הַחֲתוּנָה בְּצִיּוֹן

ואז יש חתונה.

והכינור שבכה 2,000 שנה עושה עתה את אשר הוא עושה בכל חתונה יהודית: הוא פורץ בפְרֵיילֶעך, בריקוד, מהר ומהר יותר, הקשת מנתרת על המיתר, רגלי האורחים מן הרצפה — שכן יש גבול עד כמה זמן יכולה השמחה לשבת דומם.

כל הסדרה הזאת החלה בכלה ובכתר — הספר הראשון — ובנחש הקדמוני שזייף את הכתר ואת הכלה ותפס את הכיסא — הספר השני. ועתה, בקץ הספר השלישי, נופלים כל הקווים יחד אל חג אחד. הכלה מכל העמים, ששמרה את הנר במשמרת לאורך שני ימים. האם מישראל, שעברה שלושה מדברים והוקמה ביום השלישי. הקהילה היא הכלה, ישראל האישה שהוא פודה בחזרה (הושע 3), ויחד הם עץ אחד. לא שתי כלות. לא שני עמים. לא שתי תוכניות שאלוהים קשר זו לזו אי-שם באמצע. עץ זית אחד, מאז ומתמיד. מנורה אחת, עתה לבסוף שלמה שוב, עם הקנה האמצעי הישן והזרועות המורכבות, וכל נרותיה דולקים כאחד, ואף לא אחד יכבה עוד לעולם.

חשוב על גומר, הרחק לאחור אל ראשית הספר הזה. האישה שברחה, מכרה את עצמה, נקלעה אל השוק — ושאישהּ, כנגד כל כבוד וכל היגיון, קנה אותה בחזרה והביאה הביתה ואמר: שוב את שלי. זה מעולם לא היה רק סיפור על נביא ואשתו הבוגדת. זו הייתה כל ההיסטוריה בזעיר אנפין. ישראל שברחה, איבדה את עצמה בין העמים, בשוק ההיסטוריה — ואלוהים המשלם את המחיר, את המחיר כולו, ומביאהּ הביתה. "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם [...] בְּצֶדֶק וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי: עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר: אֱלֹהָי" (הושע 2:21, 2:25). השם שהיה עונש — לֹא-עַמִּי — נהפך לאחור. ביום השלישי איש אינו נקרא עוד לֹא-עַמִּי.

יש דבר בשבוע הבריאה ששמרתי עד כה, משום שמקומו כאן ולא בשום מקום אחר. אצל כל אחד מששת הימים עומדת אותה שורה חותמת: "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד [...] שֵׁנִי [...] שִׁשִּׁי." ערב ובוקר, ערב ובוקר, שש פעמים. אך אצל היום השביעי, השבת, יום המנוחה — חסרה אותה שורה. אין "וַיְהִי-עֶרֶב" אצל היום השביעי. אין ערב. היום השלישי של הושע, שהוא היום השביעי של הבריאה, השבת הגדולה של העולם, הוא היום הראשון בכל ההיסטוריה שאינו יודע עוד ערב — ומאחוריו, כפי שיוֹם יְהוָה מצייר אותו, היום השמיני שאינו נגמר. שני ימים של בכי, ואין עוד ערב לשלישי.

ההֵלך בביתו. הנר דולק שוב בציון, והפעם הוא לא יכבה לעולם. הכינור נשא לאורך כל הספר הזה קול שצרם וגנח, שבעמקים העמוקים כמעט נשבר ועל הפסגות הגבוהות כמעט גָּל; עתה מניח הנגן את הקשת לרדת, שכן היכן שהחג נעשה כה גדול, אף המוזיקה עוצרת לרגע את נשימתה. ובאותה דממה, בפעם הראשונה זה 2,000 שנה, אין עוד איש בדרך. כולם הגיעו. כולם בבית. והוא בוקר, ונשאר בוקר, והשמש שזרחה על ציון לא תשקע עוד לעולם.

ביום השלישי.