השער פתוח, המלך הולך בראש, והשארית זורמת אל תוך החירות. אך אז מתרחש דבר הגדול מן השחרור עצמו, והוא הרגע שלו חיכה כל הספר הזה — הרגע שבו רואה האישה סוף סוף את פניו של מי שנשא אותה כל העת ההיא, והזין אותה, והסתיר אותה, והוציא אותה. וכשהיא רואה את הפנים האלה, היא מכירה אותם. וההכרה שוברת את לבה.
זכריה ראה זאת, והוא משרטט את הדבר ברוך שכמעט אין לשאתו. אלוהים מדבר, ותחילה הוא מבטיח את המתרחש בפנים: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים" (זכריה 12:10). המסווה שרבץ על עיניהם מאות בשנים נמשך והוסר ברגע אחד; הרוח פוקחת את מבטם. ואז, כאשר הם יכולים סוף סוף לראות, זה מה שהם רואים: "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר" (12:10). והביטו אֵלַי — אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ. פני הגואל, אשר אליהם נשאו עיניים כל חייהם, מתגלים כפנים אשר הם עצמם דקרו. המלך שפרץ את השער, החתן שחיזר אחריה, המזין שהניח לה את המן — הוא נושא את הפצעים שהיא פצעה בו.
ואין הוא בא כדי לשפשף בהם את פניה. הוא בא כדי להראות אותם — כראיה היחידה שאין להשיבה, שמעולם לא הרפה ממנה. הצלקות בכפות ידיו אינן כתב אשמה כי אם מכתב אהבה: ראי, אף את הפצעים שפצעת בי לא הפניתי נגדך, כי אם עשיתי אותם לאות שלך; את שמך חקקתי בכפות ידיי — בדקירה עצמה. והנביא כבר אמר זאת במילים ממש: "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ" (ישעיהו 49:16). משום כך אין האבל הבא אחר כך ייאוש כי אם רפואה — וישעיהו נקב אף במילה הזאת, בפסוק שבו נמצאת הדקירה עצמה: "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ [...] וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ" (ישעיהו 53:5). היא אינה מתאבלת משום שאבדה, כי אם משום שהיא רואה סוף סוף מה עשתה למי שאהב אותה תמיד — ואבל כזה, האבל על בכור, הוא הפנייה האחרונה בדרך הביתה, לא סופה.
ושישראל מכיר את גואלו רק בפעם השנייה — אין זה נתון חדש; זהו הדפוס העמוק ביותר של כל תולדותיו. עמדו פעם שני אחים בחצר מצרים לפני המשנה למלך, מתים מפחד, בלי לדעת מיהו — עד שהוציא את כל האנשים מעליו, וגעה בבכי, ואמר: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (בראשית 45:4). האח שמכרו ושחשבוהו מת עמד לפניהם חי, והוא מושיעם, והם הכירוהו רק כשאמר להם זאת בעצמו. אותו דפוס עצמו דרש סטפנוס, רגע לפני שסקלו אותו: משה, שנדחה בפעם הראשונה בידי עמו שלו, שב בפעם השנייה כגואל אשר שלח אלוהים (מעשי השליחים 7:35). ישראל מכיר את מושיעיו לעתים רחוקות בבואם הראשון. הוא מכיר אותם בשנייה, במעמקי מצוקתו — וכך הוא מכיר גם את משיחו: לא כשבא בראשונה, כי אם כשהוא בא מבצרה, וידיו מדוקרות, ופורץ את שער כלאו. והמהפך הלאומי הזה אינו בא מתוך שתיקה ריקה: חלוץ הולך לפניו. הקשיות הייתה "מקצת" והיה לה מועד סיום (רומים 11:25), וזכריה מניח את ראשית ההודאה כבר בתוך האש — השלישית המצורפת קוראת בשם ושומעת: "עַמִּי הוּא" (13:9). מה שבבצרה עובר על כל בית דוד, כבר התחיל אז אצל חלק חתום ממנה.
ואז נופלת המילה האחרונה של אירוסי הושע במקומה. שכן זו המביטה אליו עתה אינה קוראת לו עוד בַּעְלִי, מרחוק, כשם של בעלים. היא קוראת לו אִישִׁי. האבל על הַמְדֻקָּר הופך, באותה תנועה עצמה, לחתונת השה. הדמעות שהיא בוכה על אשר עוללה לו הן דמעותיה של כלה השבה סוף סוף הביתה אל החתן שלא העזה לקוות עוד לראותו. היא מתאבלת והיא נישאת בנשימה אחת — בדיוק כשם שירמיהו הוציא מפיו את המצוקה ואת הגאולה במשפט אחד: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7).
ויש דימוי אחד הסוגר את קשת הספר כולה, והוא מחזיר אל העמוד הראשון ממש. הזוכר אתה כיצד החל הספר? באישה בשמים, מעוטפת בשמש, הזועקת בחבלי לידה (התגלות 12:2). כל הספר הזה החל בזעקה. וכך הוא גם נגמר. הנביא ישעיהו פונה אל אותה אישה עצמה — העקרה, השוממה, האם ששכבה בצירים וזעקה — ואומר: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה, אָמַר יְהוָה" (ישעיהו 54:1). הזעקה הופכת לשיר. והאישה שנאנקה כאילו ילדה רוח בלבד — "הָרִינוּ, חַלְנוּ, כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ" (ישעיהו 26:18) — שומעת את התשובה הבאה באותו עמוד עצמו: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ [...] הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (26:19). ובלשון הקודש נשמע ההיפוך בשורש עצמו: חַלְנוּ אמרה שם, ואל לֹא חָלָה קורא ישעיהו כאן — הצירים שנראו כמי שאינם מולידים דבר, מולידים בסוף עם קם לתחייה. האם היולדת שבפרק 12 הופכת לאם המזמרת של ישעיהו 54. היא נכנסה אל המדבר כאישה שזעקה מכאב; היא יוצאת ממנו כאישה השרה משמחה, ומסביבה ילדים רבים משסברה אי פעם שייתכנו.
ואולי צירייך שלך אינם מולידים אלא רוח — שנים של עמל, של תפילה, של כאב, שדבר חי לא קם מהם. אזי זהו הדבר שעמו יוצאת האישה ממדברה, והוא נאמר בשבילך. הזעקה אינה הקול האחרון. יבוא יום שבו תראה את פניו של מי שנשא אותך דרך הכול, ותגלה שהוא נושא את הצלקות של רגעיך הקשים ביותר, לא כדי להאשים אותך כי אם כדי להוכיח לך שמעולם לא הלך. והאבל שיבוא אז לא יהיה ייאוש כי אם הדמעה האחרונה שלפני השיר. שכן האלוהים המשמיע את העקרה ברינה ומקים את המתים ומראה את הפנים אשר דקרנו, הוא אלוהים העושה מזעקות שירים — ועוד לא סיים עמך.
היא נכנסה אל המדבר בזעקה. היא יוצאת ממנו בשיר, זרועה שלובה בזרוע חתנה. נשאר עוד דבר אחד: לראות במה היא נבדלת מן האישה האחרת — ומן הכלה שנחטפה לפניה.
העמקההכרת הַמְדֻקָּר, והעקרה המזמרת
שתי תנועות נושאות את פרק הסיום הזה. (1) ההכרה. זכריה 12:10-14 קושר את שפיכת רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים אל ההבטה "אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" ואל מספד לאומי "כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד" / "כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר" — מספד המתפרט בפסוקים 12-14 למשפחות משפחות לבד, עד "כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת, מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד" (12:14): אבל שאין בו קהל, רק בתים בודדים, איש איש עם אשמתו. פאולוס משרטט את אותה תפנית עצמה כהסרת ה"מסווה" כאשר ישראל שב אל האדון (קורינתים ב׳ 3:14-16) — ובעברית נראה מה שבתרגום נעלם: המילה חוזרת אל הַמַּסְוֶה שעל פני משה (שמות 34:33-35), כלומר אין זו האשמה כי אם דימוי מן התורה עצמה. הדפוס שמתחת — ישראל המכיר את מושיעו רק בהופעתו השנייה — מסומן בכתובים עצמם ביוסף (בראשית 45:1-4, מוכר במפגש השני) ובידי סטפנוס במשה (מעשי השליחים 7:35). מתועד היטב (הטקסטים והדפוס הטיפולוגי); צירופם להכרה אחת של אחרית הימים (בצרה, ידיים מדוקרות) — שקול, בתמיכה חזקה.
[לשון המקור והסימונים] נוסח המסורה בזכריה 12:10 קורא וְהִבִּיטוּ אֵלַי — "והביטו אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ", ואלוהים עצמו הוא הדובר; קבוצה קטנה של כתבי יד עבריים קוראת אֵלָיו, "אליו", ויוחנן 19:37 מצטט בגוף שלישי, "והביטו אליו אשר דקרו". הקריאה אֵלַי היא הקשה מן השתיים, ומשום כך גם הפחות סבירה כתיקון מאוחר. התחביר עצמו כבד — אֵת אחרי וְהִבִּיטוּ אֵלַי — ומכאן קריאתו המסורתית של רש״י: יביטו אֵלַי בגלל אשר דקרו, כלומר בגלל ההרוגים. ספר זה מציין את הקריאה הזאת בהגינות ואינו מסלק אותה. וראוי שייאמר במפורש: המספד אינו תוספת של הספר הזה כי אם מילתו של זכריה, והתלמוד עצמו קורא את הפרק הזה כאבל על משיח שנהרג — "על משיח בן יוסף שנהרג" (סוכה נב ע״א), בצד הדעה הקוראת אותו כאבל על יצר הרע. שהמסורת היהודית מכירה כאן מספד על משיח הרוג — מתועד היטב; זהות המדוקר — שנוי במחלוקת, וספר זה אינו כופה אותה על קוראו.
(2) העקרה המזמרת. ישעיהו 54:1 קורא לעֲקָרָה ולשׁוֹמֵמָה לרון, משום שבניה יהיו רבים מבני הבְעוּלָה; פאולוס מחיל את הפסוק במפורש על "ירושלים של מעלה [...] אמנו" (גלטים 4:26-27). יחד עם ישעיהו 26:17-19 — המקום הראשון במטריצת החבלים מחלק א׳, שבו הצירים שילדו רוּחַ מסתיימים בתחייה "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" (26:19), תוצאת אותם צירים עצמם — זהו בן־הזוג הספרותי של חבלי הלידה שבהם נפתח הספר (התגלות 12:2): האם הזועקת הופכת לאם המזמרת, והצירים העקרים הופכים לעם קם. שהתגלות 12:2 וישעיהו 54 ו־26 מכוונים זה אל זה במתכוון (מסורת האישה היולדת לישראל, ראה חלק א׳) — שקול, והוא סוגר את קשת הספר. לקורא העברי גלויות כאן שתי חוליות שאינן עוברות בתרגום: השורש חיל חוזר משני עברי ההיפוך (חַלְנוּ ב־26:18 ↔ לֹא חָלָה ב־54:1), והבְעוּלָה שב־54:1 נושאת את אותו שורש שממנו נגמלת האישה אצל הושע (בַּעְלִי ← אִישִׁי, הושע 2:18) — הד שקול, לא טיעון נושא. (הניגוד המלא עם האישה ה"אחרת" — הזונה שבהתגלות 17 — ועם הכלה החטופה בא בחלק ט׳.)
השער פתוח, המלך הולך בראש, והשארית זורמת אל תוך החירות. אך אז מתרחש דבר הגדול מן השחרור עצמו, והוא הרגע שלו חיכה כל הספר הזה — הרגע שבו רואה האישה סוף סוף את פניו של מי שנשא אותה כל העת ההיא, והזין אותה, והסתיר אותה, והוציא אותה. וכשהיא רואה את הפנים האלה, היא מכירה אותם. וההכרה שוברת את לבה.
זכריה ראה זאת, והוא משרטט את הדבר ברוך שכמעט אין לשאתו. אלוהים מדבר, ותחילה הוא מבטיח את המתרחש בפנים: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים" (זכריה 12:10). המסווה שרבץ על עיניהם מאות בשנים נמשך והוסר ברגע אחד; הרוח פוקחת את מבטם. ואז, כאשר הם יכולים סוף סוף לראות, זה מה שהם רואים: "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר" (12:10). והביטו אֵלַי — אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ. פני הגואל, אשר אליהם נשאו עיניים כל חייהם, מתגלים כפנים אשר הם עצמם דקרו. המלך שפרץ את השער, החתן שחיזר אחריה, המזין שהניח לה את המן — הוא נושא את הפצעים שהיא פצעה בו.
ואין הוא בא כדי לשפשף בהם את פניה. הוא בא כדי להראות אותם — כראיה היחידה שאין להשיבה, שמעולם לא הרפה ממנה. הצלקות בכפות ידיו אינן כתב אשמה כי אם מכתב אהבה: ראי, אף את הפצעים שפצעת בי לא הפניתי נגדך, כי אם עשיתי אותם לאות שלך; את שמך חקקתי בכפות ידיי — בדקירה עצמה. והנביא כבר אמר זאת במילים ממש: "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ" (ישעיהו 49:16). משום כך אין האבל הבא אחר כך ייאוש כי אם רפואה — וישעיהו נקב אף במילה הזאת, בפסוק שבו נמצאת הדקירה עצמה: "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ [...] וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ" (ישעיהו 53:5). היא אינה מתאבלת משום שאבדה, כי אם משום שהיא רואה סוף סוף מה עשתה למי שאהב אותה תמיד — ואבל כזה, האבל על בכור, הוא הפנייה האחרונה בדרך הביתה, לא סופה.
ושישראל מכיר את גואלו רק בפעם השנייה — אין זה נתון חדש; זהו הדפוס העמוק ביותר של כל תולדותיו. עמדו פעם שני אחים בחצר מצרים לפני המשנה למלך, מתים מפחד, בלי לדעת מיהו — עד שהוציא את כל האנשים מעליו, וגעה בבכי, ואמר: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (בראשית 45:4). האח שמכרו ושחשבוהו מת עמד לפניהם חי, והוא מושיעם, והם הכירוהו רק כשאמר להם זאת בעצמו. אותו דפוס עצמו דרש סטפנוס, רגע לפני שסקלו אותו: משה, שנדחה בפעם הראשונה בידי עמו שלו, שב בפעם השנייה כגואל אשר שלח אלוהים (מעשי השליחים 7:35). ישראל מכיר את מושיעיו לעתים רחוקות בבואם הראשון. הוא מכיר אותם בשנייה, במעמקי מצוקתו — וכך הוא מכיר גם את משיחו: לא כשבא בראשונה, כי אם כשהוא בא מבצרה, וידיו מדוקרות, ופורץ את שער כלאו. והמהפך הלאומי הזה אינו בא מתוך שתיקה ריקה: חלוץ הולך לפניו. הקשיות הייתה "מקצת" והיה לה מועד סיום (רומים 11:25), וזכריה מניח את ראשית ההודאה כבר בתוך האש — השלישית המצורפת קוראת בשם ושומעת: "עַמִּי הוּא" (13:9). מה שבבצרה עובר על כל בית דוד, כבר התחיל אז אצל חלק חתום ממנה.
ואז נופלת המילה האחרונה של אירוסי הושע במקומה. שכן זו המביטה אליו עתה אינה קוראת לו עוד בַּעְלִי, מרחוק, כשם של בעלים. היא קוראת לו אִישִׁי. האבל על הַמְדֻקָּר הופך, באותה תנועה עצמה, לחתונת השה. הדמעות שהיא בוכה על אשר עוללה לו הן דמעותיה של כלה השבה סוף סוף הביתה אל החתן שלא העזה לקוות עוד לראותו. היא מתאבלת והיא נישאת בנשימה אחת — בדיוק כשם שירמיהו הוציא מפיו את המצוקה ואת הגאולה במשפט אחד: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7).
ויש דימוי אחד הסוגר את קשת הספר כולה, והוא מחזיר אל העמוד הראשון ממש. הזוכר אתה כיצד החל הספר? באישה בשמים, מעוטפת בשמש, הזועקת בחבלי לידה (התגלות 12:2). כל הספר הזה החל בזעקה. וכך הוא גם נגמר. הנביא ישעיהו פונה אל אותה אישה עצמה — העקרה, השוממה, האם ששכבה בצירים וזעקה — ואומר: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה, אָמַר יְהוָה" (ישעיהו 54:1). הזעקה הופכת לשיר. והאישה שנאנקה כאילו ילדה רוח בלבד — "הָרִינוּ, חַלְנוּ, כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ" (ישעיהו 26:18) — שומעת את התשובה הבאה באותו עמוד עצמו: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ [...] הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (26:19). ובלשון הקודש נשמע ההיפוך בשורש עצמו: חַלְנוּ אמרה שם, ואל לֹא חָלָה קורא ישעיהו כאן — הצירים שנראו כמי שאינם מולידים דבר, מולידים בסוף עם קם לתחייה. האם היולדת שבפרק 12 הופכת לאם המזמרת של ישעיהו 54. היא נכנסה אל המדבר כאישה שזעקה מכאב; היא יוצאת ממנו כאישה השרה משמחה, ומסביבה ילדים רבים משסברה אי פעם שייתכנו.
ואולי צירייך שלך אינם מולידים אלא רוח — שנים של עמל, של תפילה, של כאב, שדבר חי לא קם מהם. אזי זהו הדבר שעמו יוצאת האישה ממדברה, והוא נאמר בשבילך. הזעקה אינה הקול האחרון. יבוא יום שבו תראה את פניו של מי שנשא אותך דרך הכול, ותגלה שהוא נושא את הצלקות של רגעיך הקשים ביותר, לא כדי להאשים אותך כי אם כדי להוכיח לך שמעולם לא הלך. והאבל שיבוא אז לא יהיה ייאוש כי אם הדמעה האחרונה שלפני השיר. שכן האלוהים המשמיע את העקרה ברינה ומקים את המתים ומראה את הפנים אשר דקרנו, הוא אלוהים העושה מזעקות שירים — ועוד לא סיים עמך.
היא נכנסה אל המדבר בזעקה. היא יוצאת ממנו בשיר, זרועה שלובה בזרוע חתנה. נשאר עוד דבר אחד: לראות במה היא נבדלת מן האישה האחרת — ומן הכלה שנחטפה לפניה.
העמקההכרת הַמְדֻקָּר, והעקרה המזמרת
שתי תנועות נושאות את פרק הסיום הזה. (1) ההכרה. זכריה 12:10-14 קושר את שפיכת רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים אל ההבטה "אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ" ואל מספד לאומי "כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד" / "כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר" — מספד המתפרט בפסוקים 12-14 למשפחות משפחות לבד, עד "כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת, מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד" (12:14): אבל שאין בו קהל, רק בתים בודדים, איש איש עם אשמתו. פאולוס משרטט את אותה תפנית עצמה כהסרת ה"מסווה" כאשר ישראל שב אל האדון (קורינתים ב׳ 3:14-16) — ובעברית נראה מה שבתרגום נעלם: המילה חוזרת אל הַמַּסְוֶה שעל פני משה (שמות 34:33-35), כלומר אין זו האשמה כי אם דימוי מן התורה עצמה. הדפוס שמתחת — ישראל המכיר את מושיעו רק בהופעתו השנייה — מסומן בכתובים עצמם ביוסף (בראשית 45:1-4, מוכר במפגש השני) ובידי סטפנוס במשה (מעשי השליחים 7:35). מתועד היטב (הטקסטים והדפוס הטיפולוגי); צירופם להכרה אחת של אחרית הימים (בצרה, ידיים מדוקרות) — שקול, בתמיכה חזקה.
[לשון המקור והסימונים] נוסח המסורה בזכריה 12:10 קורא וְהִבִּיטוּ אֵלַי — "והביטו אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ", ואלוהים עצמו הוא הדובר; קבוצה קטנה של כתבי יד עבריים קוראת אֵלָיו, "אליו", ויוחנן 19:37 מצטט בגוף שלישי, "והביטו אליו אשר דקרו". הקריאה אֵלַי היא הקשה מן השתיים, ומשום כך גם הפחות סבירה כתיקון מאוחר. התחביר עצמו כבד — אֵת אחרי וְהִבִּיטוּ אֵלַי — ומכאן קריאתו המסורתית של רש״י: יביטו אֵלַי בגלל אשר דקרו, כלומר בגלל ההרוגים. ספר זה מציין את הקריאה הזאת בהגינות ואינו מסלק אותה. וראוי שייאמר במפורש: המספד אינו תוספת של הספר הזה כי אם מילתו של זכריה, והתלמוד עצמו קורא את הפרק הזה כאבל על משיח שנהרג — "על משיח בן יוסף שנהרג" (סוכה נב ע״א), בצד הדעה הקוראת אותו כאבל על יצר הרע. שהמסורת היהודית מכירה כאן מספד על משיח הרוג — מתועד היטב; זהות המדוקר — שנוי במחלוקת, וספר זה אינו כופה אותה על קוראו.
(2) העקרה המזמרת. ישעיהו 54:1 קורא לעֲקָרָה ולשׁוֹמֵמָה לרון, משום שבניה יהיו רבים מבני הבְעוּלָה; פאולוס מחיל את הפסוק במפורש על "ירושלים של מעלה [...] אמנו" (גלטים 4:26-27). יחד עם ישעיהו 26:17-19 — המקום הראשון במטריצת החבלים מחלק א׳, שבו הצירים שילדו רוּחַ מסתיימים בתחייה "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" (26:19), תוצאת אותם צירים עצמם — זהו בן־הזוג הספרותי של חבלי הלידה שבהם נפתח הספר (התגלות 12:2): האם הזועקת הופכת לאם המזמרת, והצירים העקרים הופכים לעם קם. שהתגלות 12:2 וישעיהו 54 ו־26 מכוונים זה אל זה במתכוון (מסורת האישה היולדת לישראל, ראה חלק א׳) — שקול, והוא סוגר את קשת הספר. לקורא העברי גלויות כאן שתי חוליות שאינן עוברות בתרגום: השורש חיל חוזר משני עברי ההיפוך (חַלְנוּ ב־26:18 ↔ לֹא חָלָה ב־54:1), והבְעוּלָה שב־54:1 נושאת את אותו שורש שממנו נגמלת האישה אצל הושע (בַּעְלִי ← אִישִׁי, הושע 2:18) — הד שקול, לא טיעון נושא. (הניגוד המלא עם האישה ה"אחרת" — הזונה שבהתגלות 17 — ועם הכלה החטופה בא בחלק ט׳.)