האישה היושבת על החיה

שתי חיות ראית עתה. האחת עלתה מן הים, עם ראשיה וקרניה ופצעהּ הקטלני שנרפא. האחרת עלתה מן הארץ, עם קרני שה וקול תנין. חשבת שהחזקת את העושים. חשבת שהתיק שלם.

אך יש מישהי שעדיין לא ראית.

כי כל אותו הזמן ישב משהו למעלה. גבוה על גב המפלצת השנית, נישאת בכל אותו האלימות, יושבת על כיסא דמות שעד כה התעלמת ממנה — משום שהבטת אל השיניים, אל הטפרים, אל הראשים שנשאו שמות גידוף. והמלאך קוטע אותך: בוא — יש עוד דבר אחד שעליך לראות. והוא מוליך אותך משם, אל תוך המדבר.

היושבת למעלה

והנה היא.

אישה. על החיה.

היא מסנוורת. עוטה ארגמן ושני, עדויה זהב ואבני חן ופנינים — מקושטת כמלכה, מעוטרת ככלה ביום חתונתה. האור ניתז ממנה. לשנייה אחת היית עלול לטעות, וזו בדיוק הכוונה. כי בידה היא מרימה כוס זהב, גבוה, כאילו היא מרימה כוסית בחתונה. וכבר כמעט שאתה רוצה לשתות עמה.

עד שאתה מביט אל תוך הכוס.

היא מלאה תועבות וטומאת זנותה. הזוהר היה אמיתי; התוכן הוא רעל. ואז אתה רואה את הכתובת על מצחה, שם, סוד: "בָּבֶל הַגְּדוֹלָה, אֵם הַזּוֹנוֹת וְתוֹעֲבוֹת הָאָרֶץ" (התגלות 17:5). אם הזונות. לא אחת מהן, אלא המקור של כולן — ראש תהלוכה ארוכה ואפלה.

הרכב שכבר ידוע לך

ומה שנושא אותה ידוע לך. אין זו מפלצת טרייה יש מאין. שבעה ראשים, 10 קרניים — זוהי בדיוק החיה שעקבת אחריה לאורך הדורות. מצרים, אשור, בבל, מדי-פרס, יוון, רומא, והראש השביעי עם הפצע הנרפא. זוהי אותה חיה. והיא יושבת עליה.

כאן מצויה התובנה המכרעת: היא אינה החיה, והחיה אינה היא. החיה היא הכוח — הצבאות, החוקים, הברזל הרומס. היא האל על גבה. ממלכת עולם נושאת תמיד אל על גבה, וכאן אתה רואה אותה יושבת: הפולחן הרוכב עמה, הפיתוי המקדש את האלימות, ההשתחוויה המזויפת שכל אחת משבע הממלכות הללו נשאה על גבה. היא רכבה על זהב בבל ועל נחושת יוון ועל ברזל רומא. בכל פעם אותה נוסעת, בכל פעם רכב חדש.

ובמסע האחרון קיבלה אותה רוח כתובת. זהו מילוי נוסף, לא כתוב מילולי — אך שאל את עצמך היכן בדורנו יד אחת מאחדת דת, עושר וערים קדושות, הדת המכחישה בדיוק כירורגי דווקא את הבנוּת ואת הצלב, השוכנת בלב הארץ שבו קיבל הח'ליפות הערוף דם מחדש, ואז הכול מצביע אל עיר האבן השחורה שבחצי האי ערב, ואל כיפת הזהב על ההר הקדוש בירושלים. שם יושבת, בזמננו, האישה הגבוה ביותר על גב החיה.

יש רק מתח בתמונה הזו, והכתוב יתיר אותו בעוד מעט. כי האל על הגב והחיה שתחתיו אינם אחד. בא יום שבו הרכב ישליך מעליו את רוכבו.

שיכורה

ואז, בעוד אתה עדיין נועץ בה מבט, נתקל מבטך במשהו סביב פיה, על גלימתה, ומעיך מתהפכים.

היא מוכתמת. אך גרוע מזה. יוחנן כותב זאת בלי לבלוע מילה: הוא ראה "אֶת הָאִשָּׁה שִׁכֹּרָה מִדַּם הַקְּדוֹשִׁים וּמִדַּם עֵדֵי יֵשׁוּעַ" (17:6). לא מוכתמת — שיכורה. שתויה. מתנודדת מדם של אחרים, כמו שיכור המתנודד מן היין. אין זו אישה שעמדה בדם במקרה. זוהי אישה החיה ממנו, המתענגת ממנו, השואבת ממנו שכרון.

ובדיוק שם, בנקודה האחת הזו, אתה מזהה אותה כמות שהיא. כי פגשת את הדמות הזו קודם לכן — לא אותה, אלא את תמונת-הנגד שלה. הספר הראשון עקב אחר אישה אחרת, כלה, רחוצה ומקודשת, נעשתה ללא רבב בדם שאחר נתן בעדה. אישה זו היא ההיפוך שלה עד השורש. האחת ניצלת בדם הנשפך בעדה; האחרת משתכרת בדם שהיא שופכת. אין זו ניגוד מקרי. זהו הזיוף כולו בתמונה אחת.

הכלה המזויפת

כי כך פועל המזייף, מן הספר הראשון ועד זה. הוא אינו בורא דבר. הוא יכול רק להעתיק, בצל, את אשר אלוהים העמיד באור. אל מול הבן האמיתי העמיד בן מזויף. אל מול עיר האלוהים עיר בני אדם. ואל מול הכלה — האישה מן הצלע הפתוחה, אהובה, מובאת הביתה, נאמנה — היה צריך לבוא אישה שנייה. לא אהובה, אלא קנויה. לא נאמנה, אלא נמכרת. לא בנויה מאהבה, אלא יוצאת מתאווה.

ועד כמה במדויק מניח לך השמים זאת, מתברר בהמשך, כי אין זה מקרה שניתן לך לראות אישה זו. אחד משבעת המלאכים מראה לך תחילה את הזונה; אחד מן השבעה יראה לך בעוד מעט את הכלה. בהתגלות 17 בא אחד משבעת המלאכים אל יוחנן ואומר: "בּוֹא וְאַרְאֶךָּ אֶת מִשְׁפַּט הַזּוֹנָה הַגְּדוֹלָה". ארבעה פרקים הלאה בא אחד משבעת המלאכים — כמעט מילה במילה אותו דבר — ואומר: "בּוֹא וְאַרְאֶךָּ אֶת הַכַּלָּה אֵשֶׁת הַשֶּׂה" (17:1; 21:9). אחד משבעת המלאכים. שתי נשים. יוחנן מעמיד אותן בכוונה זו לצד זו, כאילו השמים מתעקשים שתשווה ביניהן — ותבחר. את המילה המשרשרת אותן זו לזו כחוט תמצא בתיק שלהלן.

הרוכבת ההופכת לרכב

אך יש משהו מוזר בתמונה הזו, וזהו המתח שכל הפרק הזה נושא בקרבו.

הוא טמון באופן שבו היא יושבת. כי לשבת, בלשון הכתוב, הוא למלוך — מלך יושב על כיסאו, שופט יושב לשפוט. היא יושבת למעלה על החיה. היא מדמה את עצמה גבירה. היא נושאת אותה; היא מנהיגה, היא חושבת. היא סבורה שהיא שולטת במפלצת הזו, רותמת אותה לתכליותיה הקדושות שלה, מובילה אותה לאן שהיא חפצה בה. ולזמן מה אכן כך נדמה — היא יושבת על כיסא גבוה, בארגמן ובזהב, נישאת בכוח חזק הרבה ממנה.

אך כבר למדת את חוק הספר הזה. מי שתופס, נופל. ואישה זו תפסה את הכוח.

ואז מתהפך הכתוב כסכין ביד. "וְעֶשֶׂר הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתָ עַל הַחַיָּה, הֵמָּה יִשְׂנְאוּ אֶת הַזּוֹנָה, וְיַעֲשׂוּהָ גַּלְמוּדָה וַעֲרֻמָּה, וְאָכְלוּ אֶת בְּשָׂרָהּ וְאֹתָהּ יִשְׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (17:16). הרוכבת מושלכת. הרכב מתגלה כטורף. הכוח שנשא אותה למעלה פונה כנגדה, קורע מעליה את הזהב ואת הארגמן ואת הפנינים, וטורף אותה. זהו הרמז המקדים שכל החלק הזה חותר אליו: בקץ אין החיה סובלת דבר ואיש לצדה. אף לא אותה.

לעת עתה נחשב רק זה. ראית את האישה על החיה. אתה יודע מה היא: הכלה המזויפת, שיכורת דם, מבריקה ומיועדת למוות. עתה נותרת שאלה אחת, השאלה המוליכה את כל החקירה אל שיא.

מי היא?

---

העמקה — הכלה המזויפת: שיכורה מדם הקדושים

הספר הראשון הראה כיצד הכול החל בכלה מן הצלע הפתוחה — אישה, בנויה מן האיש, מובלת אליו כמו שאב מוביל את הכלה אל החופה. שם הונחה התבנית: החתן הנותן את חייו, הכלה האומרת "כן". ומשום שהיריב אינו יכול לברוא דבר ומזייף הכול, היה צריך לבוא גם אישה שנייה. לא מצלע פתוחה, אלא מן התאווה שהתעוררה בגן. לא אהובה, אלא קנויה. לא נאמנה, אלא נמכרת.

יוחנן רואה אותה בהתגלות 17, והכתוב אינו חוסך מאיתנו דבר. היא יושבת על חיה אדומה כשני, "מְלֻבֶּשֶׁת אַרְגָּמָן וְשָׁנִי, וּמְעֻטָּרָה בְּזָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וּפְנִינִים" (17:4) — לבושה כמלכה, מקושטת ככלה. אך בידה היא נושאת כוס זהב, "מְלֵאָה תוֹעֵבוֹת וְטֻמְאַת תַּזְנוּתָהּ". ועל מצחה כתוב שם, סוד: "בָּבֶל הַגְּדוֹלָה, אֵם הַזּוֹנוֹת וְתוֹעֲבוֹת הָאָרֶץ" (17:5).

אם הזונות. מילה זו נושאת בקרבה את כל קו-האישה של הכתוב. אין היא הזונה הראשונה; היא אם כולן. מאחוריה עומדת תהלוכה ארוכה: תאוות חוה ששלחה יד אל הפרי האסור, האישה הזרה ממשלי 7 האוחזת בנער התם במילותיה — "בּוֹאָה נִרְוֶה דֹדִים" — ואשר ביתה "דַּרְכֵי שְׁאוֹל", איזבל שהמיתה את הנביאים, עתליה שהשמידה את הזרע המלכותי. בכל פעם אותה אישה, בכל פעם שם חדש. וכאן, בהתגלות, היא עומדת במלואה, מוגדלת לממדי עולם: סכומן של כל הבגידות, אם כל ההולכות בדרכה.

ואז בא המשפט המטריד עד עומק. יוחנן רואה אותה, "וָאֵרֶא אֶת הָאִשָּׁה שִׁכֹּרָה מִדַּם הַקְּדוֹשִׁים וּמִדַּם עֵדֵי יֵשׁוּעַ" (17:6). לא מוכתמת בדם — שיכורה ממנו. שתויה. זוהי הראי האפל בצורתו החדה ביותר. הכלה האמיתית נרחצת ומקודשת, נעשית "לְלֹא רְבָב" בדם של אחר ששופך בעדה. הכלה המזויפת משכרת את עצמה בדם של אחרים שהיא עצמה שופכת. האחת ניצלת בדם; האחרת חיה מן הדם. שם, בניגוד האחד הזה, מצוי ההבדל בין שתי הנשים חשוף במלואו.

כאן הולמת הערה הגונה, כי זהו תיק ולא דרשה. שהיא "שיכורה מדם" כתוב במפורש בכתוב; מי היא בדיוק — איזה כוח, איזו עיר — הכתוב אינו מכריע כאן עדיין. זה יבוא בפרקים הבאים, ויבוא עם השקילה הראויה. לעת עתה נחשב רק זה, וזה ודאי: אל מול הכלה ההולכת אחר השה, מעמיד הכתוב אישה הטורפת את הקדושים. הזיוף המסוכן ביותר אינו זה שמכוער בעליל. הוא זה שמתלבש כמלכה, מרים כוס כמו בחתונה, ורק מקרוב מגלה את תוכנו האמיתי.

העמקה — אחד משבעת המלאכים, שתי נשים, מילה אחת: mystērion

יש פרט בהתגלות שאתה עלול לדלג עליו בקלות, ואשר משראית אותו, לעולם לא תרפה ממנו. הוא נוגע במי שמראה את שתי הנשים.

בהתגלות 17:1 בא "אֶחָד מִשִּׁבְעַת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר בְּיָדָם שֶׁבַע הַקְּעָרוֹת" אל יוחנן ואומר: "בּוֹא וְאַרְאֶךָּ אֶת מִשְׁפַּט הַזּוֹנָה הַגְּדוֹלָה הַיֹּשֶׁבֶת עַל מַיִם רַבִּים". הוא מוליך אותו אל המדבר, ושם רואה יוחנן את האישה על החיה. ארבעה פרקים אחר כך, בהתגלות 21:9, בא שוב "אֶחָד מִשִּׁבְעַת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר בְּיָדָם שֶׁבַע הַקְּעָרוֹת" אל יוחנן, והוא אומר — כמעט מילה במילה אותו דבר — "בּוֹא וְאַרְאֶךָּ אֶת הַכַּלָּה אֵשֶׁת הַשֶּׂה". והוא מוליך אותו, הפעם אל הר גדול וגבוה, ומראה לו את העיר הקדושה היורדת מן השמים.

אותה הזמנה. מלאך מאותה שורה של שבעה. אותה הולכה "בָּרוּחַ". ואז שתי נשים מנוגדות לחלוטין: הזונה במדבר, הכלה על ההר. אין זה מקרה של ניסוח. יוחנן מציב את שתי הסצנות בכוונה כדיפטיכון, כדי שתחזיק אותן זו לצד זו. שתי נשים. ומשום שכל אישה בכתוב היא בסופו של דבר גם עיר, גם שתי ערים — על כך עוסק פרק 16.

ויש מילה אחת המשרשרת את השתיים זו לזו כחוט. על מצח הזונה כתוב: "סוֹד" — היוונית mystērion (התגלות 17:5). סוד, במובן המקראי: לא חידה ללא פתרון, אלא אמת שהוסתרה עד לרגע שבו היא מתפרצת. ובדיוק את המילה הזו משתמש פאולוס לאישה האחרת. כאשר הוא מדבר באפסים 5 על איש ואישה, על החתן ועל הכלה, הוא מצטט את בראשית 2 — "וְהָיוּ הַשְּׁנַיִם לְבָשָׂר אֶחָד" — ואומר בפירוש: "הַסּוֹד הַזֶּה גָּדוֹל הוּא וַאֲנִי מֵסֵב אוֹתוֹ אֶל הַמָּשִׁיחַ וְאֶל הַקְּהִלָּה" (אפסים 5:32). אותה מילה, mystērion, בשני מקומות. פעם אחת על מצח הזונה. פעם אחת על לב הכלה.

מה נושא זה? לא יותר ממה שהוא אומר. אין זו הוכחה חותכת ששתי הנשים הן תמונת-נגד זו של זו עד לכל פרט; שהכתוב משתמש באותה מילה יכול בחלקו לציין פשוט "אמת נסתרת", בשני המקרים בנפרד. אך גם אין זה מקרה שדווקא שתי הנשים נקראות "סוד". זה הולם את כל אשר עלה עד כה: אל מול האמיתי מעמיד היריב את הזיוף, והוא עושה זאת באופן כה מתעתע עד שרק המקור חושף אותה. הכלה היא סוד של אהבה הנותנת את עצמה. הזונה היא סוד של תאווה המוכרת את עצמה. בכל פעם זהו אחד משבעת המלאכים המראה אישה — כאילו השמים עצמם מתעקשים שתניח אותן זו לצד זו, ותבחר.

העמקה — היא רוכבת על החיה, והחיה טורפת אותה

יש יחס מוזר בין האישה ובין החיה, ובו טמונה אזהרה העוברת דרך כל ההיסטוריה.

האישה יושבת על החיה. יוחנן רואה אותה "יֹשֶׁבֶת עַל חַיָּה אֲדֻמָּה כַשָּׁנִי" (17:3), ואותה ישיבה אינה תנוחה מקרית. בלשון הכתוב, לשבת הוא למלוך — מלך יושב על כיסאו, שופט יושב לשפוט. האישה מדמה את עצמה גבירה. היא סבורה שהיא שולטת בחיה, מובילה אותה לאן שהיא חפצה בה. היא נושאת אותה; היא מנהיגה. כך נדמה.

וכך זה הולך, פעם אחר פעם, עם הדת המתערבת עם הכוח. היא עולה על חיית האלימות הפוליטית בהשתכנעות שהיא מרסנת אותה, שהיא רותמת אותה לתכליותיה הקדושות שלה. המקדש סבור שהוא מכוון את החרב. המזבח חושב שהוא מנהיג את הכיסא. ולזמן מה אכן נדמה שזה עובד — האישה יושבת גבוה, עדויה ארגמן וזהב, נישאת בכוח חזק הרבה ממנה.

אך אז מתהפך הכתוב. "וְעֶשֶׂר הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתָ עַל הַחַיָּה, הֵמָּה יִשְׂנְאוּ אֶת הַזּוֹנָה, וְיַעֲשׂוּהָ גַּלְמוּדָה וַעֲרֻמָּה, וְאָכְלוּ אֶת בְּשָׂרָהּ וְאֹתָהּ יִשְׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (17:16). הרוכבת מושלכת. הרכב מתגלה כחיית הטרף. הכוח שנשא אותה למעלה פונה כנגדה, מפשיט מעליה את כל הדרהּ — הזהב, הארגמן, הפנינים — וטורף אותה. ו, מוסיף הפסוק הבא, אין זה קורה מחוץ לרצון האלוהים: "כִּי הָאֱלֹהִים נָתַן בְּלִבָּם לַעֲשׂוֹת אֶת מַחְשַׁבְתּוֹ" (17:17). אפילו בגידת החיה משרתת, בלי דעת, תוכנית עליונה יותר.

כאן מצוי החוק הנמשך כחוט מן הספר הראשון, עתה בגוף חדש. מי שתופס, נופל. האישה תפסה את הכוח, סברה שהיא יושבת על כיסא מעל החיה — וסיימה תחתיה, שרופה. זוהי אותה תנועה כמו בכוכב השחר שאמר "אֶעֱלֶה" ונפל אל הבור; אותה תנועה כמו בבל שביקשה לתפוס שם והתפרקה במבוכה. התפיסה מובילה תמיד אל אובדן, גם כאן, גם בעדה.

דבר אחד הולם בפיכחון. הכתוב אומר שהחיה טורפת את הזונה; הוא אינו נותן שנה ולא כותרת עיתון. איזה כוח כאן משליך את מי, ומתי, הוא נושא לשקילה, לא לוודאות — על כך בהמשך, ביד פתוחה. מה שודאי הוא ההיגיון הפנימי, והוא מצמרר דיו: הכוח מדמה שהוא זקוק לדת כדי לעלות, ודוחה אותה ברגע שהוא למעלה. בקץ אין החיה סובלת דבר ואיש לצדה — לא אישה, לא אל, לא בעל ברית. היא רוצה שישתחוו לה עצמה, ולה לבדה. מי שמתחבר לכוח שכזה בתקווה לשלוט בו, מגלה מאוחר מדי שלא היה הרוכב, אלא המספוא.

---

אישה, מבריקה ושיכורת דם, גבוה על גב החיה. אחד משבעת המלאכים מראה אותה; אחד מן השבעה יראה בעוד מעט את הכלה. עתה בא הרגע שאליו חותרת כל הפרשה — המלאך נוטה אליך ואומר: אגיד לך את סוד האישה. והוא מצביע אל המקום שבו היא יושבת.

---