנה אותן הספר הראשון. ואז, רק אז, נקודת המפנה: "לָכֵן גַּם אֱלֹהִים הִגְבִּיהוֹ עַד מְאֹד" (פיליפים 2:9). הדרך מעלה עברה דרך הדרך מטה.

לצד זה ניצבות חמש פעמים "אני" של ישעיהו 14, וזהו בדיוק אותו שיר — מושר במהופך. במקום שבו הבן אומר "לא לתפוס, אלא לתת", אומר כוכב השחר חמש פעמים "אני אתפוס". במקום שבו הבן יורד כדי להתרומם, מטפס היריב כדי להיות מושלך מטה. האחד מרוקן את עצמו ומתמלא; האחר ממלא את עצמו ומתרוקן. שתי תנועות, שתי תוצאות, ויחד הן יוצרות את חוקת היסוד של היקום כולו: כל המרומם את עצמו יושפל, וכל המשפיל את עצמו יתרומם (לוקס 14:11). אין זה פתגם מקרי; זוהי התבנית שנקבעה בשמים כאשר נפל המלאך היפה ביותר.

לכן "התפיסה" היא המפתח הנכון לכל הספר הזה. כל הבא להלן — הנחש ליד העץ, מגדל בבל, העריץ התובע שיסגדו לו, איש הרשע בהיכל — הוא וריאציה על אותה תנועת יסוד אחת: יצור המושיט יד אל מקומו של אלוהים. וכל הניצב מולה — העבד, הגואל, השה, החתן מן הספר הראשון — הוא וריאציה על המתנה. ההיסטוריה היא, מראשית ועד אחרית, הסכסוך בין היד החומסת לבין הידיים המניחות להן להידקר.

התפיסה אינה רק עניינם של מלאכים נפולים ועריצים גדולים. היא החלה בשמים, היא שבה בגן כאשר בני אדם ביקשו להיות "כאלוהים", והיא שוכנת, בקטן, בכל לב אנושי שאינו מוכן לוותר על כסו שלו. לכן הספר הזה אינו נוגע רק באחרית הימים, אלא גם בהיום. שאלת כל ההיסטוריה הזו — לחמוס או לקבל, לרומם את עצמך או להניח שירוממוך — היא גם השאלה הדופקת על דלתך ביום רגיל.

---

חמישה משפטים, חרוטים בשמים. מעלה כלפי מעלה המסתיימת בבור. כך זה החל — ובפעם הקרובה שהחתימה מופיעה, היא לא תישמע עוד כצעקה בשמים, אלא כלחישה ליד עץ: "האף כי אמר אלוהים [...]?"

---