יש בספר הזה עוד אישה, וגם היא מוצגת במדבר. אין זה מקרה, והכתוב רוצה שהדבר יבלוט. שכן המילה "מדבר" — erēmos ביוונית — מופיעה בכל ספר ההתגלות שלוש פעמים בלבד. שתיים מהן מוכרות: זהו המקום אשר אליו בורחת האישה של הספר הזה ואשר בו היא ניזונה (12:6 ו־12:14). והפעם השלישית? שם יושבת אישה אחרת לגמרי, והיא בבואתה של הראשונה, הפוכה עד לפרט האחרון.
יוחנן נישא לשם ברוח. "וַיּוֹלִיכֵנִי בָרוּחַ אֶל מִדְבָּר, וָאֵרֶא אִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל חַיָּה אֲדֻמָּה כְּתוֹלָע, מְלֵאָה שְׁמוֹת גִּדּוּפִים, וְלָהּ שִׁבְעָה רָאשִׁים וְעֶשֶׂר קְרָנַיִם" (התגלות 17:3). אישה במדבר — בדיוק כזו של הספר הזה. אך על מה היא יושבת? האישה של הספר הזה נישאת על כנפי הנשר הגדול, על אלוהים עצמו; זו יושבת על החיה, דמותו הארצית של התנין, ולה בדיוק אותם שבעה ראשים ו־10 קרניים שנשא התנין בפרק 12. האחת נישאת בידי אלוהים, האחרת בידי המפלצת. וזו רק ראשיתו של ההיפוך.
וכיצד היא לבושה? האישה של הספר הזה מְעֻטֶּפֶת בַּשֶּׁמֶשׁ (12:1), עטויה באורם של השמים עצמם. זו "מְלֻבֶּשֶׁת אַרְגָּמָן וְשָׁנִי, וַעֲדִי זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וּפְנִינִים עָלֶיהָ" (17:4) — לא באור מן השמים, כי אם בשלל העשירים, בתכשיטי השלטון. האישה של הספר הזה נושאת על ראשה עטרת 12 כוכבים; זו נושאת על מצחה "שֵׁם: סוֹד, בָּבֶל הַגְּדוֹלָה, אֵם הַזּוֹנוֹת וְתוֹעֲבוֹת הָאָרֶץ" (17:5) — לא כתר של אור, כי אם כתובת קעקע של קלון. האישה של הספר הזה היא אם המשיח; זו היא אם הזונות. האישה של הספר הזה ניזונה בידו הנסתרת של אלוהים; זו "שִׁכּוֹרָה מִדַּם הַקְּדוֹשִׁים וּמִדַּם עֵדֵי יֵשׁוּעַ" (17:6). האחת חיה מן הלחם שאלוהים נותן לה; האחרת שיכורה מן הדם שהיא שופכת.
שתי נשים, מילת מדבר אחת, והן היפוכן הגמור זו של זו.
והניגוד העמוק מכול הוא זה: האחת היא האישה האמיתית, והאחרת היא זיופה. שכן כל מה שהזונה היא, הוא פרודיה על האישה. יש כוס בידה, ככלה בכוס נישואיה — אך היא "מְלֵאָה תוֹעֵבוֹת וְטֻמְאַת תַּזְנוּתָהּ" (17:4). היא מקושטת ככלה — אך בזהב גזול תחת אורו של חתנה. היא נקראת "אם" — אך אם הזונות. היא מפוארת, נחשקת, נערצת בידי מלכי הארץ — חיקוי מבהיק, שיכור ומגואל בדם של האישה המעוטפת בשמש. הנחש הקדמוני, שאינו יכול לברוא דבר ואינו יודע אלא לחקות, עשה גם כאן זיוף: מול אם הזרע הוא מעמיד את אם התועבות, מול האישה המעוטפת בשמש את הזונה על החיה. שתי נשים במדבר, והאחת היא מראהּ האפלה של האחרת.
והסוף מגלה מי הייתה מי, שכן דרכיהן נפרדות לחלוטין. מה עולה באישה שבטחה בחיה? החיה בולעת אותה. "וְעֶשֶׂר הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתָ, וְהַחַיָּה — הֵמָּה יִשְׂנְאוּ אֶת הַזּוֹנָה, וְשָׂמוּ אוֹתָהּ שׁוֹמֵמָה וַעֲרֻמָּה, וְאָכְלוּ אֶת בְּשָׂרָהּ, וְאוֹתָהּ יִשְׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (17:16). זו שנישאה בידי החיה נטרפת בידי החיה; הכוח שעליו רכבה מסתובב עליה ואוכל אותה. אך האישה שנישאה בידי אלוהים ניזונה, נשמרת, ומובלת החוצה אל נישואיה המחודשים. האחת רכבה על החיה ונאכלה בידי החיה; האחרת נישאה בידי אלוהים והובאה הביתה. זה ההבדל בין שתי הנשים שבמדבר — והוא ההבדל בין כל מקלט כוזב ובין המקלט האחד האמיתי.
הפרק הזה מניח לפניך בחירה חדה משנדמה. שכן יש רק שתי דרכים להיות אישה במדבר. אתה יכול לשבת על החיה — לבטוח בכוחו של העולם, לשתות מכוסו, להתקשט בזהבו — ולהינשא זמן מה, מבהיק ונחשק, עד שהכוח שנשענת עליו יסתובב ויבלע אותך. או שאתה יכול להינשא בידי אלוהים — נסתר, ניזון, לפעמים חסר צורה ונשכח בעיני העולם — ובסוף להיות מובל החוצה ומובא הביתה. המדבר אינו מראה מיד מי אתה; הרי שתי הנשים כאחת "במדבר". ההבדל אינו בפתיחה, כי אם במי נושא אותך ובאיך הדבר נגמר. על כן בחר בנשר ולא בחיה. שכן לא כל הנוצץ בארץ הצייה הוא השמש; והיחיד הנושא אותך מן המדבר הביתה ולא אל מוקד, הוא האלוהים שנשא את בריחתך על כנפי הנשר הגדול.
שתי נשים, מילת-מדבר אחת, והן נגמרות בהיפוך. אך יש בספר הזה עוד אישה שלישית — והיא איננה קוטבה של האישה שבהתגלות 12 כי אם אחותה.
העמקהמראת הerēmos: האישה (התגלות 12) מול הזונה (התגלות 17)
המילה erēmos ("מדבר") מופיעה בהתגלות שלוש פעמים בדיוק: 12:6 ו־12:14 (האישה) ו־17:3 (הזונה). הנדירות המכנית הזאת הופכת את העמדת שתי הנשים באותו "מדבר" עצמו למראה ספרותית מכוונת, והניגודים שיטתיים: מעוטפת בשמש (12:1) ↔ מלובשת ארגמן ושני (17:4); עטרת 12 כוכבים (12:1) ↔ שם גידוף על המצח (17:5); אם המשיח וגופו (12:5) ↔ "אם הזונות" (17:5); ניזונה בידי אלוהים (12:6) ↔ שיכורה מדם הקדושים (17:6); נישאת על כנפי הנשר, בידי אלוהים (12:14) ↔ יושבת על החיה, נישאת בידה (17:3); בורחת אל המדבר כדי להיסתר ↔ מוצגת לראווה בתוך המדבר על החיה. הזונה היא אפוא האנטי־אישה, אישת הזיוף: פרודיה־לפרטיה על האישה, מעשה ידיו של אותו חקיין עצמו (התנין / הנחש הקדמוני) המזייף את המציאות לאורך כל ההתגלות. וההתרה מפרידה ביניהן סופית: החיה בולעת את הזונה שרכבה עליה (17:16), ואילו האישה נשמרת בידי אלוהים ומובלת החוצה.
שהזונה שבהתגלות 17 היא קוטבה של האישה שבהתגלות 12 — שתיהן "במדבר" — מוכר בפרשנות באופן רחב; מה שספר זה מוסיף הוא פירוט המראה הזאת פרט אחר פרט, לצד המראה המקובלת זונה↔כלה (התגלות 19 ו־21). מתועד היטב (ספירת erēmos והניגודים הטקסטואליים קשיחים); שיוחנן מתכוון לשתי הנשים כמראה — שקול, ובתמיכה חזקה מצד נדירות המילה ושיטתיות הניגודים.
[לשון המקור והסימונים] חוליה אחת נראית טוב יותר בעברית מביוונית: על הזונה נגזר להיעשות שׁוֹמֵמָה (17:16), והשוממה היא בדיוק זו שישעיהו מצווה עליה לרון — "כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה" (ישעיהו 54:1, ראה פרק 24). אותה מילה עצמה, שני גורלות: האישה הקרויה שוממה נעשית אם רבת בנים, והזונה הקרויה מפוארת נעשית שוממה. הפועל היווני ב־17:16 (erēmoō) נגזר יתר על כן מאותו שורש שממנו נגזרת erēmos, מילת המדבר של הפרק הזה, ותרגום השבעים מוסר בו את שׁוֹמֵמָה של ישעיהו 54:1. ההד שקול — הוא מחזק את המראה, אך אינו נושא אותה. (קו הזונה הרחב — בבל ושאלת התגלמותה באחרית הימים — נמצא מחוץ לספר הזה; הפרק הזה שם את הדגש על האישה שלצד הזונה.)
יש בספר הזה עוד אישה, וגם היא מוצגת במדבר. אין זה מקרה, והכתוב רוצה שהדבר יבלוט. שכן המילה "מדבר" — erēmos ביוונית — מופיעה בכל ספר ההתגלות שלוש פעמים בלבד. שתיים מהן מוכרות: זהו המקום אשר אליו בורחת האישה של הספר הזה ואשר בו היא ניזונה (12:6 ו־12:14). והפעם השלישית? שם יושבת אישה אחרת לגמרי, והיא בבואתה של הראשונה, הפוכה עד לפרט האחרון.
יוחנן נישא לשם ברוח. "וַיּוֹלִיכֵנִי בָרוּחַ אֶל מִדְבָּר, וָאֵרֶא אִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל חַיָּה אֲדֻמָּה כְּתוֹלָע, מְלֵאָה שְׁמוֹת גִּדּוּפִים, וְלָהּ שִׁבְעָה רָאשִׁים וְעֶשֶׂר קְרָנַיִם" (התגלות 17:3). אישה במדבר — בדיוק כזו של הספר הזה. אך על מה היא יושבת? האישה של הספר הזה נישאת על כנפי הנשר הגדול, על אלוהים עצמו; זו יושבת על החיה, דמותו הארצית של התנין, ולה בדיוק אותם שבעה ראשים ו־10 קרניים שנשא התנין בפרק 12. האחת נישאת בידי אלוהים, האחרת בידי המפלצת. וזו רק ראשיתו של ההיפוך.
וכיצד היא לבושה? האישה של הספר הזה מְעֻטֶּפֶת בַּשֶּׁמֶשׁ (12:1), עטויה באורם של השמים עצמם. זו "מְלֻבֶּשֶׁת אַרְגָּמָן וְשָׁנִי, וַעֲדִי זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וּפְנִינִים עָלֶיהָ" (17:4) — לא באור מן השמים, כי אם בשלל העשירים, בתכשיטי השלטון. האישה של הספר הזה נושאת על ראשה עטרת 12 כוכבים; זו נושאת על מצחה "שֵׁם: סוֹד, בָּבֶל הַגְּדוֹלָה, אֵם הַזּוֹנוֹת וְתוֹעֲבוֹת הָאָרֶץ" (17:5) — לא כתר של אור, כי אם כתובת קעקע של קלון. האישה של הספר הזה היא אם המשיח; זו היא אם הזונות. האישה של הספר הזה ניזונה בידו הנסתרת של אלוהים; זו "שִׁכּוֹרָה מִדַּם הַקְּדוֹשִׁים וּמִדַּם עֵדֵי יֵשׁוּעַ" (17:6). האחת חיה מן הלחם שאלוהים נותן לה; האחרת שיכורה מן הדם שהיא שופכת.
שתי נשים, מילת מדבר אחת, והן היפוכן הגמור זו של זו.
והניגוד העמוק מכול הוא זה: האחת היא האישה האמיתית, והאחרת היא זיופה. שכן כל מה שהזונה היא, הוא פרודיה על האישה. יש כוס בידה, ככלה בכוס נישואיה — אך היא "מְלֵאָה תוֹעֵבוֹת וְטֻמְאַת תַּזְנוּתָהּ" (17:4). היא מקושטת ככלה — אך בזהב גזול תחת אורו של חתנה. היא נקראת "אם" — אך אם הזונות. היא מפוארת, נחשקת, נערצת בידי מלכי הארץ — חיקוי מבהיק, שיכור ומגואל בדם של האישה המעוטפת בשמש. הנחש הקדמוני, שאינו יכול לברוא דבר ואינו יודע אלא לחקות, עשה גם כאן זיוף: מול אם הזרע הוא מעמיד את אם התועבות, מול האישה המעוטפת בשמש את הזונה על החיה. שתי נשים במדבר, והאחת היא מראהּ האפלה של האחרת.
והסוף מגלה מי הייתה מי, שכן דרכיהן נפרדות לחלוטין. מה עולה באישה שבטחה בחיה? החיה בולעת אותה. "וְעֶשֶׂר הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתָ, וְהַחַיָּה — הֵמָּה יִשְׂנְאוּ אֶת הַזּוֹנָה, וְשָׂמוּ אוֹתָהּ שׁוֹמֵמָה וַעֲרֻמָּה, וְאָכְלוּ אֶת בְּשָׂרָהּ, וְאוֹתָהּ יִשְׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (17:16). זו שנישאה בידי החיה נטרפת בידי החיה; הכוח שעליו רכבה מסתובב עליה ואוכל אותה. אך האישה שנישאה בידי אלוהים ניזונה, נשמרת, ומובלת החוצה אל נישואיה המחודשים. האחת רכבה על החיה ונאכלה בידי החיה; האחרת נישאה בידי אלוהים והובאה הביתה. זה ההבדל בין שתי הנשים שבמדבר — והוא ההבדל בין כל מקלט כוזב ובין המקלט האחד האמיתי.
הפרק הזה מניח לפניך בחירה חדה משנדמה. שכן יש רק שתי דרכים להיות אישה במדבר. אתה יכול לשבת על החיה — לבטוח בכוחו של העולם, לשתות מכוסו, להתקשט בזהבו — ולהינשא זמן מה, מבהיק ונחשק, עד שהכוח שנשענת עליו יסתובב ויבלע אותך. או שאתה יכול להינשא בידי אלוהים — נסתר, ניזון, לפעמים חסר צורה ונשכח בעיני העולם — ובסוף להיות מובל החוצה ומובא הביתה. המדבר אינו מראה מיד מי אתה; הרי שתי הנשים כאחת "במדבר". ההבדל אינו בפתיחה, כי אם במי נושא אותך ובאיך הדבר נגמר. על כן בחר בנשר ולא בחיה. שכן לא כל הנוצץ בארץ הצייה הוא השמש; והיחיד הנושא אותך מן המדבר הביתה ולא אל מוקד, הוא האלוהים שנשא את בריחתך על כנפי הנשר הגדול.
שתי נשים, מילת-מדבר אחת, והן נגמרות בהיפוך. אך יש בספר הזה עוד אישה שלישית — והיא איננה קוטבה של האישה שבהתגלות 12 כי אם אחותה.
העמקהמראת הerēmos: האישה (התגלות 12) מול הזונה (התגלות 17)
המילה erēmos ("מדבר") מופיעה בהתגלות שלוש פעמים בדיוק: 12:6 ו־12:14 (האישה) ו־17:3 (הזונה). הנדירות המכנית הזאת הופכת את העמדת שתי הנשים באותו "מדבר" עצמו למראה ספרותית מכוונת, והניגודים שיטתיים: מעוטפת בשמש (12:1) ↔ מלובשת ארגמן ושני (17:4); עטרת 12 כוכבים (12:1) ↔ שם גידוף על המצח (17:5); אם המשיח וגופו (12:5) ↔ "אם הזונות" (17:5); ניזונה בידי אלוהים (12:6) ↔ שיכורה מדם הקדושים (17:6); נישאת על כנפי הנשר, בידי אלוהים (12:14) ↔ יושבת על החיה, נישאת בידה (17:3); בורחת אל המדבר כדי להיסתר ↔ מוצגת לראווה בתוך המדבר על החיה. הזונה היא אפוא האנטי־אישה, אישת הזיוף: פרודיה־לפרטיה על האישה, מעשה ידיו של אותו חקיין עצמו (התנין / הנחש הקדמוני) המזייף את המציאות לאורך כל ההתגלות. וההתרה מפרידה ביניהן סופית: החיה בולעת את הזונה שרכבה עליה (17:16), ואילו האישה נשמרת בידי אלוהים ומובלת החוצה.
שהזונה שבהתגלות 17 היא קוטבה של האישה שבהתגלות 12 — שתיהן "במדבר" — מוכר בפרשנות באופן רחב; מה שספר זה מוסיף הוא פירוט המראה הזאת פרט אחר פרט, לצד המראה המקובלת זונה↔כלה (התגלות 19 ו־21). מתועד היטב (ספירת erēmos והניגודים הטקסטואליים קשיחים); שיוחנן מתכוון לשתי הנשים כמראה — שקול, ובתמיכה חזקה מצד נדירות המילה ושיטתיות הניגודים.
[לשון המקור והסימונים] חוליה אחת נראית טוב יותר בעברית מביוונית: על הזונה נגזר להיעשות שׁוֹמֵמָה (17:16), והשוממה היא בדיוק זו שישעיהו מצווה עליה לרון — "כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה" (ישעיהו 54:1, ראה פרק 24). אותה מילה עצמה, שני גורלות: האישה הקרויה שוממה נעשית אם רבת בנים, והזונה הקרויה מפוארת נעשית שוממה. הפועל היווני ב־17:16 (erēmoō) נגזר יתר על כן מאותו שורש שממנו נגזרת erēmos, מילת המדבר של הפרק הזה, ותרגום השבעים מוסר בו את שׁוֹמֵמָה של ישעיהו 54:1. ההד שקול — הוא מחזק את המראה, אך אינו נושא אותה. (קו הזונה הרחב — בבל ושאלת התגלמותה באחרית הימים — נמצא מחוץ לספר הזה; הפרק הזה שם את הדגש על האישה שלצד הזונה.)