החלון

ועתה על הכינור להחליף את צלילו, שכן הסיפור עמד די והותר במעמקים, ומתרחש בתולדות אלה דבר כה בלתי-צפוי, כה מנוגד לכל היגיון, עד שאתה כמעט מפספס אותו אם אתה שם לב רק אל הצער.

נפילתו של העם האחד הייתה ישועתו של האחר.

פאולוס כותב זאת מתוך מין תדהמה שאתה חש בה מבעד לטקסט, כאילו הוא עצמו בקושי מאמין לזה: "בְּפִשְׁעָם בָּאָה הַיְשׁוּעָה אֶל-הַגּוֹיִם" (רומים 11:11). ושוב, חד יותר: "וְאִם פִּשְׁעָם עֹשֶׁר הָעוֹלָם [...] עַל-אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מְלֹאָם!" (11:12). קרא זאת לאט — לא, קרא זאת פשוט, אך הבן מה כתוב. מכשולו של ישראל אינו רק טרגדיה. הוא דלת. הענפים שנשברו הותירו פתח — ובדיוק דרך אותו פתח הורכבו ענפים אחרים.

העמקה — מקנוא במי שאינו עם (דברים 32:21; רומים 10:19; 11:11)

המנגנון שבו אלוהים מפעיל את הגויים כדי לזכות מחדש בישראל אינו עלה במקרה במחשבתו של פאולוס. הוא כבר מונח בשירת משה — אותה שירה שמשה הניח לעם ללמוד בעל פה כעד מתמיד לעיתים הבאות (דברים 31:19). בלִבּהּ עומד משפט בעל סימטריה חסרת רחמים: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם, וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דברים 32:21). העונש משקף את החטא. ישראל פנה מאלוהים אל אל-כזב; לכן פונה אלוהים — כצירוף, לא כדחייה — אל עם-כזב, כדי להשיב את עמו שלו בקנאה.

פאולוס מצטט פסוק זה כלשונו: "רִאשׁוֹנָה אֹמֵר מֹשֶׁה: אֲנִי אַקְנִיא אֶתְכֶם בְּלֹא-עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיס אֶתְכֶם" (רומים 10:19). והפועל היווני ל"להקניא" (parazēloō) — היישר מן התרגום הקדום לדברים 32:21 — שב על נקודות הציר של רומים 11: "בְּפִשְׁעָם בָּאָה הַיְשׁוּעָה אֶל-הַגּוֹיִם לְמַעַן הַקְנִיאָם" (11:11), ומעט הלאה מקווה פאולוס להקניא את עמו שלו "וּלְהוֹשִׁיעַ מִקְצָתָם" (11:14). (מתועד היטב.)

כאן מצוי עומק החלון שזה עתה נפתח. ישועת העמים אינה בתוכנית אלוהים נקודת הקץ אלא אמצעי. ברכת הגויים משרתת, בעיקוף של קנאה קדושה, בסופו של דבר את שיקום ישראל. אנו, המורכבים על עץ שלא היה שלנו, נועדנו לעורר בענפים הטבעיים כיסופים אל מה שחשבו שכבר ברשותם. אין זו עילה לגאווה אלא לבושה. (קריאה שקולה: ששליחות הגויים מכוונת אף לקנאת ישראל, כתוב בטקסט; עד כמה מגעת אותה קנאה בהווה, מכוון פאולוס עצמו בזהירות אל "מקצתם", בעוד המלוא נשמר לעתיד.) והשירה שנפתחה בכפירה אינה מסתיימת בדחייה אלא בקריאה אל העמים לרנן יחד עם ישראל (דברים 32:43; מובא ברומים 15:10) — שני מיני ענפים, עץ אחד, רינה אחת.

דמיין עץ זית. זית עתיק ואציל, מושרש באבות, מוזן בהבטחה עתיקה מן התורה. ומאותו עץ נשברים, בשל אי-אמונה, מספר ענפים טבעיים. זהו פצע. אך בתוך אותו פצע, בדיוק במקום ההוא, מרכיב הגנן דבר שאינו שייך שם מטבעו: נצרים פראיים, ענפים של זית-בר — הגויים, אתה ואני, זרים בלא תעודות, בלא ברית, בלא זכות. והם מתחילים לצמוח. הם שותים את לשד שורש שאינו שלהם. "לֹא אַתָּה נֹשֵׂא אֶת-הַשֹּׁרֶשׁ כִּי אִם-הַשֹּׁרֶשׁ אֹתְךָ" (רומים 11:18).

העמקה — השורש נושא את הענפים: האבות שמתחת לעץ (רומים 11:16)

בטרם יצייר פאולוס את הענפים השבורים והמורכבים, הוא מניח בפסוק אחד את היסוד תחת כל עץ הזית: "וְאִם הָרֵאשִׁית קֹדֶשׁ אַף הָעִסָּה קֹדֶשׁ, וְאִם הַשֹּׁרֶשׁ קֹדֶשׁ אַף הָעֲנָפִים" (רומים 11:16). שני דימויים קצרים, ושניהם מצביעים לאותו הכיוון. הראשון בא מבמדבר 15:17–21: החופן הראשון מן העיסה הוקדש ליהוה, ובכך קודש כל הלחם. החלק מקדש את הכלל. הדימוי השני אומר זאת בעץ: אם השורש קודש, קדושים גם הענפים. הקדושה זורמת מן המקור אל הנצרים — לעולם לא להפך.

מהו אותו שורש, אותה ראשית? הטקסט עצמו מצביע עליו, מספר פסוקים הלאה: הענפים "אֲהוּבִים לְמַעַן הָאָבוֹת" (11:28). השורש הם האבות — אברהם, יצחק, יעקב — וההבטחה שאלוהים נשבע להם, עתיקה מן התורה. (מתועד היטב כקריאה הרווחת; יש הקוראים את המשיח או את שארית המאמינים כשורש, אך 11:28 מפנה אל האבות.) וזה משנה הכול באופן שאתה מביט בעץ. העץ אינו עומד על הענפים, אלא על השורש. ישראל אינו נושא את ערכו מפריו שלו, והגוי המורכב על אחת כמה וכמה: שניהם תלויים בקדושה שמלפניהם, בנאמנות אלוהים אל האבות.

מזה נובעת מיד האזהרה, והיא בדיוק התפנית שעושה כל הספר הזה: "לֹא אַתָּה נֹשֵׂא אֶת-הַשֹּׁרֶשׁ כִּי אִם-הַשֹּׁרֶשׁ אֹתְךָ" (11:18). הנצר המורכב הוא האורח, לא המארח. מי שמתנשא כנגד הענפים הטבעיים שוכח שהוא שותה מלשד שלא הוא עשה ויושב על שורש שלא הוא נטע. (קריאה שקולה: הדימוי מראה יחס — תלות, חסד, מקור אחד — לא לוח-זמנים ולא מפקד עם; מי שסוחט ממנו כרונולוגיה תובע ממנו יתר על המידה.) והוא נושא את ידו המוצקה של ספר זה: אין כאן תורת ההחלפה, שכן אינך מחליף שורש המוסיף להזין את הענפים; אין כאן תורת שני-עמים, שכן זהו שורש אחד, לשד אחד, עץ אחד, שעליו תלויים יהודי וגוי יחדיו. אם הראשית קודש, גם העיסה קודש — והקדושה ההיא לא החלה אצלנו.

שכן ראה מה משמעות הדבר לעמים שבכלה. המרחב שבו יכלה הקהילה לצמוח 2,000 שנה — כל הלילה הארוך של הקנים העתיד לבוא — אותו מרחב נפרץ בקשיית ישראל. אנו עומדים במקום הענפים השבורים. ביתנו נבנה בזמן שהתפנה משום שעם אחר הוצב הצדה. החסד שהגיע אליך בא בעיקוף דרך פצע של אחר. אין זו מחשבה נעימה להתפאר בה. זו מחשבה להידום בעטיה.

ובדיוק לכן מציב פאולוס מיד אזהרה אחריה, והוא מציב אותה בחוזקה, שכן הוא מכיר את לב האדם ומכיר את לבנו: "אַל-תִּתְהַלֵּל עַל-הָעֲנָפִים. וְאִם-תִּתְהַלֵּל — לֹא אַתָּה נֹשֵׂא אֶת-הַשֹּׁרֶשׁ. הֵן תֹּאמַר: נִשְׁבְּרוּ הָעֲנָפִים לְמַעַן אֻרְכַּב אָנֹכִי. כֵּן. בְּאִי-אֱמוּנָה נִשְׁבָּרוּ וְאַתָּה בָּאֱמוּנָה תַעֲמֹד. אַל-תִּגְבַּהּ לִבְּךָ כִּי אִם-יְרָא. כִּי אִם-אֱלֹהִים לֹא-חָס עַל-הָעֲנָפִים הַטִּבְעִיִּים, גַּם עָלֶיךָ לֹא יָחוּס" (רומים 11:18–21).

שם נופל הראי, והוא נופל עלינו. אנו, קהילה מן הגויים, המנידים ראש בקלות כזו על העורף הקשה של ישראל — אנו עומדים על קרקע שאולה, על חסד שאינו מובן מאליו, על שורש שלא נטענו במו ידינו. והעץ שלא חס על הענפים הטבעיים מביט גם בנו. "אל תגבה לבך כי אם ירא." זה אינו איום; זו יד על השכם, קשה אך אוהבת, האומרת: לעולם אל תשכח כיצד הגעת הנה.

שכן — וזה הצליל הגבוה ביותר של כל החלק הזה, הנקודה שבה עובר הכינור מקינה אל רינה — אם הענפים השבורים היו ברכה כזו לעולם, מה תהיה אפוא שיבתם? "כִּי אִם-מְאִיסָתָם רִצּוּי הָעוֹלָם, מַה-תִּהְיֶה קַבָּלָתָם אִם לֹא חַיִּים מִן-הַמֵּתִים?" (רומים 11:15). חיים מן המתים. עץ הזית אינו פגוע לעולמים. הגנן "יָכוֹל לְהַרְכִּיבָם שֵׁנִית" (11:23), ואף "בְּזֵית עַצְמָם" (11:24) — לא בעץ חדש, לא מוחלפים בדבר אחר, אלא מורכבים מחדש בעץ שתמיד היה שלהם.

שני ימים נושאים הנצרים הפראיים את היבול. ואז שבים הענפים הטבעיים הביתה. אך זו היא היום השלישי, ועליו עוסק החלק האחרון של ספר זה. תחילה בא הלילה הארוך — לילה של שבעת הקנים, לילה של הקהילה. ואם אתה חושב שאנו עשינו בלילה ההוא טוב יותר משעשה ישראל ביום, יש לי חדשות בשבילך. אך זה, קורא יקר, הוא החלק הבא.

העמקה — עץ זית אחד, לא שניים: הדימוי הנושא את הכול

רומים 11:17–24 הוא הדימוי שעליו תלוי כל הספר הזה, והוא מכריע שתי תעיות עתיקות במכה אחת. (מתועד היטב שפאולוס מצייר כאן עץ אחד.)

כנגד תורת ההחלפה — הרעיון שהקהילה החליפה את ישראל — עומד שהנצרים הפראיים מורכבים על העץ הקיים ושותים את לשד השורש היהודי (11:17–18); ושהענפים הטבעיים מורכבים מחדש "בְּזֵית עַצְמָם" (11:24). אינך מחליף את מה שאתה משיב למקומו. כנגד חשיבת שני-העמים — שני עצים נפרדים, דרך נפרדת לישראל ונפרדת לקהילה — עומד שמתחילה ועד סוף זהו עץ אחד, שורש אחד, לשד אחד, שעליו תלויים יהודי וגוי יחדיו. לא שני עצים; עץ אחד עם תולדות סוערות. (קריאה שקולה: זוהי דרך-האמצע של "עץ-הזית-האחד", והמחבר בוחר בה מנימוקים; פגיעוּתה שלה — כיצד לשלב שיקום לאומי עתידי של ישראל בלא לקבל אף-על-פי-כן שני מסלולים — נבחנת בפרק 12, במסגרת "שתי דמויות, לא שני מסלולים".)

ושים לב לכיוון האזהרה. פאולוס מפנה את "אל תגבה לבך" שלו לא אל ישראל, אלא אל הגויים המורכבים (11:18–21). הדימוי אינו מקל להכות בו את ישראל; הוא ראי לקהילה. זוהי בדיוק התפנית שעושה כל הספר הזה, ושהחלקים הבאים לא יחוסו עליה: בכל פעם שאנו מצביעים, פונה העץ ומצביע בחזרה.