הטקסט מעלים את היד המזינה, וזה עורר שאלה שכעת יש להביט בה פנים אל פנים: אבל כיצד? אם כתוב שהיא ניזונה, ולא כיצד — האם יש לחשוב על מן ממשי היורד שוב מן השמים? או על דבר אחר? הכתוב נותן תשובה מפתיעה ומרגיעה יותר מכל שיטה יחידה. אין לאלוהים יד אחת להזין בה. יש לו רבות, והן שונות זו מזו ככל שאפשר להעלות על הדעת. הדבר מתברר בבירור רב מכול מן האופן שבו החזיק בחיים איש אחד, בבצורת אחת.
האיש היה אליהו, והבצורת הייתה הכרזתו שלו: לא גשם, שנים על שנים, על כל הארץ. גם לנביא עצמו היה פירוש הדבר רעב. ואלוהים הזין אותו — שלוש פעמים, בשלוש דרכים שלא יכלו להיות שונות יותר.
בפעם הראשונה בעופות. אלוהים שלח את אליהו אל נחל נסתר — "וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית" (מלכים א 17:3), אותו שורש עצמו הנאמר על האישה הנסתרת מפני הנחש — ואמר: "וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם" (17:4). עורבים — אוכלי נבלות, עופות טמאים, בעלי חיים שדרכם לחטוף ולא לחלוק. ודווקא הם הביאו לו, בבוקר ובערב, לחם ובשר (17:6). אלוהים לקח את העוף החמדן שבשדה ועשה אותו למשרת. מי יעז להפקיד את חייו בנאמנותו של עורב? אך העורב ציית לרעב גבוה משלו.
בפעם השנייה בקבצנית. כאשר יבש הנחל, לא שלח אלוהים את אליהו אל עשיר, כי אם אל הבית העני ביותר שאפשר למצוא: אלמנה בְּצָרְפַת, נוכרייה, שעמדה בדיוק אז להכין את ארוחתה האחרונה — "מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת" (17:12) — ואחריה למות עם בנה. מאותו בית היה הנביא עתיד להיות ניזון. ואלוהים הבטיח: "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר, עַד יוֹם תֵּת יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (17:14). וכך היה: הכד לא התרוקן, הצפחת לא יבשה, יום אחר יום, שנה אחר שנה. אלוהים עשה את מזווה המזון הריק ביותר בארץ למעיין שאינו פוסק. האישה הענייה ביותר נעשתה אסמו.
ובפעם השלישית במלאך. לימים, כאשר שכב אליהו שבור וקץ בחייו תחת רותם אחד במדבר והתפלל שימות, לא בא עורב ולא אלמנה, כי אם שליח מן השמים עצמם. "וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: קוּם אֱכוֹל" — "עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם" מונחות מראשותיו — "קוּם אֱכֹל, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ" (מלכים א 19:5-7). ובכוח הארוחה האחת ההיא "וַיֵּלֶךְ [...] אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב" (19:8). לחם אבירים לאיש תשוש.
עוף, אלמנה, מלאך. שלוש הזנות, שלושה עולמות זה מזה — וזאת לבד מן המן שבמדבר הראשון, ולבד ממה שקרה לאישה עצמה, כאשר אפילו הארץ עזרה לה (התגלות 12:16). חמש דרכים, אם תמנה אותן, ויש עוד. אלוהים מזין בלחם ממטיר, במקורו של עוף דורס, בצפחתה האחרונה של ענייה, ביד מלאך, בקרקע שתחת רגליך. המנגנון מתחלף בכל פעם כליל. המזין אינו מתחלף לעולם.
וכאן מונחת התשובה לשאלה "אבל כיצד?". הטקסט מחזיק את היד בנסתר לא מתוך עמימות כי אם מתוך נדיבות: הוא מסרב לקבוע את אלוהים על שיטה אחת. התובע שיהיה זה מן ולא דבר אחר עושה את אלוהים קטן משהוא; והתובע שתהיה זו עזרה אנושית ולא דבר על־טבעי עושה את אותו הדבר עצמו מן העבר האחר. ספר זה אינו בוחר אפוא, במתכוון, בשום מנגנון יחיד. האישה יכולה להיות ניזונה במן היורד מן השמים, בארץ העוזרת לה, במלאכים המשרתים אותה, באנשים נאמנים המביאים לה לחם אל הסלעים — וקרוב לוודאי, אם אלוהי הבצורת נותן סימן כלשהו, בכל אלה יחד, כל אחד בעתו. עניינו של הטקסט אינו בכיצד כי אם במי. מאחורי כל עורב וכל אלמנה וכל מלאך וכל גרגר מן עומדת יד אחת, והיא המחזיקה את האישה בחיים. אל תחפש אפוא את השיטה; חפש את הנותן, שכן הוא היחיד היכול לפרנס בכל דרך בבת אחת ואינו נופל באף אחת מהן.
אך יש שכבה אחרונה מתחת לכל הלחם הזה, ובלעדיה היה הפרק הזה מסופר רק למחצה. שכן מאות שנים לאחר המדבר עמד אחד במדבר אחר והזין המון בלחם שריבה מן האין, וכאשר תבעו האנשים אחר כך מן כמו שנתן משה, אמר דבר המעמיד את הכול במקומו: "לֹא מֹשֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי אָבִי נֹתֵן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם הָאֲמִתִּי מִן הַשָּׁמָיִם [...] אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים [...] אֲנִי הַלֶּחֶם הַחַי הַיֹּרֵד מִן הַשָּׁמָיִם" (יוחנן 6:32-51). המן מעולם לא היה התכלית. המן הצביע. כל אותן מאות שנים של לחם־מן־השמים היו הכנה ארוכה וסבלנית ליום שבו יירד הלחם עצמו מן השמים — לא דבר שאוכלים, כי אם מישהו. ואז מתברר שהאישה שבמדבר ניזונה בידי אותה אישיות עצמה שהיא מבקשת: אספקתה וחתנה אחד הם. אין היא אוכלת רק מידו; היא אוכלת, בעומק, אותו — הלחם החי אשר ירד אל אותו מדבר עצמו אשר בו היא חוסה.
אינך רואה מהיכן יבוא לחמך הבא — אין עורב באופק, אין צפחת הממלאת את עצמה, אין מלאך מראשותיך? אם כן, אל תחזיק את מבטך בשיטה שהיית מעדיף, כי אם בנותן שאינך רואה עדיין. הוא הזין בני אדם בצינורות המשונים ביותר: עוף טמא, אלמנה מרוששת, שליח מן השמים, הקרקע החשופה. אל תבוז לאמצעי שהוא בוחר, ואל תתבע אחר; לא הדרך שבה בא הלחם חשובה לו, כי אם שתחיה. וכאשר נופלים כל האמצעים, נשאר העמוק מכול: הוא עצמו הוא הלחם. מי שיש לו אותו, יש לו די גם בארץ הצייה ביותר — שכן הלחם החי אינו אוזל, והיד הבוצעת אותו מדוקרת, והיא לא תניח לך לעולם לרעוב.
היא ניזונה ונשמרת, מיומה הראשון של מנוסתה עד האחרון. נותרת השאלה כמה נמשכים הימים ההם, ומדוע דווקא כה רבים.
העמקההאספקה רבת הפנים ולחם החיים
הכתוב אינו קושר להזנת המדבר שום מנגנון בלעדי, והפרק הזה הולך אחר הרוחב הזה. מחזור אליהו נותן שלוש דרכים נבדלות בתוך בצורת אחת: העורבים (מלכים א 17:4-6), אלמנת צרפת שקמחה ושמנה אינם כלים (17:14-16), והמלאך תחת הרותם (19:5-8, "קוּם אֱכֹל, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ"). לצדן עומדים המן (שמות 16; עם תהלים 78:24-25, "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ", ותהלים 105:40; נחמיה 9:20-21), ובתוך התגלות 12 עצמה "הארץ העוזרת לאישה" (12:16). המרשם הרחב הזה מבסס את העמדה שספר זה נוקט בשאלת ההזנה: הטקסט מותיר את האמצעי פתוח במתכוון (מן על־טבעי, הארץ העוזרת, מלאכים, אנשים נאמנים — אפשר בשילוב) ומעביר את הדגש אל הנותן. שקול (הפתיחות היא קריאה של הדקדוק הסתמי/הסביל, לא אמירה מפורשת של הטקסט; היא נישאת היטב בידי ריבוי הדוגמאות המקראיות).
השכבה העמוקה ביותר היא טיפולוגיית מן־משיח. יוחנן 6:32-51 קורא את המן כצל של "הלחם האמיתי מן השמים", שישוע מזהה עם עצמו ("אני הוא לחם החיים"; "הלחם החי היורד מן השמים"). שהזנת האישה במדבר היא בסופו של דבר משיחית — שמזינה והחתן שהיא מבקשת אחד הם — קריאה שקולה, מעוגנת בקו המקראי הקבוע מן ← משיח. (לקורא היהודי אשר ספר זה עומד לנגד עיניו: האלוהים אשר המטיר במדבר הראשון לחם מן השמים הוא אותו אלוהים המבטיח להזין את עמו במדבר האחרון; והשאלה בדבר זהותו של אותו "לחם אמיתי" היא בדיוק השאלה שאליה מוליכה את העם תקופת ה"עד" — ראה חלקים ד׳ ו־ח׳.)
הטקסט מעלים את היד המזינה, וזה עורר שאלה שכעת יש להביט בה פנים אל פנים: אבל כיצד? אם כתוב שהיא ניזונה, ולא כיצד — האם יש לחשוב על מן ממשי היורד שוב מן השמים? או על דבר אחר? הכתוב נותן תשובה מפתיעה ומרגיעה יותר מכל שיטה יחידה. אין לאלוהים יד אחת להזין בה. יש לו רבות, והן שונות זו מזו ככל שאפשר להעלות על הדעת. הדבר מתברר בבירור רב מכול מן האופן שבו החזיק בחיים איש אחד, בבצורת אחת.
האיש היה אליהו, והבצורת הייתה הכרזתו שלו: לא גשם, שנים על שנים, על כל הארץ. גם לנביא עצמו היה פירוש הדבר רעב. ואלוהים הזין אותו — שלוש פעמים, בשלוש דרכים שלא יכלו להיות שונות יותר.
בפעם הראשונה בעופות. אלוהים שלח את אליהו אל נחל נסתר — "וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית" (מלכים א 17:3), אותו שורש עצמו הנאמר על האישה הנסתרת מפני הנחש — ואמר: "וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם" (17:4). עורבים — אוכלי נבלות, עופות טמאים, בעלי חיים שדרכם לחטוף ולא לחלוק. ודווקא הם הביאו לו, בבוקר ובערב, לחם ובשר (17:6). אלוהים לקח את העוף החמדן שבשדה ועשה אותו למשרת. מי יעז להפקיד את חייו בנאמנותו של עורב? אך העורב ציית לרעב גבוה משלו.
בפעם השנייה בקבצנית. כאשר יבש הנחל, לא שלח אלוהים את אליהו אל עשיר, כי אם אל הבית העני ביותר שאפשר למצוא: אלמנה בְּצָרְפַת, נוכרייה, שעמדה בדיוק אז להכין את ארוחתה האחרונה — "מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת" (17:12) — ואחריה למות עם בנה. מאותו בית היה הנביא עתיד להיות ניזון. ואלוהים הבטיח: "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר, עַד יוֹם תֵּת יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (17:14). וכך היה: הכד לא התרוקן, הצפחת לא יבשה, יום אחר יום, שנה אחר שנה. אלוהים עשה את מזווה המזון הריק ביותר בארץ למעיין שאינו פוסק. האישה הענייה ביותר נעשתה אסמו.
ובפעם השלישית במלאך. לימים, כאשר שכב אליהו שבור וקץ בחייו תחת רותם אחד במדבר והתפלל שימות, לא בא עורב ולא אלמנה, כי אם שליח מן השמים עצמם. "וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: קוּם אֱכוֹל" — "עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם" מונחות מראשותיו — "קוּם אֱכֹל, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ" (מלכים א 19:5-7). ובכוח הארוחה האחת ההיא "וַיֵּלֶךְ [...] אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב" (19:8). לחם אבירים לאיש תשוש.
עוף, אלמנה, מלאך. שלוש הזנות, שלושה עולמות זה מזה — וזאת לבד מן המן שבמדבר הראשון, ולבד ממה שקרה לאישה עצמה, כאשר אפילו הארץ עזרה לה (התגלות 12:16). חמש דרכים, אם תמנה אותן, ויש עוד. אלוהים מזין בלחם ממטיר, במקורו של עוף דורס, בצפחתה האחרונה של ענייה, ביד מלאך, בקרקע שתחת רגליך. המנגנון מתחלף בכל פעם כליל. המזין אינו מתחלף לעולם.
וכאן מונחת התשובה לשאלה "אבל כיצד?". הטקסט מחזיק את היד בנסתר לא מתוך עמימות כי אם מתוך נדיבות: הוא מסרב לקבוע את אלוהים על שיטה אחת. התובע שיהיה זה מן ולא דבר אחר עושה את אלוהים קטן משהוא; והתובע שתהיה זו עזרה אנושית ולא דבר על־טבעי עושה את אותו הדבר עצמו מן העבר האחר. ספר זה אינו בוחר אפוא, במתכוון, בשום מנגנון יחיד. האישה יכולה להיות ניזונה במן היורד מן השמים, בארץ העוזרת לה, במלאכים המשרתים אותה, באנשים נאמנים המביאים לה לחם אל הסלעים — וקרוב לוודאי, אם אלוהי הבצורת נותן סימן כלשהו, בכל אלה יחד, כל אחד בעתו. עניינו של הטקסט אינו בכיצד כי אם במי. מאחורי כל עורב וכל אלמנה וכל מלאך וכל גרגר מן עומדת יד אחת, והיא המחזיקה את האישה בחיים. אל תחפש אפוא את השיטה; חפש את הנותן, שכן הוא היחיד היכול לפרנס בכל דרך בבת אחת ואינו נופל באף אחת מהן.
אך יש שכבה אחרונה מתחת לכל הלחם הזה, ובלעדיה היה הפרק הזה מסופר רק למחצה. שכן מאות שנים לאחר המדבר עמד אחד במדבר אחר והזין המון בלחם שריבה מן האין, וכאשר תבעו האנשים אחר כך מן כמו שנתן משה, אמר דבר המעמיד את הכול במקומו: "לֹא מֹשֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי אָבִי נֹתֵן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם הָאֲמִתִּי מִן הַשָּׁמָיִם [...] אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים [...] אֲנִי הַלֶּחֶם הַחַי הַיֹּרֵד מִן הַשָּׁמָיִם" (יוחנן 6:32-51). המן מעולם לא היה התכלית. המן הצביע. כל אותן מאות שנים של לחם־מן־השמים היו הכנה ארוכה וסבלנית ליום שבו יירד הלחם עצמו מן השמים — לא דבר שאוכלים, כי אם מישהו. ואז מתברר שהאישה שבמדבר ניזונה בידי אותה אישיות עצמה שהיא מבקשת: אספקתה וחתנה אחד הם. אין היא אוכלת רק מידו; היא אוכלת, בעומק, אותו — הלחם החי אשר ירד אל אותו מדבר עצמו אשר בו היא חוסה.
אינך רואה מהיכן יבוא לחמך הבא — אין עורב באופק, אין צפחת הממלאת את עצמה, אין מלאך מראשותיך? אם כן, אל תחזיק את מבטך בשיטה שהיית מעדיף, כי אם בנותן שאינך רואה עדיין. הוא הזין בני אדם בצינורות המשונים ביותר: עוף טמא, אלמנה מרוששת, שליח מן השמים, הקרקע החשופה. אל תבוז לאמצעי שהוא בוחר, ואל תתבע אחר; לא הדרך שבה בא הלחם חשובה לו, כי אם שתחיה. וכאשר נופלים כל האמצעים, נשאר העמוק מכול: הוא עצמו הוא הלחם. מי שיש לו אותו, יש לו די גם בארץ הצייה ביותר — שכן הלחם החי אינו אוזל, והיד הבוצעת אותו מדוקרת, והיא לא תניח לך לעולם לרעוב.
היא ניזונה ונשמרת, מיומה הראשון של מנוסתה עד האחרון. נותרת השאלה כמה נמשכים הימים ההם, ומדוע דווקא כה רבים.
העמקההאספקה רבת הפנים ולחם החיים
הכתוב אינו קושר להזנת המדבר שום מנגנון בלעדי, והפרק הזה הולך אחר הרוחב הזה. מחזור אליהו נותן שלוש דרכים נבדלות בתוך בצורת אחת: העורבים (מלכים א 17:4-6), אלמנת צרפת שקמחה ושמנה אינם כלים (17:14-16), והמלאך תחת הרותם (19:5-8, "קוּם אֱכֹל, כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ"). לצדן עומדים המן (שמות 16; עם תהלים 78:24-25, "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ", ותהלים 105:40; נחמיה 9:20-21), ובתוך התגלות 12 עצמה "הארץ העוזרת לאישה" (12:16). המרשם הרחב הזה מבסס את העמדה שספר זה נוקט בשאלת ההזנה: הטקסט מותיר את האמצעי פתוח במתכוון (מן על־טבעי, הארץ העוזרת, מלאכים, אנשים נאמנים — אפשר בשילוב) ומעביר את הדגש אל הנותן. שקול (הפתיחות היא קריאה של הדקדוק הסתמי/הסביל, לא אמירה מפורשת של הטקסט; היא נישאת היטב בידי ריבוי הדוגמאות המקראיות).
השכבה העמוקה ביותר היא טיפולוגיית מן־משיח. יוחנן 6:32-51 קורא את המן כצל של "הלחם האמיתי מן השמים", שישוע מזהה עם עצמו ("אני הוא לחם החיים"; "הלחם החי היורד מן השמים"). שהזנת האישה במדבר היא בסופו של דבר משיחית — שמזינה והחתן שהיא מבקשת אחד הם — קריאה שקולה, מעוגנת בקו המקראי הקבוע מן ← משיח. (לקורא היהודי אשר ספר זה עומד לנגד עיניו: האלוהים אשר המטיר במדבר הראשון לחם מן השמים הוא אותו אלוהים המבטיח להזין את עמו במדבר האחרון; והשאלה בדבר זהותו של אותו "לחם אמיתי" היא בדיוק השאלה שאליה מוליכה את העם תקופת ה"עד" — ראה חלקים ד׳ ו־ח׳.)