הָאִשָּׁה בַּמִּדְבָּר

הנה היא עומדת. אישה, עוטה את השמש, הירח תחת רגליה, ועל ראשה עטרה של 12 כוכבים (התגלות 12:1).

ספור את הכוכבים. 12. ואם אתה תוהה מי היא אישה עם שמש וירח ו־12 כוכבים, אינך צריך לנחש, שכן נער בכתונת פסים חלם זאת פעם: השמש והירח ו־11 כוכבים השתחוו לו, ואביו הבין מיד מה פירוש הדבר — האב הוא השמש, האם הירח, והאחים הכוכבים (בראשית 37:9–10). 12 כוכבים הוא יעקב.

האם קודמת לכלה. אל תשכח זאת לעולם כשמישהו ירצה לשכנעך שהכנסייה החליפה את האם. ילד אינו מחליף את אמו. הוא נולד ממנה.

העמקה — האישה עם 12 הכוכבים

"וְאוֹת גָּדוֹל נִרְאָה בַּשָּׁמַיִם: אִשָּׁה עֹטָה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ וְעַל-רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שְׁנֵים-עָשָׂר כּוֹכָבִים" (התגלות 12:1). מי היא אותה אישה אין צורך לנחש, שכן נער בכתונת פסים כבר חלם את התמונה: השמש, הירח ו־11 כוכבים השתחוו לו, ואביו קרא זאת מיד — האב הוא השמש, האם הירח, האחים הכוכבים (בראשית 37:9–10). שמש, ירח ו־12 כוכבים הם יעקב על 12 שבטיו. אין זו כנסייה ואין זו אלגוריה אדוקה; זו ישראל, מצוירת בסמל המשפחה הקדום ביותר שקיים. מעם זה בא המשיח, "כְּפִי הַבָּשָׂר" (רומים 9:5), והאם הייתה שם הרבה לפני הילד אשר ילדה. (מתועד היטב: סמליות השמש/ירח/כוכבים עומדת דרך בראשית 37.)

האישה יולדת "בֵּן זָכָר אֲשֶׁר יִרְעֶה כָל-הַגּוֹיִם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל," והילד "נִלְקַח אֶל-אֱלֹהִים וְאֶל-כִּסְאוֹ" (12:5). נחטף — harpazò, אותו מחווה כמו הלקיחה, נחטף מעלה בטרם יוכל התנין לבלעו. אחר כך בורחת האישה "אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר שָׁם מָקוֹם מוּכָן לָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים," להיות ניזונה שם 1,260 יום (12:6) — שלוש שנים וחצי, מחציתו השנייה של השבוע.

כאן מצויה החוליה הנועזת ביותר בכל המודל, והמחבר עצמו רושם אותה כשנויה במחלוקת: שהילד שנחטף ב-12:5 יהיה הכלה, הכנסייה הנחטפת כהרף עין אל הכיסא לפני חרון התנין. (שנוי במחלוקת — המחבר מסמן זאת במפורש ככזה.) מתועדת היטב הסמליות: השמש, הירח והכוכבים באים מבראשית 37:9–10. שהאישה היא ישראל ולא הכנסייה, זוהי קריאה שקולה — חזקה, אך הפרשנים נחלקים כאן. עץ זית אחד, לא תורת-החלפה. יד יציבה על האם; יד רפויה על השאלה אם הילד הוא הכלה בדיוק.

ואותה אישה, אותה אם, חייבת לברוח. "וְהָאִשָּׁה בָּרְחָה אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר שָׁם מָקוֹם מוּכָן לָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים, לְמַעַן יְכַלְכְּלוּהָ שָּׁם אֶלֶף מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יוֹם" (12:6). 1,260 יום. שלוש שנים וחצי. מחציתו השנייה של השבוע, מפסח 2031 עד סתיו 2034 — הצרה הגדולה, העת שבה התנין, שלא יכול לתפוס את הילד, מתנפל בכל זעמו הישן על האם. שמע את הצליל מתקרר: הקשת זוחלת אל הגשר — הגשרון שעליו מתוחים המיתרים — וחולפת בו בטפיפה, היכן שהצליל נעשה זגוגי ומתכתי וכל החום אוזל ממנו: סול פּונטיצֶ׳לוֹ, קולו של דבר שאין לו לב. כך נשמע התנין.

המדבר. שם שב אותו הדבר עוד פעם אחת, והוא רץ דרך כל הספר הזה כצליל-יסוד. המדבר הראשון, 38 שנה, בשל חוסר האמונה בקדש. המדבר השני, 38 יובלים, הפזורה הארוכה בין העמים. ועתה, בקץ הכול, עוד מדבר — האחרון, הקצר ביותר, העז ביותר. 1,260 יום. כמו שתולדות ישראל אינן יכולות להסתיים בלי לשוב פעם אחת אל המקום שבו החלו: השממה, הארץ הצחיחה, המקום שבו אין לך דבר זולת אלוהים או אין לך דבר, נקודה.

אך ראה כיצד מתהפכת כאן המילה "מדבר", שכן זה אינו עוד מדבר של עונש. זהו מדבר של מחסה. "מָקוֹם מוּכָן לָהּ מֵאֵת אֱלֹהִים." כתוב שהיא ניזונה שם — ומי ששומע את ישראל ואת המדבר במשפט אחד, שומע מן, שומע מים מן הסלע, שומע ענן ביום ואש בלילה. "וְשְׁתֵּי כַנְפֵי הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל נִתְּנוּ לָאִשָּׁה לְמַעַן תָּעוּף אֶל-הַמִּדְבָּר" (12:14) — ואותה תמונה עצמה, הנשר, השתמש בה אלוהים כאשר נשא את ישראל בפעם הראשונה ממצרים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות 19:4). זוהי האימה הרכה ביותר בכל המקרא: העם בורח מן התנין, ונישא על ידי הנשר. הלילה העמוק ביותר, ואף על פי כן אף לא רגע אחד אינו עזוב.

זה מה שהנביא קרא לו "עֵת צָרָה לְיַעֲקֹב," והוא אמר באותה נשימה את הישועה עמה, שכן בלי אותה ישועה לא יוכל איש לשאת את המשפט: "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְעֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב — וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7). שתי המחציות האלה שייכות זו לזו בלא הפרד.

העמקה — צרת יעקב והצרה הגדולה

שלושה טקסטים מניחים יחד משפט אחד על השולחן: הנורא מכול בא, אך הוא האחרון, וממנו נובעת ישועה. "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְעֵת-צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב — וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו 30:7). הנביא קורא למצוקה "צרה ליעקב", ובאותה נשימה את הישועה ממנה. (מתועד היטב.)

דניאל מצייר את אותו היום. "וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא-נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא, וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל-הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר" (דניאל 12:1). שוב שתי מחציות שאסור להפריד: המצוקה הנוראה מכל, והימלטות מי שכתוב. והמשיח מטביע עליה את חותמו: "כִּי אָז תִּהְיֶה צָרָה גְדוֹלָה אֲשֶׁר כָּמוֹהָ לֹא-נִהְיְתָה מֵרֵאשִׁית הָעוֹלָם עַד-עָתָּה וְגַם לֹא תִהְיֶה עוֹד. וְלוּלֵא נִקְצְרוּ הַיָּמִים הָהֵם לֹא-יִוָּשַׁע כָּל-בָּשָׂר, אַךְ לְמַעַן הַבְּחִירִים יִקָּצְרוּ הַיָּמִים הָהֵם" (מתי 24:21–22). (מתועד היטב.) שלושה קולות, מאורע אחד: המצוקה הנוראה-אך-האחרונה, מקוצרת למען הבחירים.

זוהי עת המדבר של האישה הבורחת, שלוש שנים וחצי — לא עוד מדבר של עונש, אלא של מחסה, שבו היא ניזונה ונישאת על כנפי נשרים (התגלות 12:14; השווה שמות 19:4, תמונת היציאה הראשונה). המחבר קורא מצוקה זו כשלב החד ביותר אחרי התועבה: השארית נשמרת כאן דרך הניסיון על הארץ, בעוד הכלה נלקחה ממנו קודם לכן. (קריאה שקולה: מיקומה במחצית השנייה של השבוע נשען על מבנה החותמות והימים של המסגרת; הטקסטים עצמם אינם מתארכים את המצוקה לשנה.) יד יציבה על התבנית; יד רפויה על השנה.

הצרה ממשית; אינני הולך לטשטשה, ותולדות העם הזה אוסרות עליי כל נחמה זולה. אך הצרה אינה בור בלי תחתית. זו לידה. ולידה, יהיו הצירים נוראים ככל שיהיו, אינה מסתיימת במוות אלא בזעקת חיים חדשים.

שלוש שנים וחצי. ואז, בנקודה העמוקה ביותר, כשהתנין סבור שניצח, כשהאישה מוקפת ובקצה כוחה — אז היא נושאת עיניה.