הזונה שבמדבר נחשפת

זהו הרגע שאליו חותר כל חוקר.

פרופיל החיה כבר נבנה. שני המשרתים כבר אותרו. ראית את האישה, גבוה על הגב, שיכורה ומקושטת. כל החקירה של ספר זה נמתחה עד לשאלה האחת הזו, והיא אינה ניתנת עוד לדחייה.

מי היא?

וכפי שקורה כה לעיתים בתיק שלמראית עין גדול מכדי שיֵיפתר, הכול מתהפך על פרט אחד. לא על המחווה הגדולה. על המילה הקטנה שכמעט כולם מדלגים עליה.

העקבה המכרעת

ראה כיצד יוחנן מגיע אל האישה. המלאך אינו תופס בו סתם באיזשהו מקום. "וַיּוֹלִיכֵנִי בָּרוּחַ הַמִּדְבָּרָה" (התגלות 17:3).

מדבר.

זהו זה. זוהי העקבה. המילה היוונית היא erēmos — מקום צחיח, חשוף, נטוש, ארץ שבה לא נזרע זרע. המלאך יכול היה להוליך את יוחנן לכל מקום. הוא מוליך אותו אל תוך המדבר. ואין זה תיאור אווירה, אין זה רקע מקרי. זוהי הוראה, שהונחה בכוונה בידי כותב התיק, בדיוק כפי שהמקום שבו נמצאת גופה משנה את כל מה שהחוקר יכול להסיק.

הנח עתה את המילה האחת הזו לצד השמות שהודבקו במרוצת הדורות על הזונה. החשודה העתיקה והמוכרת ביותר היא רומא. אך רומא מעולם לא הייתה מדבר — רומא שכנה בארץ ירוקה ומעובדת, מוקפת שדות וכרמים, חצויה בנהר. אין צורך ב"הולכה אל מדבר" כדי לראות את רומא. והנח את המילה גם לצד החשודה של זמננו אנו: הגלובליזם המערבי, עולם הוועידות הגדולות, הבנקים, הטכניקה. אך דאבוס אינה מדבר. בריסל אינה מדבר. ניו-יורק וז'נבה אינן erēmos. אם לוקחים את המילה כפשוטה, אף אחד מן המקומות הללו אינו הולם את המילה האחת שהטקסט תוחב לידך.

מה כן הולם מדבר? בבל. המילה באה מן המשא העתיק על בבל, "מדבר ים" (ישעיהו 21:1, 9), כשם שה"מים הרבים" שעליהם יושבת הזונה (17:1) באים מדבר ירמיהו על בבל שעל הפרת (ירמיהו 51:13). ובגזר דינה חוזרת המילה שלוש פעמים: היא נחרבת, נעשית למדבר (erēmoō, 17:16; 18:17, 19). לשם מצביעה העקבה — לא משום שעיתון אומר זאת, אלא משום שהמלאך מוליך את יוחנן במפורש אל מדבר בבל כדי להראותה: בקריאה המובילה של ספר זה, אל שנער, שאליה נישאת האישה באיפה כדי לקבל שם את מקומה הקבוע (זכריה 5:11). במידה אחת, הטיעון חותך לשני הכיוונים. גם בבל שעל הפרת שכנה בארץ משקה ומעובדת; "מדבר" הוא אצל בבל שם נבואי, לא נוף (ישעיהו 21:1). מי שלוקח את המילה כפשוטה, צריך לוותר גם על בבל; מי שקורא אותה כנבואה, יכול לקרוא אותה גם על רומא. מה שמכוון את המילה אל בבל הוא מקורה, לא הקרקע. כמה חזק נושא אותה מילה אחת, והיכן הוא חדל לשאת, שוקל התיק שלהלן בקפידה.

הקריאה המובילה

הנה אפוא הקריאה שספר זה בוחר עבורך, ואני רוצה להניחה במלואה על השולחן.

האישה שעל החיה היא מערכת בבל העתיקה, אשר לעולם אינה מתה אלא מחליפה גוון פעם אחר פעם — ועד כה מגולמת היא במכה, בערב הסעודית, בפולחן של האסלאם, ובסוף היא מובאת אל שנער. היא החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה, נקודת הסיום של קו-אישה שהחל בתאוותה של חוה והמשיך לאורך כל כתבי הקודש, שם אחר שם, מאה אחר מאה, עד שהיא ניצבת כאן לפניך במלוא ממדי העולם.

הבחנה זו היא עמוד השדרה של הכול. מכה אינה כל המסגרת. מכה אינה הגילום הסופי, אלא הגילום עד כה של אישה שחזרה פעם אחר פעם. גילומה הסופי יתברר באחרית הימים: בסיסה בשנער, היא מובאת לשם ושם היא נשרפת (זכריה 5:11; התגלות 17:16). הממלכה האסלאמית היא, בקריאה זו, ההתגלמות האחרונה של החיה — והאישה, הפולחן האסלאמי, רוכבת עליה. המסגרת קבועה: ישנה אישה-מזויפת מתמשכת, והיא מוצאת את גופה האחרון. שם המקום המדויק שבו היא מוצאת אותו — שם היד אוחזת ברפיון.

ולקריאה זו עומדים דברים אחרים. חשוב על הגאוגרפיה. מרכזי הכובד של כל הממלכות המקראיות הנקובות בשם — בבל, מדי-פרס, הצפון היווני — שוכנים במזרח התיכון, לא במערב אירופה. חשוב על התואר. מכה נושאת בקוראן את תואר הכבוד Umm al-Qura, "אם הערים"; המקרא מכנה את הזונה "אם הזונות". אותה תביעת אמהוּת, במטען הפוך. כאילו, בדימוי, המקור והזיוף מטיחים זה בזה את אותו השם.

הקול הנגדי, ביושר ובעוצמה

ובכל זאת. עתה בא הקול הנגדי, ואיני עומד להעלימו.

הקריאה הנוצרית העתיקה ביותר אינה מצביעה אל מכה. היא מצביעה אל רומא. והטיעון הכבד ביותר אינו עומד במסורת אלא בטקסט עצמו. יוחנן אומר על שבעת ראשי החיה: "שִׁבְעָה הָרָאשִׁים שִׁבְעָה הָרִים הֵמָּה אֲשֶׁר הָאִשָּׁה יֹשֶׁבֶת עֲלֵיהֶם" (התגלות 17:9). שבעה הרים. ואיזו עיר נודעה בכל העת העתיקה כעיר שעל שבע הגבעות? רומא. כל קורא במאה הראשונה היה חושב מיד למשמע "שבעה הרים" על רומא — העיר אשר באותה עת רדפה את הקדושים, העיר אשר החריבה את המקדש לעיי חרבות, העיר אשר כל מאמין הכיר אותה כצורר.

אין זו פרשנות מאולצת. זוהי הקריאה המסתברת ביותר של הפסוק. ומי שמסלק אותה בנימוקים כדי להציל את התיאוריה שלו, אינו פועל ביושר. לקריאת רומא יש התעודות העתיקות ביותר והפסוק הבודד החזק ביותר לצידה. צריך לומר זאת, בקול רם, בטרם ימשיך הטיעון הלאה.

הבחירה, לא ההוכחה

כיצד שוקל ספר זה את השניים זה מול זה? לא בהשתקת קריאת רומא, אלא בקריאה הלאה באותו הפרק עצמו. שכן הטקסט מוסיף אל שבעת ההרים דבר-מה: "וּשְׁבָעָה מְלָכִים הֵמָּה" (17:9–10). ההרים הם ממלכות, והמלכים נושאי דגלן. וזה דוחף את הקריאה הרחק מקו רקיע פיזי ואל עבר טור של ממלכות עוקבות — מצרים, אשור, בבל, מדי-פרס, יוון, רומא, וכשביעית מעצמה שלאחר רומא תפסה את הלב. בקריאה זו אין "שבעת ההרים" גבעות תחת עיר אחת, אלא ממלכות זו אחר זו — והרצף הולם אז מעצמה מזרחית של קץ.

זוהי הבחירה של ספר זה. וקרא לה בשמה: בחירה, לא הוכחה.

שכן שום טקסט אינו נוקב באסלאם. שום טקסט אינו נוקב במכה. שני הזיהויים הם שכבות שקוראים מאוחרים מניחים על המילים העתיקות — וזה תקף באותה מידה גם לרומא. כאן נאבקות שתי קריאות על אותו הטקסט, כל אחת בעוצמה אמיתית. לקריאה המזרחית יש הגאוגרפיה, המילה "מדבר" וטור המלכים המתמשך. לרומית יש המסורת העתיקה ביותר והפסוק הבודד החד ביותר. ספר זה בוחר במזרחית, מתוך נימוקים, ומותיר לצידה את הרומית כקול נגדי נכבד. מה שהיה מפריך כל אחת מן השתיים, קבוע: אם רומא, העיר שעל שבע הגבעות, בוערת, נופלת הקריאה המזרחית; אם האישה נישאת אל שנער ונשרפת שם (זכריה 5:11; התגלות 17:16), נופלת הרומית. כך פועל הכלל הנושא את הספר כולו: המסגרת ביד יציבה, התאריך ושם המקום ביד רפויה. אישה כן באה על חיה, והיא נופלת — זה עומד. היכן בדיוק היא שוכנת, על כך היד הפתוחה.

קרשי הקפיצה

אך כשאתה מתבונן בעת הקץ, אתה רואה עוד מעצמות הנראות חשודות — עולם דאבוס, הקריאה לדת עולמית אחת, ממשלי השלום הגדולים — והפיתוי גדול להצביע ולומר: שם, זוהי הזונה. בלבול זה דורש הבהרה, שכן הוא הוליך קוראים רבים אל דרך תועה.

מעצמות אלו אינן הזונה. הן דבר-מה אחר, וההבחנה היא הכול.

הן קרשי הקפיצה. שלבי העלייה. הפיגום שלאורכו מטפסת החיה מעלה. קרש קפיצה אינו השחיין; הוא הדבר שעליו השחיין נדחף וׂאותו הוא מותיר אחריו לאחר מכן. שלושה מהם בולטים.

הראשון הוא הגלובליזם המערבי — עולם הוועידות הגדולות, הקרנות הבינלאומיות, המחשבה שטכניקה וכסף יכולים לרסן כל סכסוך. הם סבורים שהם בונים סדר עולמי הגיוני ושלֵו, ואינם משכילים להבין שהם מקימים את הכס שעליו אחֵר יישב. בחדות: הם חושבים שהם בונים אוטופיה ובונים כס. השני הוא הקריאה לאחד את הדתות האברהמיות — המחשבה שיהדות, נצרות ואסלאם, כילדים של אב-קדמון אחד, צריכים לשייף את קצותיהם החדים ולבוא יחד תחת קורת גג אחת. זה נשמע חמים. אך זה מספק בדיוק את התשתית שעליה תוכל בקרוב להיכון פולחן אחד: מרחב קודש משותף, וידוי מעורבב, ההבחנה המחוקה בין האל האמיתי לבין הזיוף. השלישי הוא הקריאה לממשל שלום גדול ומחייב — מוסד שאינו עוד מתווך בלבד אלא שולט, ושמחליף את הסדר העולמי הישן והמשותק במשהו שסוף-סוף חוֹתך החלטות.

הברית עם הרבים

שלושה אלה מובילים יחד אל הציר שסביבו סובבת כל עת הקץ: הברית עם הרבים.

דניאל כותב זאת, מאות שנים מראש: נסיך "וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד" (דניאל 9:27). הפועל נושא הרבה — הגביר, "לחזק בעוצמה מכרעת". אין כתוב שהוא ממציא ברית. הוא מחזק דבר-מה, ועושה זאת לרבים: הם מרוויחים ממנו, והוא גובר בו. הפעם האחרת היחידה שבה המקרא משתמש בצורה זו, מדברים הגאים: "ללשננו נגביר [...] מי אדון לנו" (תהלים 12:5). שזו ברית קיימת אינו כתוב בפועל: כתוב "ברית", בלי ה״א הידיעה. זוהי ציפייה, הניזונה מדניאל 11:23, שבו באה תחילה ההתחברות ואחר כך המרמה. אין עליו להניח את הפסים; עליו רק לנהוג ברכבת. קרשי הקפיצה כבר הניחו את הברית מוכנה — ההסכמים חתומים, הממשל מוקם, השלום מובטח — והוא חותם את שמו תחתיה ונותן לה שיניים.

וזה הערמומי שבדבר. אין זה נראה כתפיסת כוח. זה נראה כצעד ההגיוני, המצופה זה מכבר, הבא בתור. לכן כמעט אף אחד אינו רואה זאת בא. מה שהעולם קורא כפיוס בר-קיימא, הוא במראָה האחרת hudna — שביתת נשק הנכרתת כדי שתופר, שלום זמני עם תאריך תפוגה מובנה. והברית נשברת, בדיוק "בַּחֲצִי הַשָּׁבוּעַ", אומר דניאל. ברזל וחרס הנלחצים זה אל זה ודווקא משום כך אינם נדבקים.

זוהי אפוא חשיפת המסכה. האישה שבמדבר בבל, אישה שחזרה פעם אחר פעם, נישאת בידי חיה, מורמת בידי קרשי קפיצה שייבעטו בקרוב. אך אישה אחת, גדולה ככל שתהיה, עדיין אינה מספרת את כל הסיפור. שכן מאחורי כל אישה בכתבי הקודש ניצבת עיר. ויש שתיים.

---

העמקה — מילה אחת: "במדבר"

המקום שאליו מצביעה המילה האחת הוא, בקריאה המובילה של ספר זה, שנער, שבה בסיס האישה (זכריה 5:11).

שכתוב erēmos, זו עובדה; אין מה לערער עליה. שאותו מדבר מצביע אל בבל, נובע ממקור המילה (ישעיהו 21:1) וממקור המים (ירמיהו 51:13). שהאישה קיבלה עד כה את דמותה במכה, זהו יישום — קריאה שקולה, לא הוכחה חותכת. המילה היא טיעון רציני בעל עוצמה טקסטואלית אמיתית. להוציא מן הכלל אין היא מוציאה; מי שקורא אותה כנבואה, יכול לקרוא אותה גם על רומא. אך העיר המדויקת נותרת שכבה המונחת מעליה. לכן תקף גם כאן הכלל של הספר כולו: המסגרת ביד יציבה, התאריך ושם המקום ביד רפויה. המילה "מדבר" נושאת רבות. אין היא נושאת הכול. היא פותחת את התיק; היא עדיין אינה סוגרת אותו.

העמקה — קרשי הקפיצה: שלבי העלייה, לא הזונה

בקריאה של ספר זה, המעצמות הנראות חשודות בעת הקץ — עולם דאבוס, הקריאה לדת עולמית אחת, ממשלי השלום הגדולים — אינן הזונה, אלא קרשי הקפיצה. בתרחיש זה הן נושאות, זמן-מה, ואז מושלכות.

קרש הקפיצה הראשון הוא הגלובליזם המערבי. בקריאה זו בוניו הם, בחדות, האידיוטים השימושיים של עת הקץ: הם סבורים שהם בונים אוטופיה ובונים כס. ממשל השלום המחייב של קרש הקפיצה השלישי נקרא כאן "מועצת שלום": מוסד שאינו עוד מתווך בלבד אלא שולט.

במראָה האסלאמית יש לברית עם הרבים שם משלה: hudna. מה שהמערב קורא כפיוס בר-קיימא, קורא הצד האחר כהפוגת נשימה.

עובדה היא שנכרתו הסכמים בין מדינות ערב לישראל; עובדה היא שיש קריאה לממשלי שלום עולמיים ולאיחוד הדתות. שאותם דברים מוחשיים הם קרשי הקפיצה אל בריתו של דניאל, זו פרשנות — קריאה שקולה של התרחיש, לא נבואה עם תאריך עליה.

העמקה — עיר האלות, האבן השחורה והשני

ארבעה פרטים, שעין רבים פסחה עליהם זמן רב, מחדדים את קריאת-מכה — והם נוגעים בדיוק במקומות שבהם משרטט יוחנן את הזונה: אישה, בשני, ובידה כוס ואבן.

עיר של אלות. לפני האסלאם לא הייתה מכה עיר של אל אחד, אלא של רבים — ולעיתים קרובות באופן בולט של אלות. בתוך אל-כעבה ומסביבה נעבדו שלוש נשות שמים: אללאת, אל-עוזא ומנאת, הנקראות במסורת הערבית הקדומה "בנות אללה". הקוראן עצמו נוקב בשמותיהן (סורה 53:19–20). שמקום שהיה פעם לבה של פולחן-אלות נושא, בהתגלות 17, את דמות "האישה" על החיה — הוא לכל הפחות מעורר תשומת לב. (מתועד היטב על גבי הכתובות ששלוש האלות הללו נעבדו בערב; לגבי מכה, מקום ופולחן, הדבר נשען על הקוראן ועל המסורת המאוחרת. ההשוואה הטיפולוגית עם הזונה נותרת קריאה שקולה.)

השני שדווקא הולם. התנגדות אחת נראתה כעומדת בעינה: הזונה לבושה שני (17:4), וזה נראה כלא הולם את מכה. אך ההפך הוא הנכון. המילה היוונית היא kokkinos — אדום עמוק, שני-תולעת, צבע המאכל היקר מכנימת הקֶרְמֶס; החיה עצמה נקראת kokkinos (17:3). וכסות אל-כעבה, הכִּסְוָה, אינה שחורה מאז ומעולם. במרוצת המאות החליפה צבע — לבן, ירוק, וניתן להוכיח תקופה של ברוקד שני אדום — בטרם נעשו שחור-וזהב הלבוש הקבוע. הטענה "רק השני אינו הולם" אינה עומדת אפוא. (מתועד היטב.)

האבן השחורה במסגרת הכסף. בפינה המזרחית של אל-כעבה מוטבעת בקיר אבן, אל-חג׳ר אל-אסווד, נתונה במסגרת כסף — מתוארת מקרוב בידי עדי ראייה מן המאה ה־19 כבורקהרדט ובורטון. סופרים נוצריים אחדים ביקשו לראות בצורתה של אותה מסגרת סמל נשי; זוהי קריאה סובייקטיבית ופולמוסית, ואיני מביא אותה כעובדה. מה שכן ניצב איתן מפוכח וכבד יותר: עיר בונה את כל עבודת הקודש שלה סביב אבן שכביכול נפלה מן השמים — בעוד הכתוב מכיר אבן אחרת, שנגזרה "דִּי לָא בִידַיִן", המנפצת את צלם הממלכות (דניאל 2:34). שתי אבנים, שני קטבים: האחת מנושקת ומוקפת, האחרת נופלת ומוחצת. (האבן ומסגרת הכסף מתועדות היטב; קריאת-הצורה שנויה במחלוקת ואינה משמשת כאן כהוכחה.)

ומה בדבר שבעת ההרים? אפילו על הטיעון החזק ביותר של הקול הנגדי אין קריאת-מכה נסוגה. מי שרוצה לקרוא את "שבעת ההרים" (17:9) בכל זאת כקו רקיע ולא כשבעה מלכים, מוצא גם אז את מכה: גם מכה ידועה כעיר בתוך קערה, מוקפת הרים, והמסורת מונה בה שבעה ללא קושי. ההבדל המכריע מצוי במקום אחר: הטקסט מכוון אל שבעה מלכים, לא אל קו רקיע, והמדבר שאליו הוליך המלאך את יוחנן הוא מדבר בבל לפי מקור המילה, לא לפי הקרקע (ישעיהו 21:1). (מניין "שבעת הרי מכה" הוא דבקותי-עיתונאי ונותר שקול.)

ארבעה דברים קטנים — האלות, השני, האבן, ההרים — וכל אחד מהם דוחף לאותו כיוון. אף אחד מהם אינו כשלעצמו הוכחה; יחד הם יוצרים דפוס צפוף באופן בולט סביב מכה, דמותה של האישה עד כה.

---

הזונה נחשפה: האישה שבמדבר, הגילום האחרון של התאווה העתיקה ביותר. אך היא יותר מאישה — היא עיר. צעד פעם אחת לאחור מן השולחן עם התיקים, וראה את כל הלוח: לא עיר אחת, אלא שתיים. שתי נשים, שני יעדים, זו מול זו ממש.

---