האבן

חלום נבוכדנצר סופר עד הרגליים. אך החלום אינו נעצר שם. יש דימוי אחרון, והוא הדימוי שעליו סובב הצלם כולו.

"חָזֵה הֲוַיְתָ," אומר דניאל אל המלך, "עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן, וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן. בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט, וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל אֲתַר לָא הִשְׁתְּכַח לְהוֹן. וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָאת כָּל אַרְעָא." (דניאל 2:34-35)

שלושה דברים באבן ההיא, וכל אחד מהם הוא סכין.

הראשון: היא מתגזרת ללא ידי אדם. אין זה פרט על גיאולוגיה. הוא אומר: ממלכה זו אינה באה מן השורה. אין היא הכוח האנושי הבא שמדיח את הקודם, לא ממלכה שמינית העולה באותו האופן כמו שבע שלפניה — בצבאות, בתחבולות, בתפיסה. היא ממסדר אחר. אין היא באה מן ים העמים; היא באה מלמעלה. אין אדם חוצב אותה. אלוהים עושה זאת.

השני: האבן מכה את הרגליים. לא את ראש הזהב, לא את חזה הכסף — את הרגליים, את הברזל-והחרס, את הדמות המפולגת האחרונה. המכה המכרעת נופלת בחתימת ההיסטוריה, לא באמצעה. רק כשהברזל-והחרס ניצב — כשעשר האצבעות שם, כשהראש הקם לתחייה ניצב על רגליו — רק אז באה האבן. מי שמצפה לאבן בטרם הרגליים שם, מביט מוקדם מדי. אך מי שחושב שהאבן לעולם לא תבוא, שוכח היכן הניח דניאל את הצלם להסתיים.

השלישי, והחד מכולם: הכול מתנפץ בבת אחת. לא ממלכה אחר ממלכה, יפה לפי הסדר. ברגע שהאבן פוגעת ברגליים, נופלים הברזל וגם החרס וגם הנחושת וגם הכסף וגם הזהב באותו רגע עצמו. כנראה, בסוף, מהותן של כל ארבע הממלכות עוד נוכחת באותה אחרונה — זהב עבודת האלילים של בבל, כסף שלטונה של מדי-פרס, נחושת תרבותה של יוון, ברזל אלימותה של רומא, הכול מצומצם לכדי ענק אחרית-הימים. והוא יורד יחד אל אובדנו. במכה אחת. ומה שנותר אינו אפילו עיי-חורבות. זהו מוץ, שהרוח מפזרת עד שלא נמצא לו עוד מקום.

זוהי מידת כל כוח המתקומם נגדו. 3,000 שנות אימפריה, שבעה ראשים, מפלצת של שיני ברזל וטפרי נחושת — והיא מסתיימת כמוץ בגורן בקיץ. משב רוח קיצי אחד.

לאבן יש פנים

דניאל אינו קורא כאן לאבן עדיין בשמה. אך פרקים אחדים הלאה, באותו גן-חיות שבו עלו ארבע החיות מן הים, הוא בא — ועתה לאבן יש פנים.

בית הדין נפתח, הספרים נפתחים, החיה הרביעית מומתת ונמסרת לאש. ואז: "חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה [...] וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן. שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם דִּי לָא יֶעְדֵּה" (דניאל 7:13-14).

מול ארבע החיות שעלו מן הים, בא איש מן השמיים. לממלכות הייתה דמות בהמות; מלכות אלוהים נושאת פני אדם. כאן האבן, עתה בעלת עיניים וקול. וזהו אותו האחד הקרוי בספר הזה החתן, ובספר הראשון האדם האחרון.

אך הכול תלוי בפועל אחד, והוא הציר שבין שני הספרים של סדרה זו. על בן האדם כתוב: "וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן." יְהִיב — ניתן. הוענק, התקבל, מתוך יד האב. לא נאחז.

הנה הם, סוף סוף זה לצד זה: שתי הדרכים להגיע אל כס. כל הספר הזה קרוי התפיסה — היד המושטת אל כס שאינו שלה, מן הנחש בגן ועד החיה מן התהום. וכל הספר הראשון קרוי המתנה — הבן שהיה בדמות אלוהים ולא אחז בהיותו שווה לאלוהים כבשלל, אלא רוקֵן את עצמו, נעשה ציית עד מוות, ובדיוק על כן קיבל מן האב את השם שמעל כל שם. האחד אוחז ונופל. האחר מרפה ומתרומם. האחד נוטל כתר ומחזיק בו שעה אחת. האחר מסיר את הכתר ומקבלו לעד בחזרה, ועמו כלה.

החיה ובן האדם חפצים בדיוק באותו הדבר: הכס, המלוכה, סגידת כל העמים. ההבדל אינו במה שהם חפצים. ההבדל הוא באיך. ואותו הבדל אחד מפריד בין שתי הממלכות רחוק כרחוק השמיים מן התהום.

הר אחד, שתי תביעות

ושניהם מושיטים יד אל אותו ההר.

ראשית הספר הזה כבר הראתה זאת: מרכז הקץ אינו מאורע, הוא מקום. ההר שבו ראה לו אלוהים שֶׂה, שבו עמד המקדש, שבו הובא כפרה — ההר שממנו ימלוך המלך האמיתי. כל אחת משבע הממלכות הושיטה יד אל ההר ההוא. וכיום ניצבת, על הסלע עצמו, כיפת זהב, ובה כתובת בפסיפס המכחישה את העמוד הראשון של הבשורה: שלאלוהים יש בן (הקוראן 4:171; 19:35). תביעת התפיסה, בזהב, על הסלע הקדוש.

אך תחת אותה כיפה שוכן, לפי המסורת, אותו הסלע שעליו השכיב אברהם את בנו על המזבח ושם אמר קול: אלוהים יראה לו את השה. התביעה הקדומה יותר שוכנת תחתיו. הזיוף תפס את המקום, אך לא שינה אותו. ואיש הרשע, בשיא תפיסתו, יֵשב על ההר הזה בדיוק וייתן להשתחוות לו כאלוהים (תסלוניקים ב 2:4) — הביצוע האחרון, הגבוה והחצוף ביותר של התפיסה הראשונה מכל.

הדבר יעלה בידו שעה אחת. ואז תבוא האבן.

שכן האבן הפוגעת ברגליים אינה נשארת אבן. היא נעשית הר הממלא את כל הארץ. הר הזיוף, התפוס בזהב ובשקר, נמחה; וההר האמיתי ממלא את הארץ, ובן האדם מולך מציון, והכלה מולכת עמו. האבן תלויה ברגע זה מעל רגלי הצלם כגזר-דין נדחה. אין צבא, אין רשת, ואין אֵל של אומה כלשהי שיכול לעצור אותו. הצלם בנוי, מן החלום הראשון, כדי ליפול.

שאלת ההיסטוריה מעולם לא הייתה האם החיה תיפול. השאלה היא רק על איזה הר אתה ניצב כשהאבן נופלת.

אך בטרם תיפול האבן, ממלא הראש הקם לתחייה את תפקידו עד הסוף. והוא אינו בא כמפלצת. הוא בא, כדרך כל השקרים הגדולים, כמושיע.