נישא על כנפי נשרים

כאשר ביקש אלוהים, לאחר יציאת מצרים, לומר לעמו דבר בפעם הראשונה — דבר של ממש, לא פקודת מסע כי אם מילה שתקבע את הצליל לכל הבא אחריה — לא בחר במילה על כוח. הוא בחר בדימוי על נשיאה.

זהו החודש השלישי לצאתם ממצרים. העם הגיע אל הר במדבר, וההר עשן. משה עולה, אל תוך הענן, ואלוהים מוסר בידו את הבשורה הראשונה לעם שזה עתה שוחרר, העומד למטה. אין זו רשימת חוקים; זו תבוא בהמשך. אין זה איום, ואין זה מאזן של מה שאלוהים מצפה מהם. זו הבטה לאחור, והיא רכה:

"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות 19:4).

שם מתחילה הברית. לא ב"אתם תעשו", כי אם ב"אני נשאתי אתכם". בטרם נשמעה מצווה אחת, מניח אלוהים על השולחן זיכרון: זוכרים כיצד הגעתם לכאן? לא ברגליכם באתם. נִשָּׂאתֶם. ולא על עגלה, ולא מאחורי צבא, כי אם על כנפיים — על אברות של נשר, גבוה מעל הסכנה, כדרך שאם־עוף נושאת את גוזלה מן הקרקע שבה ממתינים התנים.

ואז אותן שלוש מילים אחרונות, שקל להחליק מעליהן ושהן למעשה לב הכול: וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. הכנפיים יכלו לשאת לכל מקום. הן נשאו אֵלָיו. יעדה של מעופת הנשר אינו מקום כי אם אדם. אלוהים לא הרים את עמו ממצרים בראש ובראשונה כדי להביא אותו לאנשהו, כי אם כדי להביא אותו אֵלָיו. המדבר לא היה דרך מעבר אל ארץ; הוא היה הדרך אל פגישה. סיני הוא, בכל הזיכרון היהודי, לא סתם הר התורה — הוא הר האירוסין, המקום שבו נתנו אלוהים ועמו זה לזה את הן, העשן כעשן משתה חתונה, 10 הדברים כתנאיו של קידושין. וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. כך אין מחוקק מדבר. כך מדבר חתן.

המשפט ההוא עוד לא סיים את מלאכתו. הוא ישוב — בדיוק במקום שבו היית מצפה לו פחות מכול, בלב הסכנה, בקץ הימים.

עתה פתח את הספר בקצהו האחר, בהתגלות 12, במקום שבו נאלצת האישה לברוח. התנין הושלך מן השמים, הוא רודף אחריה, ואז מתרחש דבר אשר, אם שמות 19 מוכר לך, מזקיף אותך על מקומך:

"וַיֻּתְּנוּ לָאִשָּׁה שְׁתֵּי כַּנְפֵי הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, לְמַעַן תָּעוּף אֶל הַמִּדְבָּר אֶל מְקוֹמָהּ" (התגלות 12:14).

כנפי הנשר. שוב. אותן כנפיים ממש אשר עליהן נשא אותה פעם ממצרים ניתנות לה מחדש — עתה לא כדי להביאה אל ההר, כי אם כדי לשאת אותה מן התנין והלאה. אלוהים אינו ממציא ישועה חדשה. הוא עושה את סיני שנית. את מה שעשה ביציאה הראשונה הוא עושה באחרונה: הוא מרים את עמו על כנפי נשרים אל תוך המדבר, הרחק מן הכוח המבקש לבלוע אותו, אל מקום אשר הוכן.

ובמילה קטנה אחת ביוונית מונח עולם. לא נאמר "כנפי נשר גדול", כאילו חלף שם עוף אקראי כלשהו. נאמר: hai dyo pteryges tou aetou tou megalou — שתי כנפי הנשר הגדול. בה״א הידיעה. הנשר המוכר. הנשר שאתה כבר מכיר. ואיזה נשר מכיר העם הזה? אין אלא אחד שנשא אותו מעולם: נשר שמות 19:4, אלוהים עצמו, שהרים את עמו על אברותיו ממצרים. יוחנן אינו צריך להסביר באיזה נשר מדובר; כל היודע תורה יודע מיד. זהו אותו הנשר. זהו הוא.

כך מעוגנת היציאה השנייה, בדימוי אחד, בראשונה. האישה הבורחת אל המדבר היא העם הנישא אל המדבר, על הכנפיים שכבר נשאו אותו פעם. מה שמונח בין שמות ובין ההתגלות — המאות, הגלויות, הפזורה — אינו משנה בכך דבר. הנשר לא הזקין. אברותיו לא עייפו. ויעדו לא השתנה: הוא נושא עדיין, בסופו של דבר, אֵלָיו.

שואל אתה כיצד החלה דרכך שלך עם אלוהים — או כיצד הייתה צריכה להתחיל? הסדר על ההר אומר די. אלוהים לא אמר תחילה: הנה תביעותיי, עמוד בהן, ואז אשא אותך. הוא נשא תחילה. הכנפיים כבר היו מתחת לעם בטרם נאמרה מצווה אחת, בטרם הספיק העם להישיג דבר או להבטיח דבר. החסד קדם לתורה, ולא להפך. אין זה פרט; זהו הדקדוק של כל דרכי אלוהים עם בני אדם. אין הוא מושיע את מי שהגיע לו. הוא נושא תחילה, ומבקש אחר כך — ואף אותה בקשה היא בקשתו של חתן, לא של מנהל חשבונות.

אולי אתה נושא עמך תמונת אלוהים שבה הסדר הפוך: תחילה להישיג, ואז להינשא; תחילה לטפס בכוחות עצמך, וכשתגיע די גבוה, אולי, יבוא הוא. הנח את התמונה הזאת לצד שמות 19, והיא לא תעמוד. העם לא עשה דבר כדי לזכות באותן כנפיים. הוא שכב במצרים, טובע למחצה בעבדותו שלו, ושֵׁם על שפתיו שכמעט שכח — ודווקא אז באו האברות מתחתיו. אלוהים מתחיל תמיד אצל מי שאין לו דבר. ואם יבוא אי פעם יום שבו תיאלץ לברוח שוב — התנין מאחוריך, המדבר לפניך — הרי הבטחתו של הפרק הזה היא שאלה יהיו אותן כנפיים ממש. לא חדשות, לא בלתי מנוסות. המוכרות. הנשר הגדול אשר כבר נשא אותך, ואשר עודנו מביא אותך, בסופו של דבר, אֵלָיו.

היא נישאת.