פעם אחת נדקר, ואחר כך הוכר

טפס עתה אל מיתר המי, הגבוה ביותר — וגבוה עוד יותר, אל היכן שהאצבע כבר אינה לוחצת על המיתר אלא רק נוגעת בו קלות, והצליל מתנתק מן הארץ: פלאז'ולה, צליל-על, צלול וכמעט לא מן העולם הזה. שכן זהו היום השלישי.

כל הספר הזה היה תלוי בשורה אחת של נביא שבור עם אישה בוגדת: "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" (הושע 6:2). שני ימים שכב ישראל כמת. 2,000 שנה. והיום השלישי אינו מטפורה התלויה אי-שם בערפל — זהו בוקר עם תאריך שאלוהים יודע, שבו עם ששכב 2,000 שנה באדמה קם על רגליו.

כיצד זה קורה? לא בצבא. לא במהלך מחוכם. זה קורה במבט. הנה המשפט שאליו זחל כל הספר הזה, בלי לומר זאת כל העת: "וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד" (זכריה 12:10).

ראה מי הדובר. "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ." זה אלוהים הדובר, והוא אומר: אֵלַי, נדקר. האלוהים הנדקר. ואחרי 2,000 שנה — אחרי העורף הקשה, אחרי הפעם הראשונה, אחרי הצלב שלא הכירו — נמשכת אֲפֵלת העיניים הצדה, לא בידי טיעון אלא בידי רוח החן, ורואה ישראל סוף-סוף מי תלה שם כל אותו הזמן. לא מגדף. לא משיח שנכשל. אותו. הנדקר. הילד היחיד.

האם אתה מזהה את התבנית עתה כשהיא מתחוללת בפעם האחרונה? היא רצה לכל אורך חלק א. יוסף, נדחה ונמכר בידי אחיו — ורק בפעם השנייה, כשהוא עומד לפניהם בשליטה על חייהם, הוכר: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם." משה, בפעם הראשונה הולעג — "מִי שָׂמְךָ לְשַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?" — ורק בפעם השנייה נתקבל כגואל. סטפנוס הוא שהצביע על כך, באבנים כבר ניתכות סביב אוזניו: כך אתם עושים תמיד, בפעם הראשונה אתם דוחים את המושיע, רק בפעם השנייה אתם רואים מי היה. בפעם הראשונה דקרו אותו. בפעם השנייה הם קוראים אליו. והוא — זה הנס שאיש אינו מתגבר עליו — הוא בא.

"וְכֵן כָּל-יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ כַּכָּתוּב: וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְהֵשִׁיב פֶּשַׁע מִיַּעֲקֹב. וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם בַּהֲסִירִי חַטֹּאתָם" (רומים 11:26–27). שמע מה עושה פאולוס שם, לאחר 11 פרקים של היאבקות בשאלה אם נטש אלוהים את עמו. הוא כמעט זועק זאת. ההקשחה — שאותה כינה חלק א בכנות ובחומרה כה רבה, העורף הקשה, העיניים המכוסות — אותה הקשחה מעולם לא הייתה גזר דין מוות. היא הייתה "עַד-אֲשֶׁר." "הַקְשָׁיָה בָּאָה בְמִקְצָת עַל-יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר-יִכָּנֵס מְלֹא הַגּוֹיִם" (11:25). ל"עד אשר" יש קץ. וכאן, ביום השלישי, בא הקץ. החזיזים נופלים מן העיניים. אילן הזית שעמד 2,000 שנה עם ענפים שבורים, מקבל בחזרה את ענפיו הטבעיים, מורכבים אל גזעם שלהם, העתיק, שלהם (11:24). הנווד בבית.

קרא לשנים בשמן עוד פעם אחת, ואז הנח את הכינור כדי להקשיב מה שר מתחת למספרים. 38 יובלים במדבר העמים. 40 בסך הכול, מסגירת החלון — כך מכונה מוטה זו בספר הזה; אין היא נישאת על כך. השם הוא דימוי, והדימוי מספיק, שכן הדימוי שר. 2,000 שנה של "לשנה הבאה בירושלים", שנאמרו בגטאות, בדרכי בריחה, בצריפים, בידי עם שהיו לו כל הסיבות לאבד את הכמיהה ושבכל זאת לא איבד אותה. ועתה, ביום השלישי, זה כבר אינו "לשנה הבאה." זוהי השנה הזאת. זהו היום. הארמי הנודד, שיצא מתוך אמונה ולא היו לו אבן אחת מן הארץ שהובטחה לו, רואה את נכדיו הרחוקים ביותר מגיעים אל השער — והמשיח עומד שם, עם הצלקות עוד בידיו, ואינו אומר "מאוחר מדי," אלא "ברוך שובך הביתה."

זהו הנקודה הגבוהה ביותר של כל הסדרה. כאן רשאי הקול על המיתרים לצהול עד שיישבר מרוב שמחה. שכן אם אלוהים עושה זאת — אם עם עם העורף הקשה ביותר בהיסטוריה, אחרי שני ימים של מוות ו־40 יובלים של נדודים, הוא מקים ביום השלישי ולוקח אל חיקו — הרי אין עורף קשה, אין פעם שנייה, אין חיים מבוזבזים, אין לב שתעה רחוק מדי, שהוא אינו יכול לו. שובו של ישראל הביתה הוא הערובה לשובם הביתה של כל מי שחשב שאיחר.

העמקה — הפעם השנייה (זכריה 12, רומים 11, ותבנית סטפנוס)

שלושה קווים נפגשים כאן, וכל אחד מהם קדום ומקובל לרוחב. זכריה 12:10 מנבא יום עתידי שבו ישפוך אלוהים "רוח חן ותחנונים" על ירושלים והעם יספוד על "אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ" — טקסט שהברית החדשה מחילה במפורש על המשיח הנדקר (יוחנן 19:37) ועל הבטה עתידית עדיין (התגלות 1:7). (מתועד היטב.) רומים 11:25–27 מדבר על הקשחה "במקצת" ו"עד אשר", ובעקבותיה ישועת "כל ישראל" וגואל מציון — סדר (תחילה מלוא הגויים, ואז כל ישראל) הנקרא בטבעיות רבה ביותר כמהפך עתידי לעם כמכלול. (קריאה שקולה; על טיבו המדויק של "כל ישראל" נחלקו לאורך הדורות, אך למשמעות העתידית, הלאומית, יסוד איתן.)

והקו השלישי הוא התבנית שסטפנוס עצמו חשף בדרשתו האחרונה (מעשי השליחים 7): יוסף הוכר בפעם השנייה (7:13), משה נתקבל בפעם השנייה (7:35) — "אֶת-מֹשֶׁה הַזֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בוֹ." סטפנוס מתח את הקו אל דורו שלו: גם הצדיק נדחה בפעם הראשונה. המודל של סדרה זו מותח אותו עוד צעד אחד: כשם שאצל יוסף ומשה, אחרי הדחייה הראשונה באה פגישה שנייה, מכירה — ואותה פגישה שנייה היא היום השלישי. (קריאה שקולה: תבנית "הפעם השנייה" אמיתית מבחינה טקסטואלית וצוינה בידי סטפנוס עצמו; ההחלה על השיבה היא מתיחה אחראית, לא הוכחה.)

העמקה — שתי דמויות, לא שני מסלולים

פרק 4 הבטיח מבחן: כיצד משתלב שיקום לאומי של ישראל בעץ זית אחד, בלי שיקומו אף-על-פי-כן שני מסלולים? תשובתה של סדרה זו היא סדר, לא הפרדה. הכלה עולה בלקיחה; האישה נשארת, ונשמרת דרך הצרה; ומי שאז נושא עיניו אל הדקור, נושע. אך נושע אינו כמוהו ככלה. מודל טרום-השיקוץ נועל זאת במפורש: כל ישראל נושע — כן; ובזה כלה — לא. העם מכיר במשיחו וחי תחתיו בממלכת השלום — ישועה בדמות עם המילניום, לא בדמות הכלה השמיימית. ובכל זאת אין אלה שתי דרכי ישועה. זהו עץ אחד, שעליו מורכבים הענפים הטבעיים מחדש מאוחר יותר (רומים 11:24), באותה קדושה של אותו שורש (11:16): מאוחר יותר, ובדמות אחרת, אך על אותו גזע. והשארית המאמינה של ישראל מכל הדורות כבר שייכת לכלה; שתי הדמויות אינן עוברות אפוא לפי עם או דם, אלא לפי רגע הדלת. מי שבא מאוחר יותר אינו נושע פחות — רק מאוחר יותר, ואחרת.

המחיר: שהגבול בין הכלה לבין המורכבים מאוחר יותר עובר בלקיחה, זוהי בחירה של המודל; שום כתוב אינו מצביע על הכלה על הארץ אחרי הלקיחה. והסדרה טוענת לדמויות, לא לאיחודן במצב הנצחי: אם המורכבים מאוחר יותר הם חלק מן העיר או מתהלכים לאורה (התגלות 21:24–27), אין הכתוב מכריע. המפריך: כתוב אחד הקורא לישראל המוקשה של רומים 11 הכלה, או המניח את הלקיחה ואת תשובת ישראל ברגע אחד. אז מתמזגות הדמויות, ואז אבד הסדר של ספר זה. (קריאה שקולה: הסדר נשען על "עד אשר" (רומים 11:25) ועל העץ האחד; החלוקה לדמויות היא בנייה של המודל.)