מבוא
על אודות ספר זה
זהו הספר השלישי בסדרת שבעת המסתורין, והוא האישי מכל השלושה — שכן עניינו שיבה הביתה.
הספר הראשון עקב אחר הכלה: כיצד השיב האדם האחרון את הכתר ואת הכלה שאיבד הראשון, וכיצד כל אשר זכה בו, זכה בו בנתינה. השני עקב אחר הזונה: בבל, היושבת רמה על החיה, השולחת יד אל הכיסא ונופלת. ספר שלישי זה עוקב אחר הדרך הארוכה שביניהם — לא של אדם אחד ולא של עיר אחת, אלא של עם שלם: של ישראל, דרך הגמרא, חזרה אל ישראל.
שלושה רזים נושאים אותו, והכתוב קורא לשלושתם באותו השם — מסתורין: קשיות ישראל (רומים 11:25), שבעת הכוכבים והמנורות (התגלות 1:20), וההשתנות בתקיעת השופר האחרונה (קורינתים א 15:51). הם שייכים יחד כשלוש תנועות של סימפוניה אחת. הראשונה: עם הנכשל, ושעון המתחיל לתקתק. השנייה: לילה ארוך של 2,000 שנה, ובו שבע מנורות בוערות — הקהילה, אור בקרב העמים. השלישית: שופר, תחייה, ועם הבא סוף-סוף הביתה.
הגשר שעליו נמשך כל זה הוא דבר מפי הושע: "מִיּוֹמַיִם [...] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (6:2) — שני ימים בני 1,000 שנה כל אחד, ואז השלישי. אחז בתמונה זו; היא חוט השדרה.
שני נתיבים חוצים את הספר, כשם שחצו את קודמיו. הטקסט הראשי נקרא כסיפור אחד רצוף, מכוון להיקרא כרכבת — עם עמקים עמוקים ופסגות גבוהות, שכן כך הם תולדות עם זה. ההעמקות הכנוסות חופרות בלשון המקור, בטיפולוגיה ובשקילה הכנה, בשלושה סימנים: מתועד היטב, קריאה שקולה, שנוי במחלוקת. אתה יכול לדלג עליהן בלא לאבד את החוט, או דווקא להישאר תלוי בהן.
ואז הצליל, שכן לו ראויה מילה. ספר זה נשמע אחרת משני האחרים, וזאת במתכוון. זהו שיר של עם שמורדף 2,000 שנה ועדיין שר — חשוף, מלא כיסופים, בדמעה ובקריצה כאחת, כמו כינור הקלזמר, המחקה את קולו הנשבר של החזן ובמשיכה אחת של הקשת מסוגל לגנוח וגם לצהול. הוא צוחק על עצמו, שכן אחרת לא יעמוד בכאב. והוא מציב לנו, קוראים מן העמים, ראי: מדי פעם שאנו חפצים להצביע על עורפו הקשה של ישראל, מסתובב המשפט ושואל — ואנחנו? האם אני עושה זאת טוב יותר?
את המסגרת מחזיק ספר זה ביד יציבה: ישנה קשיות, ישנו גשר של שני ימים, ישנו יום שלישי. את השנים הוא מחזיק ביד רפויה. הספר נפתח במעמקים — שכן כל שיר ששווה לשיר, מתחיל שם.