פרולוג
החתימה
כל חוקר מכיר את הרגע הזה.
אתה מניח את התיקים זה לצד זה — ערים אחרות, מאות אחרות, שמות אחרים — ולפתע אתה רואה זאת. אותו כתב יד. אותה חתימה, פעם אחר פעם, מתחת לכל אסון חדש. אז אתה יודע: זה כבר אינו צירוף מקרים. זוהי תבנית. ותבנית פירושה עבריין אחד.
נסה זאת, עם ההיסטוריה. הנח את ההתמוטטויות הגדולות זו לצד זו — המגדל שביקש להגיע עד השמים, האימפריה שהכריזה על מלכה כעל אל, העריץ שתבע שיסגדו לו תחת איום מוות. שפות אחרות, לבוש אחר, נשק אחר. אך מתחת לכל אסון חרוטה אותה חתימה. חמישה משפטים. תמיד שוב אותם חמישה.
אעלה. אדמה לעליון.
זהו המשפט העתיק ביותר של הרוע, והוא מעולם לא השתנה. יצור מושיט יד אל כס שאינו שייך לו. יד חומסת כתר שלא הרוויח. זוהי תמיד אותה תנועה — מעלה, בכוח, אל מקומו של אלוהים — והיא מסתיימת תמיד באותו אופן. אך היא לעולם אינה חדלה לשוב.
פאולוס נותן לחתימה הזו שם. הוא קורא לה "סוד הרשע", ומוסיף עליה דבר מטריד: הוא "כבר פועל" (תסלוניקים ב 2:7). לא: הוא יבוא יום אחד. כבר עכשיו. מתחת לפני השטח של ההיסטוריה רץ מזימה, בסבלנות, במשך מאות שנים, והוא מעולם לא נעצר. סוד במובן העתיק של המילה — לא חידה ללא פתרון, אלא אמת המוסתרת עד לרגע שבו היא מתפרצת.
הספר הזה פותח את התיק ההוא.
ועליך לדעת מהיכן בא הסיפור הזה, כי זהו החלק השני של סיפור אחד. הספר הראשון עקב אחר המלך האמיתי. הוא הראה כיצד האדם האחרון השיב לעצמו את הכתר ואת הכלה שהראשון איבד — וכיצד עשה זאת. לא בתפיסה. אלא בהרפיה. הוא "לֹא חָשַׁב לִשְׁלָל לִהְיוֹת שָׁוֶה לֵאלֹהִים, אֶלָּא רוֹקֵן אֶת עַצְמוֹ" (פיליפים 2:6-7). הדרך מעלה עברה אצלו דרך הדרך מטה. הוא קיבל את הכס משום שבחר בצלב. זו הייתה המתנה.
הספר הזה עוסק בתפיסה — בנטילת הכוח: תפיסת כס שאינו שייך לך.
כי יש אחד שמעולם לא יכול היה לתת, אלא רק לחמוס — וזה הדבר הראשון שעליך להבין עליו, כי הוא מסביר את כל השאר. השטן אינו בורא דבר. הוא מעולם לא הצית כוכב אחד, מעולם לא תכנן תא אחד, מעולם לא כתב תיבת מוזיקה אחת. הוא יכול לעשות רק דבר אחד, והוא עושה אותו במופת: לזייף. את אשר אלוהים מציב באור, הוא מעתיק בצל. אל מול הבן האמיתי הוא מציב בן שקר. אל מול הכלה — זונה. אל מול עיר האלוהים — עיר של בני אדם. אל מול האב, הבן והרוח — שלישייה מן התהום. הוא המזייף של היקום, ומפעל חייו הוא זיוף אחד גדול של כל מה שהיה אמיתי בספר הראשון.
וזה בדיוק מדוע הוא מסוכן. שקר שאינו דומה לדבר אינו מפתה איש. הזיוף המסוכן הוא זה שאינך יכול להבחין בינו לבין המקור — עד שמאוחר מדי. צורר המשיח מטיל אימה, לא משום שהוא בבירור היפוכו של המשיח, אלא משום שהוא דומה לו במידה כה מתעתעת.
אז מונחים התיקים זה לצד זה, והספר יוצא לעקוב אחר החתימה — מן הגן הראשון ועד העיר האחרונה, מן הנחש בעשב ועד החיה מן התהום. פרופיל העבריין נבנה. עוזריו מאותרים. ובסוף ממש באה החשיפה: מי היא האישה היושבת על החיה באמת, ואיך זה מסתיים עבורה.
דבר אחד מותר לך לדעת כבר עכשיו, כי הספר הראשון סיפר אותו. התיק הזה, במובן מסוים, כבר סגור. המלך ניצח. גזר הדין נכתב. המזייף יודע זאת, ודווקא משום כך הוא בחיפזון כזה — "הוא יודע שמעט זמן נותר לו" (התגלות 12:12). אך עוד משימה אחת נותרה לו. הגדולה ביותר בקריירה שלו. ובעוד אתה קורא זאת, הוא מוקם.
תחילה, החתימה עצמה. בחמשת המשפטים ההם. בפעם הראשונה ממש שבה נחרטו.