פתיחה
שני ימים, והשלישי
במבט אחד
שני ימים — 2,000 שנה — שבהם מוטל ישראל מן הצד, במדבר העמים, בעוד עם אחר מובא הביתה.
הגשר שעליו נמשך הספר הזה
1דברים 26:5
ארמי אובד
"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"
אברהם, "שיצא בלא לדעת אנה, על לא יותר מקול והבטחה"
2
הושע וגומר
לֹא-רֻחָמָה, "לא-רוּחֲמָה"; לֹא-עַמִּי, "לא-עַמִּי"
"אלוהים קורא לכלתו שלו: לא שלי."
3הושע 2:25; 3:2
נקנתה בחזרה
"וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי"
15 כסף וחומר שעורים: "נאמנות הנשארת, זמן רב לאחר שהסיבה להישאר נאמן ברחה"
4הושע 6:1-2
שני ימים, ואז השלישי
"יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו"
"אֶלֶף שָׁנִים [...] כְּיוֹם אֶחָד" (תהלים 90:4; פטרוס ב 3:8); רצועת שני הימים מופיעה בפרק 4
התבנית עומדת.
שני ימים מן הצד, ואז היום השלישי שיקום
השעון המעורר לא.
"מי שסוחט ממנו שנה, מבקש מן הפסוק יותר משהוא נושא."
- מתועד היטב ששתי הקריאות קדומות: אביי קורא את שני הימים כ־2,000 שנה (סנהדרין צז ע״א), אף שהוא מיישם אותם על החורבן שלאחר ששת אלפי השנה, "לא על פזורתה של ישראל; המפתח עתיק, המנעול הוא של ספר זה". הכנסייה הקדומה שמעה בו את התחייה "ביום השלישי" (קורינתים א 15:4).
- קריאה שקולה שני ימים כ־2,000 שנה בקירוב: "עזה, קדומה ומלוכדת — אך יחס טיפולוגי, לא לוח שנה עם תאריך".
- ביד יציבה, ביד רפויה "היד היציבה לתבנית — שני ימים מן הצד, ואז היום השלישי שיקום — והיד הרפויה לשנה המדויקת"
כינור מסוגל כמעט לכול. הוא מסוגל לרקוע ברגלו בחתונה עד שאיש לא יישאר יושב במקומו, לצהול על מיתרו הגבוה ביותר, ללעוג ולפלרטט ולרקוד. אך יש דבר אחד שהוא מיטיב לעשותו מכל כלי אחר, והוא מיד גם הקשה מכול: הוא מסוגל להישמע כקול אנוש הנשבר. לא העץ נשבר — הצליל נשבר. הנגן מושך את הקשת, מהסס שבריר רגע, ופתאום יש יפחה בתו שלא הייתה בו עוד רגע קודם לכן. לקלזמרים יש מילה לכך — krekhts, אנקה — ואין זו פליטה אלא כל האמנות: מיתר הבוכה כשם שהחזן בוכה במילה הכבדה ביותר שבתפילה.
וכך מתחיל ספר זה. לא בְּאַקּוֹרד — כינור שר קו אחד בכל פעם, קול אחד, לבדו — אלא באותו צליל ארוך ויחיד שאינו יודע אם רצונו לבכות או לשיר. וזה בדיוק קולו של עם זה. 4,000 שנה בדרכים, ועדיין מחפש בית. שאל יהודי מאין הוא, והוא ימשוך בכתפיו. "מכל מקום. מאף מקום. שאל אותי שוב בשנה הבאה — בירושלים." הוא אומר אותה כבר 2,000 שנה, אותה שנה הבאה. אפשר היה לצחוק על כך, לולא היה הדבר עד-בכי. וכאן טמון העניין: אצל עם זה מונחים הצחוק והדמעה כה צמודים זה לזה עד שאין עוד סכין מפריד ביניהם. אין זו חולשה. זוהי אמנות הישרדות. את מי שמורדף 2,000 שנה ועדיין מתבדח על חמותו שלו — אותו אינך מצליח לשבור.
זה התחיל בנודד. "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" — כך היה על כל ישראלי לומר בקול בעת הקציר (דברים 26:5). לא "מלך היה אבי", לא "שר צבא". נודד אובד. אברהם, שיצא בלא לדעת אנה, על לא יותר מקול והבטחה. אמונה, קורא לזה הכתוב. השכנים באוּר בוודאי קראו לזה אחרת. ובן הנודד נעשה עם נודד, והעם הנודד נעשה — נו, טוב. אתה מכיר את הסיפור. או חושב שאתה מכיר אותו.
שכן הנה הוא עוד פעם אחת, והפעם בכנות.
היה היה נביא, ואלוהים נתן לו ציווי שאינו משׂמח: שׂא אישה זונה. לא כדרך משל. כמשמעו. הושע נצטווה לשאת את גומר, ולהוליד ממנה ילדים, ולתת לאותם ילדים שמות שאף אב אינו מאחל לילדו. לֹא-רֻחָמָה — "לא-רוּחֲמָה." ואז, כאילו לא היה די בכך כדי להכאיב: לֹא-עַמִּי — "לא-עַמִּי." דמיין את השכונה. "ואיך קוראים לקטן?" "לא-עַמִּי." "איזה שם, באמת."
זה חשוף, וראוי שיהיה חשוף, שכן התמונה חשופה. אלוהים קורא לכלתו שלו: לא שלי. ואז — כאן מקבל הצליל את יפחתו, כאן כמעט נשבר הקול במיתרים — הוא הופך זאת. "וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי" (הושע 2:25). האיש קונה את אשתו הבורחת חזרה מן השוק שבו היא ניצבת כשפחה — 15 כסף וחומר שעורים, כאילו אתה מסלק את חשבון לבך שלך בקופה (הושע 3:2). אין זו רומנטיקה. זהו דבר נורא הרבה יותר ויפה הרבה יותר: נאמנות הנשארת, זמן רב לאחר שהסיבה להישאר נאמן ברחה.
ובין הגירוש להשבה מונח משפט הקובע את השעון לכל הספר הזה. "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל-יְהוָה [...] יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" (הושע 6:1–2). שני ימים. ואז השלישי.
אחז במספר זה, שכן הוא הגשר שעליו נמשך כל הספר הזה. לא שני ימים בני 24 שעות. שני ימים בספירת השמים, שבה "אֶלֶף שָׁנִים [...] כְּיוֹם אֶחָד" (תהלים 90:4; פטרוס ב 3:8). שני ימים — 2,000 שנה — שבהם מוטל ישראל מן הצד, במדבר העמים, בעוד עם אחר מובא הביתה. ואז היום השלישי, שבו הארמי האובד בא סוף-סוף הביתה.
ספר זה מספר את הגשר ההוא. הוא מתחיל היכן שישראל נכשל והשעון מתחיל לתקתק; הוא נמשך דרך הלילה הארוך של הקהילה — 2,000 שנה, שבע מנורות, אור הבוער בקרב העמים; והוא מסתיים ביום השלישי, אצל שופר ותחייה ועם המרים מבטו ורואה סוף-סוף את מי שדקר כל אותו זמן.
הקשת נופלת על מיתר ה-sol, הנמוך ביותר, שם שוכנים הצלילים האפלים מכול. שם זה מתחיל, היכן שזה כואב. שכן כל שיר ששווה לשיר, מתחיל שם.
העמקה — "מיומיים": מפתח, לא שעון מעורר
הושע 6:2 הוא אחד מאותם פסוקים הגדולים מדי לסביבתם שלהם. בהקשרו מדובר בתשובה שטחית — אלוהים אף חושף אותה: "וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן-בֹּקֶר" (6:4). ועם זאת, הקוראים הקדומים ביותר שמעו ב"מיומיים, ביום השלישי" יותר מפתגם המורה "במהרה". בתלמוד קורא אביי את שני הימים במפורש כ־2,000 שנה (סנהדרין צז ע״א) — אף שהוא מיישם אותם על החורבן שלאחר ששת אלפי השנה, לא על פזורתה של ישראל; המפתח עתיק, המנעול הוא של ספר זה. שלושת הזוגות של 2,000 שנה של בית מדרשו של אליהו (תנא דבי אליהו) עומדים לצדו, בלי הושע. הכנסייה הקדומה שמעה בו את התחייה "ביום השלישי" — ומלמד הדבר ששאול אומר כי המשיח הוקם "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כְּפִי הַכְּתוּבִים" (קורינתים א 15:4), בלא שמתאים תחתיו פסוק אחר בטבעיות כמו זה. (מתועד היטב ששתי הקריאות קדומות.)
המפתח הנושא זאת הוא "יוֹם אֶחָד כְּאֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֵי יְהוָה" (פטרוס ב 3:8; תהלים 90:4). אין זו מכונת חישוב, אלא יחס — דרך שבה שוקלים השמים זמן. הנח מפתח זה על "יומיים" של הושע, ותקבל את המוטה שכל הספר הזה מתאר: כ־2,000 שנה בין הסרת ישראל מן הצד לבין תחייתו. (קריאה שקולה: עזה, קדומה ומלוכדת — אך יחס טיפולוגי, לא לוח שנה עם תאריך. מי שסוחט ממנו שנה, מבקש מן הפסוק יותר משהוא נושא.)
אחז אפוא בשתי הידיים שכל הספר הזה מחזיק בנפרד: היד היציבה לתבנית — שני ימים מן הצד, ואז היום השלישי שיקום — והיד הרפויה לשנה המדויקת. התבנית עומדת. השעון המעורר לא.