כל הספר הזה עקב אחר תנועה אחת: אישה הבורחת אל תוך המדבר. אך מדבר אינו יעד. איש אינו נולד כדי למות במסתור. ו־1,260 הימים ספורים, שבורים, מקוצרים — כלומר יבוא יום שבו יימלאו, והאישה לא תברח אל המדבר כי אם תצא ממנו. כדי להבין מה מתרחש אז, יש להפוך פעם אחת את התמונה שנשאה את הספר הזה כולו. מלכתחילה הייתה זו יציאה — ויציאה לעולם אינה נגמרת במדבר. היא הולכת הביתה.
שכן הנביאים ראו זה כבר שגאולתו האחרונה של העם הזה לא תהיה דבר חדש, כי אם דבר ישן, מחדש ובגדול. ישעיהו אומר זאת במילה אחת רבת משמעות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיהו 11:11). שֵׁנִית. הייתה פעם ראשונה — מצרים, ים סוף, המדבר, הארץ — ותבוא פעם שנייה, והשנייה תעלה על הראשונה. "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (11:12). היציאה הראשונה הוציאה עם מארץ אחת. השנייה מוציאה אותו מכל הארצות בבת אחת, מארבע כנפות הארץ — שיבה הביתה גדולה כל כך עד שהראשונה מחווירה מולה. ובלשון הקודש נסגר כאן מעגל קטן: הכנפיים שעליהן נישאה האישה אל המדבר (התגלות 12:14; שמות 19:4) וכַּנְפוֹת הָאָרֶץ שמהן היא נאספת הן אותה מילה עצמה.
ו"מחווירה" אינה מילתי שלי; זוהי מילתו של אלוהים עצמו, והיא מדהימה. שכן יש משפט אחד שכל יהודי לאורך כל ההיסטוריה הכיר אותו כלב הכול: חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. המשפט הזה הוא חתימתה של אמונת ישראל; היציאה ממצרים היא המעשה הגדול ביותר שעשה אלוהים אי פעם למען עמו. ואז אומר אלוהים, מפי ירמיהו, דבר שכמעט אין מעזים לחזור עליו: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד: חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם: חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה" (ירמיהו 16:14-15). באה גאולה גדולה כל כך עד שלא ידברו עוד על מצרים. היציאה השנייה נעשית נקודת המידה החדשה, החתימה החדשה. מה שאלוהים עושה לאישה שבמדבר אינו פחות ממצרים שנייה — הוא יותר.
ואיפשהו העם הזה יודע זאת מכבר. בסופו של כל ליל סדר, אחרי כל הקערות וכל הקושיות, נשמעת מאז ומעולם אותה שורה עצמה — חצייה בקול, חצייה בשיר, בחיוכו של מי שמקווה למה שאין בכוחו לכפות: לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם. מאות בשנים, אל שולחנות בטולדו ובווילנה ובמרקש ובברוקלין, נמסר המשפט הקטן הזה כמקל שליחים שאיש לא הפיל אותו. זוהי היציאה השנייה שעם נושא אותה בעצמותיו הרבה לפני שהיא באה — הרמת הכוס לשיבה הביתה שאיש מן היושבים אל השולחנות ההם לא ראה אותה, משום שידעו מי הבטיח להביא אותה.
ודרכה של היציאה השנייה הזאת עוברת, כמו הראשונה, במדבר. אך אין זה מדבר סתם. יחזקאל נותן לו שם המשתיק אותך לרגע: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים, וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם, כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם" (יחזקאל 20:35-36). מִדְבַּר הָעַמִּים — לא מדבר סיני של הפעם הראשונה, כי אם מדבר הפזורה, ארצה היבשה של הגלות בין האומות. שָׁם, אומר אלוהים, אני פוגש אתכם שוב פנים אל פנים, בדיוק כמו ביציאה הראשונה. והוא מוסיף דימוי המשרטט את התנועה כולה: "וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית" (20:37). תחת השבט — כדרך שרועה מעביר את צאנו אחת אחת תחת מקלו כדי למנותן ולסמנן. אין זו עוד בריחה מבוהלת; זהו עדר הנמנה ונסמן ומובא הביתה, בהמה אחר בהמה, בידי רועה שאינו מאבד אף לא אחת משלו.
והשבט אינו רק מונה; הוא גם מבדיל. יחזקאל אומר זאת מיד לאחר מכן, וזהו פסוק קשה: "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא" (יחזקאל 20:38). היציאה השנייה היא אפוא, כמו הראשונה, בירור: העובר תחת השבט נסמן ונלקח עמו, והמסרב נשאר מאחור במדבר העמים. גם בפעם הראשונה קדמה למעבר הבדלה שלא הייתה גאוגרפית כי אם קנויה: אלוהים עצמו קורא לה כופר, פְּדֻת (שמות 8:19). מה שנושאת המילה האחת הזאת — המניין, הכופר, המכה הפוסחת על הנמנים — מפתח המשכילים, באקסקורס על היציאה השנייה שליד הפרק על החתומים. ומיכה קושר את שתי היציאות זו לזו במשפט אחד הנושא את הדמות כולה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה 7:15). נמנית, קנויה, מובדלת מן המכה: זוהי צורתה של היציאה השנייה, והאישה הולכת בה בלי לעזוב את מקומה — מסומנת שם במקום שבו היא נשמרת, ומובאת הביתה רק במלאת הימים. יש בחירה ללכת: מי שנמלט (מתי 24:16) הולך אל המדבר. וכמו בהושע, היא מובלת לשם, הכול נלקח ממנה, ומדברים אל לבה (הושע 2:16). זוהי יציאה שנייה עם חלק מישראל, והם נשארים בני אדם: כמו ב־38 עד 40 שנות המדבר, יש לצפות לחיכוכים.
כך משנה המדבר את דמותו בלי לשנות את מקומו. בראשית הספר הזה היה זה המקום אשר אליו ברחה האישה — מטה, פנימה, על נפשה. עתה מתברר שהוא גם המקום שבו לוקח אלוהים את עמו אליו מחדש, ומונה וסומן וקושר סביב צווארו את מסורת הברית. מדבר הבריחה ומדבר האירוסין השניים הם אותו מדבר עצמו. היא נכנסה אליו כנרדפת; היא נמנית בו כעדר ההולך סוף סוף הביתה.
האם אתה יודע את עצמך מפוזר — רחוק מן הבית, אבוד בין העמים, אחד מרבים שאינם רואים עוד את הדרך חזרה? אם כן, זה מה שיש ליציאה השנייה לומר לך. אלוהים הוא אלוהים המושיע פעם שנייה, והפעם השנייה גדולה מן הראשונה. אין הוא מוציא רק ממצרים אחת; הוא מקבץ מארבע כנפות הארץ, ואין הוא מותיר כנף אחת בלא ביקור. ואין הוא עושה זאת כנדידת עמים גדולה ולא־אישית שבה אתה מספר, כי אם תחת שבט הרועה — אחד אחד, נמנה, נסמן, ידוע בשמו. באה גאולה גדולה כל כך עד שכל מה שעשה לך אלוהים אי פעם קודם לכן יעמוד בצלה; והדרך אליה עוברת דווקא בארץ היבשה שבה אתה חש אבוד מכול. אין המדבר תחנתך האחרונה. הוא מעברה של היציאה השנייה, ובקצהו לא קבר מונח כי אם ארץ.
הימים מתמלאים, והאישה יוצאת מן המדבר. אך אין היא יוצאת לבדה, ולא מכוח עצמה. יש ההולך לפניה.
העמקההיציאה השנייה: "שנית" ונקודת המידה החדשה
קריאתה של גאולת אחרית הימים כיציאה שנייה מעוגנת היטב בתוך הכתובים עצמם. ישעיהו 11:11 מדבר במפורש על כך שהאדון מוסיף שֵׁנִית את ידו לקנות את שאר עמו, עם הקיבוץ "מארבע כנפות הארץ" (11:12). ירמיהו 16:14-15 (ונשנה ב־23:7-8) מכריז שהגאולה החדשה תחליף את יציאת מצרים כנוסחת השבועה — אמירה יוצאת דופן, לנוכח מקומה המרכזי של יציאת מצרים באמונת ישראל. ויחזקאל 20:33-38 משרטט את השיבה כמעבר "במדבר העמים", עם משפט פנים אל פנים "כאשר [...] במדבר ארץ מצרים" (20:36) ועם דימוי ההעברה תחת השבט (20:37; השווה ויקרא 27:32). שהשבט הזה הוא מקל המניין של המעשר, ו־20:37 מצייר אפוא מניין — שקול, חזק: הדימוי עומד בכתוב (ויקרא 27:32; ירמיהו 33:13), אך רוב הפירושים קוראים את 20:37 כמוסר או כבדיקה. שהתגלות 12, עם בריחת המדבר שלה, עומדת בתוך מסורת היציאה השנייה הזאת — קריאה שקולה, נישאת בכוח לשון המדבר, הקיבוץ והברית המשותפת להם — והיא מתחברת אל הד ים סוף של חלק ג׳ (שמות 15 בהתגלות 12:16). שהמסורת עצמה קיימת ופרושה על פני הכתובים כולם — מתועד היטב. (שדבריו של ירמיהו "מארץ צפון ומכל הארצות" נוגעים בשיבה המודרנית אל הארץ — מתבקש; אך היישום ההיסטורי המדויק חורג מגדרו של ספר זה. כאן מדובר בדפוס.)
כל הספר הזה עקב אחר תנועה אחת: אישה הבורחת אל תוך המדבר. אך מדבר אינו יעד. איש אינו נולד כדי למות במסתור. ו־1,260 הימים ספורים, שבורים, מקוצרים — כלומר יבוא יום שבו יימלאו, והאישה לא תברח אל המדבר כי אם תצא ממנו. כדי להבין מה מתרחש אז, יש להפוך פעם אחת את התמונה שנשאה את הספר הזה כולו. מלכתחילה הייתה זו יציאה — ויציאה לעולם אינה נגמרת במדבר. היא הולכת הביתה.
שכן הנביאים ראו זה כבר שגאולתו האחרונה של העם הזה לא תהיה דבר חדש, כי אם דבר ישן, מחדש ובגדול. ישעיהו אומר זאת במילה אחת רבת משמעות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיהו 11:11). שֵׁנִית. הייתה פעם ראשונה — מצרים, ים סוף, המדבר, הארץ — ותבוא פעם שנייה, והשנייה תעלה על הראשונה. "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (11:12). היציאה הראשונה הוציאה עם מארץ אחת. השנייה מוציאה אותו מכל הארצות בבת אחת, מארבע כנפות הארץ — שיבה הביתה גדולה כל כך עד שהראשונה מחווירה מולה. ובלשון הקודש נסגר כאן מעגל קטן: הכנפיים שעליהן נישאה האישה אל המדבר (התגלות 12:14; שמות 19:4) וכַּנְפוֹת הָאָרֶץ שמהן היא נאספת הן אותה מילה עצמה.
ו"מחווירה" אינה מילתי שלי; זוהי מילתו של אלוהים עצמו, והיא מדהימה. שכן יש משפט אחד שכל יהודי לאורך כל ההיסטוריה הכיר אותו כלב הכול: חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. המשפט הזה הוא חתימתה של אמונת ישראל; היציאה ממצרים היא המעשה הגדול ביותר שעשה אלוהים אי פעם למען עמו. ואז אומר אלוהים, מפי ירמיהו, דבר שכמעט אין מעזים לחזור עליו: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד: חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם: חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה" (ירמיהו 16:14-15). באה גאולה גדולה כל כך עד שלא ידברו עוד על מצרים. היציאה השנייה נעשית נקודת המידה החדשה, החתימה החדשה. מה שאלוהים עושה לאישה שבמדבר אינו פחות ממצרים שנייה — הוא יותר.
ואיפשהו העם הזה יודע זאת מכבר. בסופו של כל ליל סדר, אחרי כל הקערות וכל הקושיות, נשמעת מאז ומעולם אותה שורה עצמה — חצייה בקול, חצייה בשיר, בחיוכו של מי שמקווה למה שאין בכוחו לכפות: לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם. מאות בשנים, אל שולחנות בטולדו ובווילנה ובמרקש ובברוקלין, נמסר המשפט הקטן הזה כמקל שליחים שאיש לא הפיל אותו. זוהי היציאה השנייה שעם נושא אותה בעצמותיו הרבה לפני שהיא באה — הרמת הכוס לשיבה הביתה שאיש מן היושבים אל השולחנות ההם לא ראה אותה, משום שידעו מי הבטיח להביא אותה.
ודרכה של היציאה השנייה הזאת עוברת, כמו הראשונה, במדבר. אך אין זה מדבר סתם. יחזקאל נותן לו שם המשתיק אותך לרגע: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים, וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם, כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם" (יחזקאל 20:35-36). מִדְבַּר הָעַמִּים — לא מדבר סיני של הפעם הראשונה, כי אם מדבר הפזורה, ארצה היבשה של הגלות בין האומות. שָׁם, אומר אלוהים, אני פוגש אתכם שוב פנים אל פנים, בדיוק כמו ביציאה הראשונה. והוא מוסיף דימוי המשרטט את התנועה כולה: "וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית" (20:37). תחת השבט — כדרך שרועה מעביר את צאנו אחת אחת תחת מקלו כדי למנותן ולסמנן. אין זו עוד בריחה מבוהלת; זהו עדר הנמנה ונסמן ומובא הביתה, בהמה אחר בהמה, בידי רועה שאינו מאבד אף לא אחת משלו.
והשבט אינו רק מונה; הוא גם מבדיל. יחזקאל אומר זאת מיד לאחר מכן, וזהו פסוק קשה: "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא" (יחזקאל 20:38). היציאה השנייה היא אפוא, כמו הראשונה, בירור: העובר תחת השבט נסמן ונלקח עמו, והמסרב נשאר מאחור במדבר העמים. גם בפעם הראשונה קדמה למעבר הבדלה שלא הייתה גאוגרפית כי אם קנויה: אלוהים עצמו קורא לה כופר, פְּדֻת (שמות 8:19). מה שנושאת המילה האחת הזאת — המניין, הכופר, המכה הפוסחת על הנמנים — מפתח המשכילים, באקסקורס על היציאה השנייה שליד הפרק על החתומים. ומיכה קושר את שתי היציאות זו לזו במשפט אחד הנושא את הדמות כולה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה 7:15). נמנית, קנויה, מובדלת מן המכה: זוהי צורתה של היציאה השנייה, והאישה הולכת בה בלי לעזוב את מקומה — מסומנת שם במקום שבו היא נשמרת, ומובאת הביתה רק במלאת הימים. יש בחירה ללכת: מי שנמלט (מתי 24:16) הולך אל המדבר. וכמו בהושע, היא מובלת לשם, הכול נלקח ממנה, ומדברים אל לבה (הושע 2:16). זוהי יציאה שנייה עם חלק מישראל, והם נשארים בני אדם: כמו ב־38 עד 40 שנות המדבר, יש לצפות לחיכוכים.
כך משנה המדבר את דמותו בלי לשנות את מקומו. בראשית הספר הזה היה זה המקום אשר אליו ברחה האישה — מטה, פנימה, על נפשה. עתה מתברר שהוא גם המקום שבו לוקח אלוהים את עמו אליו מחדש, ומונה וסומן וקושר סביב צווארו את מסורת הברית. מדבר הבריחה ומדבר האירוסין השניים הם אותו מדבר עצמו. היא נכנסה אליו כנרדפת; היא נמנית בו כעדר ההולך סוף סוף הביתה.
האם אתה יודע את עצמך מפוזר — רחוק מן הבית, אבוד בין העמים, אחד מרבים שאינם רואים עוד את הדרך חזרה? אם כן, זה מה שיש ליציאה השנייה לומר לך. אלוהים הוא אלוהים המושיע פעם שנייה, והפעם השנייה גדולה מן הראשונה. אין הוא מוציא רק ממצרים אחת; הוא מקבץ מארבע כנפות הארץ, ואין הוא מותיר כנף אחת בלא ביקור. ואין הוא עושה זאת כנדידת עמים גדולה ולא־אישית שבה אתה מספר, כי אם תחת שבט הרועה — אחד אחד, נמנה, נסמן, ידוע בשמו. באה גאולה גדולה כל כך עד שכל מה שעשה לך אלוהים אי פעם קודם לכן יעמוד בצלה; והדרך אליה עוברת דווקא בארץ היבשה שבה אתה חש אבוד מכול. אין המדבר תחנתך האחרונה. הוא מעברה של היציאה השנייה, ובקצהו לא קבר מונח כי אם ארץ.
הימים מתמלאים, והאישה יוצאת מן המדבר. אך אין היא יוצאת לבדה, ולא מכוח עצמה. יש ההולך לפניה.
העמקההיציאה השנייה: "שנית" ונקודת המידה החדשה
קריאתה של גאולת אחרית הימים כיציאה שנייה מעוגנת היטב בתוך הכתובים עצמם. ישעיהו 11:11 מדבר במפורש על כך שהאדון מוסיף שֵׁנִית את ידו לקנות את שאר עמו, עם הקיבוץ "מארבע כנפות הארץ" (11:12). ירמיהו 16:14-15 (ונשנה ב־23:7-8) מכריז שהגאולה החדשה תחליף את יציאת מצרים כנוסחת השבועה — אמירה יוצאת דופן, לנוכח מקומה המרכזי של יציאת מצרים באמונת ישראל. ויחזקאל 20:33-38 משרטט את השיבה כמעבר "במדבר העמים", עם משפט פנים אל פנים "כאשר [...] במדבר ארץ מצרים" (20:36) ועם דימוי ההעברה תחת השבט (20:37; השווה ויקרא 27:32). שהשבט הזה הוא מקל המניין של המעשר, ו־20:37 מצייר אפוא מניין — שקול, חזק: הדימוי עומד בכתוב (ויקרא 27:32; ירמיהו 33:13), אך רוב הפירושים קוראים את 20:37 כמוסר או כבדיקה. שהתגלות 12, עם בריחת המדבר שלה, עומדת בתוך מסורת היציאה השנייה הזאת — קריאה שקולה, נישאת בכוח לשון המדבר, הקיבוץ והברית המשותפת להם — והיא מתחברת אל הד ים סוף של חלק ג׳ (שמות 15 בהתגלות 12:16). שהמסורת עצמה קיימת ופרושה על פני הכתובים כולם — מתועד היטב. (שדבריו של ירמיהו "מארץ צפון ומכל הארצות" נוגעים בשיבה המודרנית אל הארץ — מתבקש; אך היישום ההיסטורי המדויק חורג מגדרו של ספר זה. כאן מדובר בדפוס.)