הדיוקן של איש הרשע

כל חוקר מגיע לנקודה שבה הוא מתיישב ומרכיב את הפרופיל.

זירת הפשע מופתה. החתימה נאספה — אותם חמישה משפטים, שוב ושוב, מתחת לעידן אחרי עידן של הריסות. התבנית קבועה. ואז מגיע הרגע שבו אינך עוקב עוד רק אחר העקבות, אלא מנסה לצייר את העבריין עצמו. לא את שמו — אותו עדיין אין בידיך. אבל את פניו, את התנהגותו, את שיטת פעולתו. כיצד הוא נע. מה הוא רוצה. מתי הוא מכה. אתה מניח על השולחן את כל התצפיות הבודדות ושואל: מי עושה דבר כזה? איזה מין אדם זה?

לפרופיל הזה יש עד ראשי אחד. שמו פאולוס, והוא כתב זאת כ־20 שנה אחרי הצלב לקהילה קטנה בתסלוניקי, אנשים שנקלעו לבהלה בעקבות שמועה שיום האדון כבר הגיע. לאט, הוא אומר — היום ההוא אינו בא סתם כך. תחילה צריך לקרות משהו. ואז, בכמה פסוקים דחוסים שמאז לא הרפו עוד לעולם, הוא משרטט את החשוד הראשי של כל ההיסטוריה:

"אַל-יַתְעֶה אֶתְכֶם אִישׁ בְּשׁוּם-דָּבָר כִּי לֹא-יָבוֹא הַיּוֹם הַהוּא בִּלְתִּי אִם-תָּבוֹא הַכְּפִירָה בָּרִאשׁוֹנָה וְנִגְלָה אִישׁ הַחֵטְא בֶּן-הָאֲבַדּוֹן, הַמִּתְקוֹמֵם וְהַמִּתְנַשֵּׂא עַל-כָּל-הַנִּקְרָא אֵל אוֹ עֲבוֹדַת קֹדֶשׁ עַד-כִּי-יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים וּמַרְאֶה אֶת-עַצְמוֹ כִּי אֱלֹהִים הוּא" (תסלוניקים ב 2:3–4).

עם הספר הראשון ברקע מחשבתך אתה חש את הקרקע נעה. שכן זאת אינה דמות חדשה. זהו כוכב השחר, שלבסוף לבש בשר. כל מה שנלחש בשמים — "אֶעֱלֶה", "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" — עומד כאן עלי אדמות, באדם, לא עוד נלחש אלא מבוצע. החתימה קיבלה גוף.

הפרופיל נבנה בשכבות. תחילה את פניו. אחר כך את התנהגותו. אחר כך את שיטתו. ולבסוף את התזמון שלו — אם כי האחרון יישאר בעיקר הבטחה לפרק 7, שכן על השאלה מי מעכב אותו, ומתי הדבר חדל, יש כל כך הרבה לומר עד שהיא ראויה לתיק משלה.

התפיסה, שלבשה בשר

התחל בפסוק 4, שכן שם עומדות הפנים.

"הַמִּתְנַשֵּׂא עַל-כָּל-הַנִּקְרָא אֵל אוֹ עֲבוֹדַת קֹדֶשׁ." שם עומד הפועל הראשון. להתנשא. זהו הפועל של כל העניין. זה מה שעשה כוכב השחר כשאמר "הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה" (ישעיהו 14:13). זאת התנועה שהספר עוקב אחריה מן הפרק הראשון — מעלה, בכוח, אל מקום שאינו ראוי לך. הנה אותה תנועה עצמה, אך עתה מבוצעת בידי אדם, ומבוצעת עד הקצה. לא מעל כמה דברים. מעל כל הנקרא אל. הוא אינו רוצה שלב אחד גבוה יותר בסולם; הוא רוצה את כל הסולם, ואת הכיסא שעל ראשו.

וראה היכן מסתיים המעלה: "עַד-כִּי-יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים וּמַרְאֶה אֶת-עַצְמוֹ כִּי אֱלֹהִים הוּא." הנה זה. שם הוא יושב. במקום הגבוה ביותר שקיים — לא לְצַד אלוהים, אלא במקומו של אלוהים, והוא מתחזה למה שאיננו. הנח זאת לצד חמשת ה"אני" מפרק 1, ותראה שלוש מחמש המדרגות שבות, עתה מטופסות עד הפסגה:

"הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה" — הוא מתנשא מעל כל הנקרא אל. "אֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד" — הוא יושב בהיכל האלוהים. "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" — הוא מתחזה לאלוהים.

זה אינו הד מקרי. בפסוק אחד ממלא השיקוץ את המדרגה השלישית ואת החמישית: הוא יושב, והוא מתחזה לאלוהים. זהו אותו חלום, אותה רוח, אותו כיסופים — אך לראשונה מאז הנפילה ממומש במלואו. כוכב השחר הושלך מן השמים בטרם יכול אי-פעם לשבת על הר האלוהים. כאן, באדם האחד הזה, ברגע אחד קצר ונורא, הוא יושב שם. התפיסה, שכשלה בשמים, מושלמת עלי אדמות — לרגע, ממש לפני הסוף.

וראה כמה מושלמת היא ההיפוך של הספר הראשון. שם עמד, בלב הכול, שיר המתנה: "אֲשֶׁר הָיָה בִּדְמוּת אֱלֹהִים, לֹא חָשַׁב לִשְׁלָל לִהְיוֹת שָׁוֶה לֵאלֹהִים, אֶלָּא רוֹקֵן אֶת עַצְמוֹ" (פיליפים 2:6–7). השוויון לאלוהים לא היה לו שלל שיש לחטוף; כך קורא הספר הזה את harpagmos. הבן יורד מן המקום שראוי היה לו. האדם הזה מטפס אל המקום שאינו ראוי לו. הבן אומר "לא לתפוס, אלא לתת"; האדם הזה "מראה את עצמו כי אלוהים הוא" — יד התופסת בדיוק את מה שהבן הרפה ממנו מרצונו. זאת התפיסה והמתנה, זו לצד זו, בצורתן הזכה ביותר. וזאת אינה השוואה צדדית: זאת חוט השדרה של הספר כולו. איש הרשע הוא מה שאתה מקבל כאשר פיליפים 2 מתהפך ונמזג לתוך אדם.

לכן אין צורך לנחש מהו המניע העמוק ביותר שלו. הוא עומד שם, במילה אחת: הוא רוצה להיות אלוהים. לא לשרת, לא לייצג, לא לעמוד תחת אלוהים — לשבת בעצמו על הכיסא ולקבל את הסגידה הראויה אך ורק לבורא. זהו לב הפרופיל. כל שאר התווים — השקרים, האותות, האלימות — נובעים מכאן. הם האמצעים. זאת המטרה.

הכפירה ההולכת לפניו

אך פאולוס אומר דבר-מה בטרם הוא מצייר את הפנים, וסדר זה אינו מקרי. "לֹא-יָבוֹא הַיּוֹם הַהוּא בִּלְתִּי אִם-תָּבוֹא הַכְּפִירָה בָּרִאשׁוֹנָה וְנִגְלָה אִישׁ הַחֵטְא" (2:3). תחילה הכפירה. אחר כך האדם. האחת פותחת מקום לשני.

המילה היוונית היא apostasia — מילולית נפילה, התרחקות, נטישה של מקום שעמדת בו תחילה. זאת אינה המילה לאנשים שמעולם לא האמינו. זאת המילה למי שהיו בפנים ויוצאים החוצה. עריקה. יציאה המונית מן האמונה, לא בידי זרים אלא בידי מאמינים — אנשים שנשאו את השם ופושטים אותו.

וזה אחד התווים המוערכים פחות מכול בפרופיל. איש הרשע אינו עולה בעולם העוין לו. הוא עולה בעולם שכבר הוכן — עולם שבו האמונה הולכת ושוקעת, שבו הנאמנות נצטננה, שבו ההבדל בין אמיתי למזויף היטשטש עד שאין רואים אותו עוד. הכפירה היא הקרקע שבה הוא משריש. תחילה גוועת האהבה; אחר כך קם השקר.

ישוע עצמו תיאר את הרגע ההוא, והוא השתמש כמעט באותן מילים. בנאומו הגדול על הקץ הוא אומר: "וְאָז יִכָּשְׁלוּ רַבִּים וְהִסְגִּירוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו וְשָׂנְאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. וּנְבִיאֵי שֶׁקֶר רַבִּים יָקוּמוּ וְהִתְעוּ רַבִּים. וּבַעֲבוּר אֲשֶׁר יִרְבֶּה הָרֶשַׁע תִּפּוֹג אַהֲבַת רַבִּים" (מתי 24:10–12). לצד פאולוס הם מתארים את אותו הדבר. יִרְבֶּה הָרֶשַׁע — זאת המילה anomia, אותה מילה הטמונה בשמו של האדם. תִּפּוֹג אַהֲבַת רַבִּים — זאת הכפירה, נראית מבפנים. זאת אינה אסון פתאומי. זאת התקררות אטית. אמונה שהייתה חמה ונעשית פושרת, ואחר כך קרה, ולבסוף רק צורה בלי אש.

זה המטריד. אנו נוטים לראות את הרוע של הקץ כהתקפה מבחוץ — כוח הפושט על הכנסייה. אך הכתוב מצייר זאת אחרת. זה מתחיל מבפנים. זה מתחיל במאמינים העוזבים, באהבה המצטננת, באמת שאין אוהבים אותה עוד. הכפירה אינה אסון הפוקד את איש הרשע. זאת האקלים שמאפשר אותו. הוא נולד מתוך כנסייה פושרת.

הסוד הכבר פועל

ואז מגיע המשפט שנותן לספר כולו את שמו. פאולוס כותב: "כִּי סוֹד הָרֶשַׁע כְּבָר פּוֹעֵל" (2:7).

כבר פועל. לא: הוא יבוא אי-פעם. לא: בעתיד הרחוק ממתין לנו רוע. כבר עכשיו, בעוד פאולוס כותב זאת, בעוד אתה קורא זאת — מתחת לפני ההיסטוריה רץ הקשר, והוא מעולם לא נעצר. המילה המתורגמת כאן "סוד" היא היוונית mystērion, ובמקרא אין משמעה חידה ללא פתרון, אלא אמת המוחזקת בסתר עד הרגע שבו היא מתפרצת. משהו פועל שאינך רואה עדיין — בסבלנות, מתחת לקרקע, במשך עידנים — וביום אחד הוא עולה.

זה בדיוק מה שהספר עוקב אחריו מן הפרולוג. החתימה החוזרת שוב ושוב. חמשת המשפטים שלעולם אינם משתנים. בבל הנופלת וקמה שוב תחת שם אחר. הכול אותו הסוד, אותה הרוח, אותה המלאכה — כבר עידנים פועלת מתחת לעור. איש הרשע אינו הסיבה לסוד הזה; הוא שיאו. הוא הרגע שבו הנסתר מתגלה לבסוף, שבו התנועה התת-קרקעית עולה מעל הקרקע ומקבלת פנים.

וזה משנה את האופן שבו אתה קורא את כל ההיסטוריה. הרוע שעוד מעט יתכנס באדם אחד אינו חדש. הוא ישן — ישן כמו הנפילה. הוא חיכה אלפי שנים, פעל, הכין. כל עריץ שהניח לסגוד לו, כל מגדל שביקש להגיע עד השמים, כל שקר שזייף את האמת — כולם היו חזרות. איש הרשע הוא ההצגה הראשונה.

השקר והתעתוע העז

כיצד הוא פועל? על כך נותן פאולוס את התשובה בפסוקים הבאים, והתשובה מטרידה, שכן אין היא על אלימות. היא על מרמה.

"אֲשֶׁר בִּיאָתוֹ כְּפִי פְּעֻלַּת הַשָּׂטָן בְּכָל-גְּבוּרָה וְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי שֶׁקֶר וּבְכָל-מַדּוּחֵי הָעַוְלָה" (2:9–10). גבורה, אותות ומופתים — אלו בדיוק המילים שהברית החדשה משתמשת בהן למעשי ישוע. אותם השלושה. זה אינו מקרה; זהו עצם העניין. איש הרשע עושה נפלאות. אולי הוא מרפא. הוא מדהים. הוא משכנע באותות הנראים אמיתיים. אך פאולוס מוסיף עליהם מילה אחת המשנה הכול: אלו אותות "של שקר". נפלאות בשירות השקר. כוח שנחווה אמיתי והוא מזויף.

וכאן נמצא לבו של מה שעושה אותו כה מסוכן. הפרולוג כבר הראה את החוק הראשון על הצורר הזה: הוא אינו בורא דבר. הוא יודע דבר אחד בלבד, ועושה אותו במאסטריות — לזייף. הוא מזייף הקוסמוס. כנגד הבן האמיתי הוא מציב בן מזויף; כנגד הנפלאות האמיתיות נפלאות מזויפות; כנגד האמת שקר הדומה בדיוק לאמת. וזיוף שאינו דומה לדבר אינו מפתה איש. הזיוף המסוכן הוא זה שאינך יכול להבחין בינו לבין המקור — עד שמאוחר מדי.

לכן פאולוס משתמש במילה נוספת, והיא החדה מכולן: planē, תעתוע עז. "וּבַעֲבוּר זֹאת יְשַׁלַּח לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדּוּחֵי תָעוּת לְמַעַן יַאֲמִינוּ בַּשָּׁקֶר" (2:11). planē הוא תעתועו של מי שאיבד את הדרך, התועה וחושב שהוא מתקדם. אין זו טעות טיפשית; זה כישוף. הזיה כה משכנעת עד שאתה מחזיק בה לאמת ומהמר עליה את חייך. והנורא מכול בפסוק 11 הוא מי ששולח אותו: אלוהים עצמו. לא משום שאלוהים חפץ בשקר, אלא משום שמגיעה נקודה שבה מי שדחה את האמת שוב ושוב נמסר לבסוף לשקר שהעדיף. הדין הוא שאתה מקבל את מה שבחרת. מי שלא אהב את האמת מקבל את השקר — ומאמין בו בכל לבו.

ראה כיצד שני התווים נשזרים זה בזה. הכפירה עושה את האנשים פתוחים; השקר מקבע אותם. תחילה מצטננת האהבה, ואחר כך, בקור הזה, מאמינים בתעתוע העז. אין איש הרשע צריך לכפות על איש להאמין. הוא בא בעולם שכבר הרפה מן האמת, והוא מציע לו בדיוק את השקר שכבר רצה. אין זאת כיבוש בחרב. זאת כיבוש בנפלא ובמילה.

דרכו ידעה שני שלבים

עתה הפרופיל נעשה מורכב יותר, וכאן עליי להיות ישר על מה ודאי ומה נשאר קריאה שקולה.

יש משהו מוזר באופן שבו פאולוס מדבר על ה"התגלות" של האדם הזה. בפסוק 3 הוא אומר שהיום אינו בא בטרם איש הרשע "נגלה". אך בפסוק 8 הוא אומר זאת עוד פעם, כאילו הדבר עוד צריך לקרות: "וְאָז יִגָּלֶה הָרָשָׁע". וביניהם, בפסוק 6, עוד פעם: המעצור עוצר אותו "עַד-הִגָּלוֹתוֹ בְּעִתּוֹ". שלוש פעמים אותו פועל (2:3, 6, 8), ובשתי הפעמים האחרונות הדבר עוד בעתיד. כיצד זה ייתכן? בין פסוק 3 לפסוק 8 עומד משהו — או מישהו — המעכב אותו, "עַד כִּי-יֵצֵא מִן הַתָּוֶךְ" (2:7). כאילו חשיפתו מתרחשת בשתי תנועות: הופעה ראשונה, ואחר כך, מאוחר יותר, חשיפה מלאה.

קריאה אחת — קריאת מיעוט — מבארת זאת להפליא, והיא עושה זאת בהניחה את פאולוס לצד דניאל. שכן דניאל צייר עידנים קודם לכן את אותה הדמות, ואצל דניאל יש לדרכו בבירור שני רגעים. תחילה הוא מופיע כשר שלום: "וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד" (דניאל 9:27). הוא אינו נכנס כמפלצת, אלא כמושיע — אדם המביא שלום, המגביר ברית, הפותר את הבעיה שהכול חיכו לה. זה שלב אחד. ואז, "וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ", הכול מתהפך: "יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה", והשיקוץ מוקם. זה שלב שני. תחילה המיטיב, אחר כך המשחית. תחילה הברית, אחר כך השיקוץ.

הנח זאת לצד פאולוס וזה מתאים בלי תפר. שלב אחד הוא ה"התגלות" של פסוק 3: הוא מופיע על במת העולם, כשר הברית, לפני היום הגדול. איש אינו רואה עדיין מי הוא באמת — הוא נראה כפתרון, לא כבעיה. ושלב שני הוא ה"התגלות" של פסוק 6 ופסוק 8, ההתגלות "בְּעִתּוֹ": רק מאוחר יותר, אחרי הסרת מי שעיכב אותו, הוא מראה את פניו האמיתיים ו"יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים". ההתגלות הראשונה היא הופעתו; השנייה היא חשיפתו. בין שתי אלה שוכן מסע חייו כאדם שרימה את העולם.

עוצמתה של קריאה זו היא שהכול נופל למקומו: שלוש הפעמים "נגלה" של פאולוס בשני רגעים, שני השלבים של דניאל, והמעצור שביניהם, הכול בקו זמן אחד. רוב המפרשים קוראים את פסוק 3 אחרת — הם נותנים ל"התגלות" פשוט לחפוף עם ההאלהה-העצמית, רגע אחד במקום שניים, ואינם עושים את הקישור העדין לדניאל 9. אין זה אפוא עניין מוכרע. אך לקריאת שני השלבים יש טיעון חזק לצדה: היא מבארת מדוע פאולוס מדבר שלוש פעמים על "התגלות", ופעמיים כאילו הדבר עוד צריך לבוא, במקום להניף זאת הצדה כחזרה, והיא נותנת לטקסט של דניאל להתאים בדיוק. לכן היא מוצגת כפי שהיא: קריאה שקולה, בעלת שורשים חזקים, לא הוכחה חותכת.

בן האבדון

שם אחד בפרופיל עוד לא נדון, והוא אולי המגלה מכולם. פאולוס מכנה אותו לא רק "איש החטא", אלא גם "בן האבדון" (2:3).

זהו תואר כבד, והוא נדיר ביותר. בכל הכתוב נושאים תואר זה שני בני אדם בלבד. הראשון הוא איש הרשע הזה. והשני הוא — יהודה. ישוע מתפלל על השנים-עשר: "שָׁמַרְתִּי אוֹתָם וְלֹא אָבַד מֵהֶם אִישׁ זוּלָתִי בֶּן-הָאֲבַדּוֹן" (יוחנן 17:12). שני בני אדם, לאורך כל המקרא, באותו השם. אין זה מקרה. זאת רמז — עקבה שאסור לחוקר להניח לה.

שכן ראה מה מלמד יהודה על האופן שבו הדבר פועל. יהודה היה בן האבדון כבר לפני שקרה הגרוע מכול. הוא היה אחד מן השנים-עשר, הוא הלך עמם, אכל עמם, נראה תלמיד כשאר — אך מן ההתחלה הוא היה מסומן. ואז, בערב הבגידה, עומד המשפט המצמרר: "וְאַחֲרֵי הַפַּת בָּא הַשָּׂטָן אֶל-קִרְבּוֹ" (יוחנן 13:27). תחילה הוא היה מסומן; בסוף הוא היה אחוז. את השם נשא כבר זמן רב; האחיזה המלאה באה רק בסוף.

ובדיוק התבנית הזאת מבארת את שני השלבים של איש הרשע. כמו יהודה הוא מסומן מן ההתחלה — מסומן כשר ברית, כאדם עם הפתרון, כבן האבדון שאיש עוד אינו מזהה. וכמו אצל יהודה מגיע רגע, מאוחר בסיפור, שבו השטן בא במלואו אל קרבו, והוא מראה מי שהיה תמיד. מסומן בהתחלה, אחוז במלואו בסוף. ההתגלות קודמת לאחיזה המלאה. זאת השיטה, ויהודה הוא תכניתה.

זה גם עושה אותו אנושי יותר, ובכך מבעית יותר. יהודה לא היה מפלצת עם קרניים. הוא היה אדם שלא היית מצביע עליו אל השולחן. כן גם זה. איש הרשע לא ייכנס כרוע מזוהה; הוא בא כמושיע שקיווית לו, ורק כשמאוחר מדי, הנחש הקדמוני בא במלואו אל קרבו והוא יושב על כיסא האלוהים.

ומי שמעכב אותו

נשארת שאלה אחת, והיא השאלה שהעסיקה את התסלוניקים יותר מכול: אם הסוד הזה כבר פועל, ואם האדם הזה כבר מסומן — מדוע אם כן הוא עדיין לא כאן? מה מעכב אותו?

שכן פאולוס אומר בפירוש שיש משהו המעכב אותו. "וְעַתָּה יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יַעְצְרֶנּוּ עַד-הִגָּלוֹתוֹ בְּעִתּוֹ" (2:6). יש בלם על ההיסטוריה. כוח, או אדם, המחזיק את איש הרשע במקומו "עַד כִּי-יֵצֵא מִן הַתָּוֶךְ" (2:7). רק כאשר אותו בלם נופל, מתפרץ הכול. הרשע ממתין, במילים אחרות, לאות — לא לאות שלו, אלא לנפילתו של מי שמחזיק בו.

מי זה? מהו אותו מעצור, ומתי הוא מוסר? זאת אחת החידות הקשות ביותר בכל הברית החדשה — כבר אוגוסטינוס כינה את המקום אפל, והמפרשים התווכחו עליו במשך עידנים. וזאת שאלה השוקלת כל כך, והקושרת כל כך עם המלחמה המתרחשת מעל הארץ, עד שאין מקומה בשוליו של פרק זה. היא ראויה לתיק משלה.

לשם זה מוליך. תחילה צוירו פני החשוד — התפיסה, שלבשה בשר; הכפירה ההולכת לפניו; השקר שבו הוא פועל; שני שלבי דרכו; השם שהוא חולק עם יהודה. עתה, בחלק הבא של התיק, יאותר החשוד השני — האישה שלצדו, הכלה המזויפת הרוכבת על החיה. ואחר כך, כאשר שתי הפנים יונחו על השולחן, תשוב השאלה המניעה את הכול: מי מעכב אותו, ומה קורה ביום שבו אותה יד נמשכת אחור.

---

העמקה — naos ו-hieron: אין צורך אפילו שיעמוד היכל

פאולוס כותב שאיש הרשע "יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים" (2:4), והמילה העברית "היכל" שומרת כאן על דבר העומד חד ביוונית. היוונית מכירה שתי מילים למקדש, ואין משמען זהה. האחת היא hieron: זה מתחם המקדש כולו, החצרות, אולמי העמודים, הרחבה — כל מה ששוכן בין החומות. האחרת היא naos: זהו המקדש עצמו, פנימיותו, המקום הקדוש שבו שוכן אלוהים, החלל שרגל רגילה לא הורשתה לבוא בו. פאולוס בוחר כאן, בכוונה, במילה השנייה. הרשע אינו יושב אי-שם ברחבת המקדש. הוא יושב ב-naos — במקום הקדוש מכול, כיסא האלוהים עצמו.

זה מחדד את התמונה עד בלתי נסבל. אין זה מגדף המטמא את הרחבה. זהו יצור הנוטל מקום על כיסא הבורא, בחלל האחד שהיה לאלוהים לבדו. זהו "אֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד" (ישעיהו 14:13), מבוצע מילולית: הוא יושב היכן שרק לאלוהים ראוי לשבת.

אך יש עוד תפנית במילה ההיא naos, והיא תפנית שעל המפרש להזהיר בה את מי שרואה לפניו מהר מדי בניין אבן. שכן naos מציין בראש ובראשונה את המקום הקדוש — ואותו מקום קדוש אינו חייב דווקא להיות היכל אבן העומד באותו רגע. הברית החדשה משתמשת ב-naos לא פעם למשהו אחר מן הבניין בירושלים: הקהילה היא naos, "הֵיכַל אֱלֹהִים חַיִּים" (קורינתים ב 6:16); גופך הוא naos של הרוח (קורינתים א 6:19). המילה מצביעה על המקום שבו ראוי לאלוהים לשכון — והצמרמורת של תסלוניקים ב 2 היא שהרשע נוטל את המקום הזה, באשר הוא. מפרשים מסוימים מסיקים מכאן שלשם ההגשמה אין צורך אפילו בהיכל אבן בנוי מחדש; ההאלהה-העצמית יכולה לכוון אל כל מקום קדוש השייך לאלוהים. אחרים אוחזים בהיכל מילולי. הטקסט אינו כופה זאת, ומוטב להשאיר זאת פתוח. מה שהטקסט כן כופה הוא זה: הוא אינו עומד על הסף. הוא יושב על הכיסא.

כתבי-היד של תסלוניקים ב 2:3 חלוקים בשם האדם הזה: רובם, וה-Textus Receptus, קוראים hamartia, "איש החטא"; כמה עתיקים, ובהם הסינאיטיקוס והוותיקנוס, anomia, "איש הרשע". מדובר באותה הדמות. ספר זה מצטט את ה-Textus Receptus ובכל זאת קורא לו איש הרשע, משום שפאולוס מכנה אותו ב-2:8 "הרשע", ומשום שאותה מילה — anomia — רצה כחוט בכל העניין, מן "יִרְבֶּה הָרֶשַׁע" (מתי 24:12) ועד "סוד הרשע" (2:7) הנותן לספר הזה את שמו.

העמקה — דרך שני השלבים כקריאת מיעוט שקולה

במסלול הראשי טענתי שדרכו של איש הרשע מתנהלת בשני שלבים — שר ברית בהתחלה, שיקוץ באמצע — והודיתי שזו קריאת מיעוט.

הקריאה נשענת על תצפית אחת: פאולוס מדבר שלוש פעמים על "התגלותו" של הרשע, בפסוקים 3, 6 ו-8, ובין פסוק 3 לפסוק 8 מעצור שצריך להיעלם "מן התווך". מי שקורא את פסוק 3 ואת פסוק 8 כשני רגעים שונים, ואת פסוק 6 עם השני, מקבל מאליו דרך בשתי תנועות — ודרך זו מתאימה אז בלי תפר לשני השלבים שכבר צייר דניאל 9:27: תחילה חיזוק ברית בעוצמה מכרעת, אחר כך בחצי הדרך השבתת הזבח והקמת השיקוץ. הקסם בלתי ניתן להכחשה: כל החלקים נופלים למקומם. שני הרגעים של ההתגלות אצל פאולוס, שני השלבים של דניאל, המעצור שביניהם — הכול נעשה סיפור אחד מלוכד, קו זמן אחד, בלי שתצטרך להשמיט דבר.

ובכל זאת הרוב קוראים זאת אחרת. מפרשים רבים רואים בפסוק 3 ובפסוק 8 לא שני רגעים אלא אחד — פאולוס המזכיר את אותה העובדה פעמיים, פעם מודיע מראש ופעם מפרט, כפי שסופר עושה לא פעם. בקריאה זו יש התגלות אחת בלבד: הרגע שבו הרשע חושף את עצמו בהאלהתו את עצמו. אין קישור מדויק-תזמון לדניאל, אין מסע בשתי תנועות. זאת קריאה מכובדת, ומי שהולך בעקבותיה אוחז בטקסט לצדו בנקודת הפשטות. וגם היא יכולה ליפול: אם פסוק 6 שייך להתגלות השנייה, וכבר נגלה הרשע לפני שהמעצור סר, הרי שאלה שני רגעים, ולא חזרה.

אם כן, מה נותן לקריאת שני השלבים את משקלה? שני דברים. הראשון הוא השם "בן האבדון", שהאדם הזה חולק עם יהודה (ראה המסלול הראשי) — ואצל יהודה ניכרים בבירור שני רגעים: תחילה מסומן, אחר כך אחוז במלואו, עם השירות כולו ביניהם. אם ה"בן האבדון" האחר היחיד עובר דרך בשני שלבים, אין זה מופרך לקרוא את המבנה הזה גם כאן. השני הוא שקריאה זו לוקחת ברצינות פרט מסובך של פאולוס במקום ליישרו: הוא מדבר שלוש פעמים על "התגלות", פעמיים כאילו הדבר עוד צריך לבוא, וקריאה השומעת בכך שני רגעים נותנת צדק למילים כפי שהן עומדות.

הפסיקה הנבונה הסופית אינה אפוא ניצחון אלא שקילה. והקריאה יכולה ליפול: אם פסוק 6 ("עַד-הִגָּלוֹתוֹ בְּעִתּוֹ") קושר גם את ההתגלות הראשונה להסתלקות המעצור, אזי יש התגלות אחת בלבד, ועמה אין שני שלבים. קריאת שני השלבים אינה פסוק-הוכחה ואינה פירוש-רוב; היא קריאת מיעוט שקולה בעלת שורשים חזקים — חזקים די הצורך לשאת אותה בספר זה, חלשים מכדי להאשים בכפירה את מי שדוחה אותה. מי שתובע ודאות מקבל כאן קריאה, לא פסק דין. אך מי שרואה את הלכידות בין פאולוס לדניאל רואה גם מדוע מחבר הספר הזה אוחז בה כקריאתו הפועלת.

העמקה — תחיית המתים המזויפת: צל החיה בעלת הפצע האנוש

בקריאת שני השלבים קורה משהו בין הופעתו לחשיפתו המלאה של הרשע, והוא אולי הפרט האפל ביותר בכל הפרופיל. בין שלב אחד לשלב שני, כך קוראים רבים, הוא עובר מין גלגול דמות — תפנית משר שלום לאחוז שהיא כה דרמטית עד שהיא מדהימה את העולם. והכתוב נותן במקום אחר תמונה הנופלת בדיוק על כך: החיה בעלת הפצע האנוש.

יוחנן רואה בחזונו חיה עולה, והוא מבחין במשהו מוזר: "וָאֵרֶא אֶחָד מֵרָאשֶׁיהָ כְּמֻכֶּה מַכַּת מָוֶת וּמַכַּת מָוֶת שֶׁלָּהּ נִרְפָּאָה וַתִּשְׁתּוֹמֵם כָּל הָאָרֶץ אַחֲרֵי הַחַיָּה" (התגלות 13:3). מכת מוות — ובכל זאת רפואה. מוות — ובכל זאת חיים. הארץ עומדת נדהמת וסוגדת. ובהמשך זה נעשה חד עוד יותר: מדובר ב"חַיָּה אֲשֶׁר הֻכְּתָה בֶחָרֶב וַתֶּחִי" (13:14). מכת חרב. דבר זה אינו פוקד ממלכה מופשטת; הוא פוקד אדם מבשר ודם. כאן נדמה שמישהו מת ושב.

ראה עתה את ההיגיון המגדף. המשיח האמיתי מת באמת וקם באמת — זהו לב הבשורה, המאורע שעליו נשען הכול. והצורר, שאינו יכול לברוא דבר ויכול רק לזייף, עושה זאת אחריו. מכת מוות, מוות מדומה, שיבה הדומה לתחייה. זאת תחיית-מזויפת של הפסחא. ומה ישכנע את העולם יותר מכך? אדם שהביא שלום, שמוכה ומת, וקם — מי לא ישתחווה לו אז? אין זאת כיבוש בחרב; זאת כיבוש בנפלא המחקה את הנפלא העמוק ביותר של אלוהים.

לכן התמונה הזאת מתאימה כה מצמרר לגלגול הדמות שבין שני השלבים. איש הרשע מופיע כמיטיב; הוא מוכה אנושות; הוא שב — ומי ששב אינו עוד מי שהלך. בקריאה זו בא ברגע ההוא הנחש הקדמוני במלואו אל קרבו, כשם שהשטן בא אל קרבו של יהודה אחרי הפת. מי שקם נושא את פני האדם, אך את רוח התהום. ומאותו רגע הוא "יֵשֵׁב בְּהֵיכַל הָאֱלֹהִים כֵּאלֹהִים" — תחיית המתים המזויפת פותחת את הדרך להאלהה-העצמית. תחילה הפסחא המזויף, אחר כך הכיסא המזויף.

שאיש הרשע של תסלוניקים ב 2 והחיה בעלת הפצע האנוש של התגלות 13 הם אותה הדמות — זאת קריאה — חזקה, נישאת רחבות, שכן שתיהן מציירות עריץ אחרית-ימים אחד ויחיד המניח לסגוד לו והמונע בכוח על-אנושי. אך שני הטקסטים אינם אומרים בפירוש: זהו אותו האיש. הם מונחים זה לצד זה משום שתוויהם מתאימים זה לזה, לא משום שטקסט אחד מבטא את ההשוואה. ותחיית המתים המזויפת עצמה — גלגול הדמות הפנימי — היא יותר ממה שהטקסט מתאר מילולית; צורתה נגזרת מן הלכידות. מה שעומד ודאי הוא התמונה שמציירת ההתגלות: מכת מוות הנרפאת, ועולם הסוגד נדהם. מה שמתווסף עליה כאן הוא ההכרה שזהו צל הפסחא — הזיוף האחרון, הגדול ביותר, של התחייה האחת שהייתה אמיתית.

---

פני החשוד הראשון מונחות עתה על השולחן: אדם הרוצה להיות אלוהים, נולד מתוך כנסייה פושרת, חמוש בשקר הדומה לאמת, ומסומן באותו השם כאיש שבגד באדונו. אך לכל רמאי גדול יש שותף — וזה אישה. היא אינה באה מן האין; עקבותיה מובילים לאחור עד גן, ולפנים עד כוס ביד אישה. הגיעה העת לאתר את החשוד השני.

---