השאלה נדחתה די והותר. אם המקום אכן מוכן, ואלוהים שוכן בו, והוא דומה לעיר מקלט — היכן אפוא הוא עומד? האם אפשר להצביע עליו במפה? כאן מוכרח ספר המבקש להיות כן לנווט בין שני פיתויים. הפיתוי האחד הוא לקבוע אותו יתר על המידה: מערה מסוימת, נקודת ציון מדויקת, המלצת מסע לאחרית הימים. השני הוא להמיס אותו כליל לכלל רעיון: "המדבר" כמצב של שמירה רוחנית בלבד, בשום מקום ובכל מקום. הטקסט אינו מתיר אף לא אחד מן השניים. הוא אכן מצביע לאנשהו — אך מה שהוא מצביע עליו גדול מנקודה על המפה.
שכן הנביאים, בתארם את הצלת השארית באחרית הימים, מביטים פעם אחר פעם לאותו עבר עצמו: אל הר הארץ שממזרח לישראל ומדרומה, אל אֱדוֹם, מוֹאָב וְעַמּוֹן, ובראש ובראשונה אל עיר אחת — בָּצְרָה. דניאל רואה כיצד, כאשר שוטף המלך העוין האחרון את הארץ, דווקא האזורים ההם חומקים מידו: "וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן" (דניאל 11:41). מיכה רואה את השארית מכונסת שם: "יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה, כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ" (מיכה 2:12) — ולקורא העברי עומדת המילה במלוא כפילותה על הדף: בָּצְרָה, שם העיר, או "דיר". וישעיהו רואה, בסוף, את הגואל שב משם ודם על בגדו: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה?" (ישעיהו 63:1). כאשר שב המשיח להושיע את עמו, ייתכן שאין הוא מגיע ראשונה אל ירושלים כי אם אל בצרה, שם, במקום שבו הסתתר עמו השמור כל אותה עת; הכתוב אינו קובע סדר זה.
וכך מציירת המסורת הנבואית את מדברה של האישה לא כשממה מעורפלת כי אם כמקלט סלעי ומוחשי בדרום־מזרח — אזורה של אדום הקדומה, אשר בה עמדה בצרה ואשר בה נחצבה לימים עיר הסלע פֶּטְרָה. ארץ ממשית, ובה סלעים ממשיים, מערות ממשיות, דרכים ממשיות המובילות אליה. ספר זה אינו מפרש את המקום מן העולם. קרוב לוודאי שיש לו כתובת בעולם הזה.
ועל אותה מילה אחת, בָּצְרָה, יש לומר דבר העושה אותה עשירה משם מקום רגיל, שכן דבקה בה כפילות המתאימה בדיוק לכל מה שנתגלה על המדבר. שכן בצרה היא בכתובים גם מקום משפט. ישעיהו שומע את חרב יהוה יורדת שם: "כִּי זֶבַח לַיהוָה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (ישעיהו 34:6). ואותו גואל עצמו הבא בישעיהו 63 מבצרה אינו בא רק להושיע כי אם גם לדרוך: "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי [...] כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי, וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה" (ישעיהו 63:3-4). בצרה היא אפוא בעת ובעונה אחת מקום הטבח ומקום הגאולים — יום הנקם ושנת הגאולה, בנשימה אחת.
אין זו סתירה; זהו אותו דפוס עצמו שנגלה לאורך כל הספר הזה. המדבר הוא מקום מיתה לשיטפונו של התנין ומסתור לאישה. הארץ פותחת את פיה לבלוע את האויב ולחוס על האישה. ובצרה היא המקום שבו דורך המשיח את דם מבקש נפשה ובאותה תנועה עצמה אוסף את עמו הנסתר אל זרועותיו. אין זה הַרְמַגֶּדּוֹן, אין זה שדה קרב הרחק מעמו; זו הדלת אשר בה נכנס החתן ראשונה, היישר אל החדר שבו המתינה. האם הוא בא אל בצרה משום שהיא נמצאת שם? ספר זה קורא כך; זוהי קריאה השערתית.
זו אפוא העמדה שספר זה בוחר בה, והיא במתכוון עמדה של שתי ידיים בבת אחת. ביד יציבה: מקומה של האישה הוא מקלט ממשי, לא מטפורה — מקום שמור במדבר, במסורת בצרה־ואדום אשר אליה מצביעים הנביאים שוב ושוב. ביד פתוחה: הסלע המסוים, המערה המדויקת, השם על השלט שבצד הדרך — את אלה אין הכתוב קובע, וספר זה לא יאמר עליהם יותר משהטקסט נושא. הטוען שהוא יודע את הכתובת במדויק יודע יותר מן הנביאים.
אך יש דבר אחרון, עמוק יותר, על אותו מקום, והוא עולה על כל גאוגרפיה בלי להכחישה. שכן לשאלה "היכן המקום?" יש בכתובים תמיד שתי תשובות, והשנייה היא החשובה. כאשר נתן אלוהים לעמו מקום במדבר הראשון, היה זה אוהל של עורות בהמה בתוך המחנה — ואף על פי כן היה זה המקום הבטוח בעולם, מטעם אחד: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות 25:8). המקום היה בטוח משום שאלוהים שכן בו — וזהו אותו שורש עצמו שממנו באים המשכן והשכינה. וכאשר שאל משורר היכן אפוא חוסה האדם, לא נתן נקודת ציון כי אם שם: "אֲדֹנָי, מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" (תהלים 90:1); "כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי, עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ" (תהלים 91:9). ואותה מילה עצמה, מָעוֹן, חוזרת בשני המזמורים: לא כתובת, כי אם דירה. המקום העמוק ביותר אינו מקום כי אם אישיות. אלוהים עצמו הוא המעון.
וכאן נפגשות שתי התשובות. המקום המוכן של האישה הוא מקום ממשי בארץ ממשית — והוא בטוח, לא משום שהסלעים גבוהים, כי אם משום שאלוהים שוכן בו. הגאוגרפיה משרתת את הנוכחות, ולא להפך. ואם תשאל: ואם יגלה האויב את המקום ההוא, מה אז? — התשובה היא שהחומות מעולם לא היו הסלעים כי אם השוכן בהם; ואותו אין מגרשים. אין האישה בטוחה אי־שם הרחק מן התנין; היא בטוחה קרוב לאלוהיה.
האם אתה כמה למקום — לבית, לקרקע, לסימן על המפה שבו תהיה סוף סוף בטוח? הפרק הזה נותן לך דבר טוב מנקודת ציון. הוא נותן לך שוכן. המקום הבטוח בעולם אינו כתובת שהאויב אינו מכיר; הוא נוכחותו של האלוהים שאין לגרשו. במקום שבו הוא שוכן עמך, שם המקום המוכן — בין שזו עיר סלע באדום ובין שזה שולחן מטבח ברחוב רגיל. ולעם אשר אליו נכתב הספר הזה מונחת יתר על כן הבטחה מוחשית: מקלט ממשי, ישועה ממשית, גואל הבא מבצרה ודם על בגדו והולך היישר אל האישה הנסתרת, להביאה סוף סוף הביתה.
המקום מוכן, אלוהים שוכן בו, ויש לו כתובת בעולם הזה ובנוכחותו בעת ובעונה אחת. נותרת השאלה: ממה היא חיה שם? מי מזין אישה בארץ שדבר אינו צומח בה?
העמקהבצרה: הגאוגרפיה, המילה בָּצְרָה, וה"גם וגם"
מיקומו הנבואי של מקלט אחרית הימים בדרום־מזרח (אדום/בצרה) נשען על אשכול: דניאל 11:41 (אדום, מואב ועמון נמלטים ממלך הקץ); מיכה 2:12-13 (השארית מכונסת, ואחר כך עולה "הפורץ" לפניהם); ישעיהו 63:1-6 (הגואל בא "מבצרה"); ישעיהו 34:5-6 (חרב יהוה וזבחו "בבצרה"). שמדברה של האישה מתלכד עם המסורת הזאת — קריאה שקולה; קביעת המקום המדויקת (בצרה, פטרה, או מקלט הררי אחר) השערתית, וספר זה אינו קובע אותה במפורש.
שתי הערות כנות. (1) המילה בָּצְרָה. לקורא העברי יש כאן יתרון שאין לקורא בתרגום: הוא רואה את המילה עצמה. מיכה 2:12 אומר "אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה", ואותה צורה מנוקדת עצמה יכולה להיקרא שם המקום בָּצְרָה או "דיר, מכלאה" (גדרה). תרגום השבעים קרא את המילה כ־בְּצָרָה, "במצוקה" (ὡς πρόβατα ἐν θλίψει, "כצאן במצוקה"), ואילו בישעיהו 34:6 ו־63:1 הוא אכן כותב Βοσορ. הניקוד מתיר את שניהם; מילונים ותיקים בוחרים לא אחת ב"דיר", ואילו קריאת שם המקום מחזקת את הקשר לישעיהו 63 ו־34. ספר זה הולך בקריאת שם המקום (ומזכיר את קריאת "הדיר" בכנות), משום שהיא סוגרת את הגאוגרפיה הנבואית; אך משקלה של התזה אינו תלוי במילה האחת הזאת כי אם באשכול כולו. שקול, עם הקול הנגדי הנקוב. (2) ה"גם וגם". בצרה נושאת בכתובים בעת ובעונה אחת משפט (ישעיהו 34:6; הפורה של ישעיהו 63:3) וגם מקלט (מיכה 2:12; גאולי ישעיהו 63:4). אין זה מתח שיש להסירו, כי אם אותה ערכיות מפוצלת עצמה המסמנת את המדבר כולו: אותו מקום הוא מוות לאויב והצלה לאישה. משום כך אין בצרה הרמגדון כי אם הנקודה שבה בא המשיח ראשונה אל עמו השמור (ישעיהו 63:1-4 בקריאה עם מיכה 2:13). שקול.
השכבה הנושאת שמתחת לגאוגרפיה מתועדת מבפנים למקרא טוב יותר מן הגאוגרפיה עצמה: המקום המוכן הוא בראש ובראשונה משכן אלוהים (שמות 25:8; 15:17), ואלוהים עצמו הוא המחסה (תהלים 90:1; 91:9 — ובעברית חוזרת בשניהם אותה מילה, מָעוֹן). שביטחון המקום נובע מנוכחות אלוהים ולא ממיקומו — מתועד היטב; מקומו המדויק על המפה נשאר השערתי. (הצלת בצרה במלואה — שיבת הגואל, הכרת "אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" — באה בחלק ח׳; כאן מדובר במקום בלבד.)
השאלה נדחתה די והותר. אם המקום אכן מוכן, ואלוהים שוכן בו, והוא דומה לעיר מקלט — היכן אפוא הוא עומד? האם אפשר להצביע עליו במפה? כאן מוכרח ספר המבקש להיות כן לנווט בין שני פיתויים. הפיתוי האחד הוא לקבוע אותו יתר על המידה: מערה מסוימת, נקודת ציון מדויקת, המלצת מסע לאחרית הימים. השני הוא להמיס אותו כליל לכלל רעיון: "המדבר" כמצב של שמירה רוחנית בלבד, בשום מקום ובכל מקום. הטקסט אינו מתיר אף לא אחד מן השניים. הוא אכן מצביע לאנשהו — אך מה שהוא מצביע עליו גדול מנקודה על המפה.
שכן הנביאים, בתארם את הצלת השארית באחרית הימים, מביטים פעם אחר פעם לאותו עבר עצמו: אל הר הארץ שממזרח לישראל ומדרומה, אל אֱדוֹם, מוֹאָב וְעַמּוֹן, ובראש ובראשונה אל עיר אחת — בָּצְרָה. דניאל רואה כיצד, כאשר שוטף המלך העוין האחרון את הארץ, דווקא האזורים ההם חומקים מידו: "וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ: אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן" (דניאל 11:41). מיכה רואה את השארית מכונסת שם: "יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה, כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ" (מיכה 2:12) — ולקורא העברי עומדת המילה במלוא כפילותה על הדף: בָּצְרָה, שם העיר, או "דיר". וישעיהו רואה, בסוף, את הגואל שב משם ודם על בגדו: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה?" (ישעיהו 63:1). כאשר שב המשיח להושיע את עמו, ייתכן שאין הוא מגיע ראשונה אל ירושלים כי אם אל בצרה, שם, במקום שבו הסתתר עמו השמור כל אותה עת; הכתוב אינו קובע סדר זה.
וכך מציירת המסורת הנבואית את מדברה של האישה לא כשממה מעורפלת כי אם כמקלט סלעי ומוחשי בדרום־מזרח — אזורה של אדום הקדומה, אשר בה עמדה בצרה ואשר בה נחצבה לימים עיר הסלע פֶּטְרָה. ארץ ממשית, ובה סלעים ממשיים, מערות ממשיות, דרכים ממשיות המובילות אליה. ספר זה אינו מפרש את המקום מן העולם. קרוב לוודאי שיש לו כתובת בעולם הזה.
ועל אותה מילה אחת, בָּצְרָה, יש לומר דבר העושה אותה עשירה משם מקום רגיל, שכן דבקה בה כפילות המתאימה בדיוק לכל מה שנתגלה על המדבר. שכן בצרה היא בכתובים גם מקום משפט. ישעיהו שומע את חרב יהוה יורדת שם: "כִּי זֶבַח לַיהוָה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (ישעיהו 34:6). ואותו גואל עצמו הבא בישעיהו 63 מבצרה אינו בא רק להושיע כי אם גם לדרוך: "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי [...] כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי, וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה" (ישעיהו 63:3-4). בצרה היא אפוא בעת ובעונה אחת מקום הטבח ומקום הגאולים — יום הנקם ושנת הגאולה, בנשימה אחת.
אין זו סתירה; זהו אותו דפוס עצמו שנגלה לאורך כל הספר הזה. המדבר הוא מקום מיתה לשיטפונו של התנין ומסתור לאישה. הארץ פותחת את פיה לבלוע את האויב ולחוס על האישה. ובצרה היא המקום שבו דורך המשיח את דם מבקש נפשה ובאותה תנועה עצמה אוסף את עמו הנסתר אל זרועותיו. אין זה הַרְמַגֶּדּוֹן, אין זה שדה קרב הרחק מעמו; זו הדלת אשר בה נכנס החתן ראשונה, היישר אל החדר שבו המתינה. האם הוא בא אל בצרה משום שהיא נמצאת שם? ספר זה קורא כך; זוהי קריאה השערתית.
זו אפוא העמדה שספר זה בוחר בה, והיא במתכוון עמדה של שתי ידיים בבת אחת. ביד יציבה: מקומה של האישה הוא מקלט ממשי, לא מטפורה — מקום שמור במדבר, במסורת בצרה־ואדום אשר אליה מצביעים הנביאים שוב ושוב. ביד פתוחה: הסלע המסוים, המערה המדויקת, השם על השלט שבצד הדרך — את אלה אין הכתוב קובע, וספר זה לא יאמר עליהם יותר משהטקסט נושא. הטוען שהוא יודע את הכתובת במדויק יודע יותר מן הנביאים.
אך יש דבר אחרון, עמוק יותר, על אותו מקום, והוא עולה על כל גאוגרפיה בלי להכחישה. שכן לשאלה "היכן המקום?" יש בכתובים תמיד שתי תשובות, והשנייה היא החשובה. כאשר נתן אלוהים לעמו מקום במדבר הראשון, היה זה אוהל של עורות בהמה בתוך המחנה — ואף על פי כן היה זה המקום הבטוח בעולם, מטעם אחד: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות 25:8). המקום היה בטוח משום שאלוהים שכן בו — וזהו אותו שורש עצמו שממנו באים המשכן והשכינה. וכאשר שאל משורר היכן אפוא חוסה האדם, לא נתן נקודת ציון כי אם שם: "אֲדֹנָי, מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" (תהלים 90:1); "כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי, עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ" (תהלים 91:9). ואותה מילה עצמה, מָעוֹן, חוזרת בשני המזמורים: לא כתובת, כי אם דירה. המקום העמוק ביותר אינו מקום כי אם אישיות. אלוהים עצמו הוא המעון.
וכאן נפגשות שתי התשובות. המקום המוכן של האישה הוא מקום ממשי בארץ ממשית — והוא בטוח, לא משום שהסלעים גבוהים, כי אם משום שאלוהים שוכן בו. הגאוגרפיה משרתת את הנוכחות, ולא להפך. ואם תשאל: ואם יגלה האויב את המקום ההוא, מה אז? — התשובה היא שהחומות מעולם לא היו הסלעים כי אם השוכן בהם; ואותו אין מגרשים. אין האישה בטוחה אי־שם הרחק מן התנין; היא בטוחה קרוב לאלוהיה.
האם אתה כמה למקום — לבית, לקרקע, לסימן על המפה שבו תהיה סוף סוף בטוח? הפרק הזה נותן לך דבר טוב מנקודת ציון. הוא נותן לך שוכן. המקום הבטוח בעולם אינו כתובת שהאויב אינו מכיר; הוא נוכחותו של האלוהים שאין לגרשו. במקום שבו הוא שוכן עמך, שם המקום המוכן — בין שזו עיר סלע באדום ובין שזה שולחן מטבח ברחוב רגיל. ולעם אשר אליו נכתב הספר הזה מונחת יתר על כן הבטחה מוחשית: מקלט ממשי, ישועה ממשית, גואל הבא מבצרה ודם על בגדו והולך היישר אל האישה הנסתרת, להביאה סוף סוף הביתה.
המקום מוכן, אלוהים שוכן בו, ויש לו כתובת בעולם הזה ובנוכחותו בעת ובעונה אחת. נותרת השאלה: ממה היא חיה שם? מי מזין אישה בארץ שדבר אינו צומח בה?
העמקהבצרה: הגאוגרפיה, המילה בָּצְרָה, וה"גם וגם"
מיקומו הנבואי של מקלט אחרית הימים בדרום־מזרח (אדום/בצרה) נשען על אשכול: דניאל 11:41 (אדום, מואב ועמון נמלטים ממלך הקץ); מיכה 2:12-13 (השארית מכונסת, ואחר כך עולה "הפורץ" לפניהם); ישעיהו 63:1-6 (הגואל בא "מבצרה"); ישעיהו 34:5-6 (חרב יהוה וזבחו "בבצרה"). שמדברה של האישה מתלכד עם המסורת הזאת — קריאה שקולה; קביעת המקום המדויקת (בצרה, פטרה, או מקלט הררי אחר) השערתית, וספר זה אינו קובע אותה במפורש.
שתי הערות כנות. (1) המילה בָּצְרָה. לקורא העברי יש כאן יתרון שאין לקורא בתרגום: הוא רואה את המילה עצמה. מיכה 2:12 אומר "אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בָּצְרָה", ואותה צורה מנוקדת עצמה יכולה להיקרא שם המקום בָּצְרָה או "דיר, מכלאה" (גדרה). תרגום השבעים קרא את המילה כ־בְּצָרָה, "במצוקה" (ὡς πρόβατα ἐν θλίψει, "כצאן במצוקה"), ואילו בישעיהו 34:6 ו־63:1 הוא אכן כותב Βοσορ. הניקוד מתיר את שניהם; מילונים ותיקים בוחרים לא אחת ב"דיר", ואילו קריאת שם המקום מחזקת את הקשר לישעיהו 63 ו־34. ספר זה הולך בקריאת שם המקום (ומזכיר את קריאת "הדיר" בכנות), משום שהיא סוגרת את הגאוגרפיה הנבואית; אך משקלה של התזה אינו תלוי במילה האחת הזאת כי אם באשכול כולו. שקול, עם הקול הנגדי הנקוב. (2) ה"גם וגם". בצרה נושאת בכתובים בעת ובעונה אחת משפט (ישעיהו 34:6; הפורה של ישעיהו 63:3) וגם מקלט (מיכה 2:12; גאולי ישעיהו 63:4). אין זה מתח שיש להסירו, כי אם אותה ערכיות מפוצלת עצמה המסמנת את המדבר כולו: אותו מקום הוא מוות לאויב והצלה לאישה. משום כך אין בצרה הרמגדון כי אם הנקודה שבה בא המשיח ראשונה אל עמו השמור (ישעיהו 63:1-4 בקריאה עם מיכה 2:13). שקול.
השכבה הנושאת שמתחת לגאוגרפיה מתועדת מבפנים למקרא טוב יותר מן הגאוגרפיה עצמה: המקום המוכן הוא בראש ובראשונה משכן אלוהים (שמות 25:8; 15:17), ואלוהים עצמו הוא המחסה (תהלים 90:1; 91:9 — ובעברית חוזרת בשניהם אותה מילה, מָעוֹן). שביטחון המקום נובע מנוכחות אלוהים ולא ממיקומו — מתועד היטב; מקומו המדויק על המפה נשאר השערתי. (הצלת בצרה במלואה — שיבת הגואל, הכרת "אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" — באה בחלק ח׳; כאן מדובר במקום בלבד.)