השּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן

2,000 שנה גנחה הקול בתוך המיתרים. עתה הותר לו להתרומם, שכן בא קול אחד המחריש את כל יתר הקולות.

שופר.

לא סתם שופר — האחרון.

העמקה — איזה שופר הוא ה"אחרון"?

פאולוס כותב eschatè salpinx, "השופר האחרון", בה״א הידיעה, כמו שיודעים קוראיו לאיזה הוא מתכוון. אך eschatè רב-משמעי: הוא מציין "אחרון בזמן" או "חותם של סדרה ידועה", והמילה עצמה אינה מכריעה במה. (עובדת מילת-יסוד מתועדת היטב.) על כן מצוי כאן נקודת המחלוקת החדה ביותר בכל הנושא, ואינני מבליע אותה מכפי שהיא.

הניחוש המתבקש הוא השופר השביעי שבהתגלות 11:15, האחרון בשורה של שבעה. ואף על פי כן מסיט המחבר את ההשוואה הזאת, והטעם הוא האופי: ששת השופרות שלפני השביעי הם מכות דין על העולם, ואילו שופרו של פאולוס הוא שופר של כינוס ותחייה — המתים מוקמים בלי כיליון, החיים משתנים. זהו מחירה של קריאת השופר השביעי: דין, לא כינוס. (אופי השופרות עומד בטקסט; שהשופר האחרון אינו השביעי, זוהי קריאה שקולה.) מה שהיה מפריך את קריאת השופר השביעי: אם השופר השביעי (התגלות 11:15-18) אינו מכנס ומשנה את החיים, אלא נותר שופר של משפט ושכר, אין הוא יכול להיות השופר של פאולוס.

מהיכן בא אפוא ה"שופר האחרון"? מתבנית הכינוס הידועה של ישראל עצמה: השופר המכנס את העם (במדבר 10) ואולי התקיעה החותמת של חג הסתיו. זה מבאר את ה״א הידיעה ממשהו שקוראי פאולוס כן הכירו — וזהו מחירה של קריאת המחבר: שם-החג "השופר האחרון" בא ממסורת שלא ברור שהיא קדומה לפאולוס (ראה המסגרת הבאה). שתי הקריאות שואלות אפוא את ה"אחרון" שלהן ממקור שלא הוכח שהוא קדום מקורינתים א; המידה שווה. אם "השופר האחרון" הוא כינוי לשופר של יום חג מסוים, פאולוס יכול לכוון בו אל הלקיחה; השופר האחרון באמת נשמע אחר כך, בשובו של המלך: השופר הגדול (מתי 24:31; ישעיהו 27:13). כך מבדיל המחבר את שופר הלקיחה משופרות הדין: הכלה שייכת לראשון, לפני החרון; שבעת שופרות ההתגלות נופלים אחריו. (קריאה שקולה בעלת בסיס — בלי כפיית טקסט; קריאת המאורע-האחד נותרת יריב הוגן.) מה שהיה מפריך קריאה זו: כתוב המציב את הלקיחה לפני החרון ואת הכינוס של מתי 24:31 אחרי הצרה; אז אלה שני מאורעות. יד יציבה על ההבחנה בין כינוס לדין; יד רפויה על המספור המדויק.

פאולוס כותב על כך בהתרגשות שכמעט אתה חש בה רוטטת מבעד לקלף, כמו שאינו יכול עוד לעצור את הסוד בקרבו: "הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: הֵן לֹא כֻלָּנוּ נִישַׁן, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה, בְּרֶגַע אֶחָד, כְּהֶרֶף עַיִן, בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן. כִּי יִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה" (קורינתים א 15:51–52).

העמקה — חג התרועה

יש חג אחד בלוח השנה של ישראל שכולו סובב על תרועה. "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ" (ויקרא 23:24; השווה במדבר 29:1). שמו העברי הוא יום תרועה, "יום התרועה" — ומה שהכתוב עצמו אומר עליו דל באורח בולט. שלושה דברים: היום נופל באחד לחודש השביעי; היום נקרא על שם התרועה; הוא יום מנוחה וכינוס העם לפני אלוהים. (מתועד היטב.)

הכנות דורשת שאומר מיד את אשר אינו כתוב. הכתוב אינו קורא ליום זה בשום מקום "ראש השנה", אינו נוקב בשופר בשמו (אלא בתרועה בלבד), ואינו קושר את היום במפורש אל התחייה או אל הקץ. כל הקשרים הללו — יום מלכות אלוהים, יום הזיכרון, יום השופר; התקיעה החותמת תקיעה גדולה הקרויה "התקיעה האחרונה/הגדולה"; ההשקה אל החיאת המתים — באים מן המסורת היהודית המאוחרת ומן הפרשנות הטיפולוגית. (המסורת עצמה: מתועדת היטב. אם בצורתה המפותחת היא קדומה מפאולוס: שנוי במחלוקת.)

ואף על פי כן עומד היום במקום רב-משמעות. חגי האביב — הפסח, עומר הראשית, חג השבועות — מתמלאים באורח נראה-לעין בברית החדשה: המוות, התחייה, שפיכת הרוח. אחר כך באה דממת קיץ ארוכה, ורק בחודש השביעי נשמע השופר, ואחריו יום הכיפורים הגדול וחג הסוכות. קוראים רבים מותחים את הקו: כשם שחגי האביב מתמלאים בביאה הראשונה, כך חגי הסתיו בשנייה, החל בשופר הכינוס. (קריאה שקולה — מושכת, רחבת-תפוצה, אך אינה מצֻווה מן הכתוב באורח מחייב; רומזת, לא הוכחה לשנה.) יד יציבה על התבנית; יד רפויה על השעון.

כהרף עין. קצר מהבהוב עפעף.

העמקה — חצוצרות הכסף

אם הר סיני מספק את אב-הטיפוס של השופר — קול השופר שהחריד את העם (שמות 19:16–19) — במדבר 10 מספק את ספר ההוראות. "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת" (במדבר 10:2). זוהי החצוצרה, כלי הכסף הכהני — דבר אחר מן השופר, קרן האיל שכל אדם יכול לתקוע בה. חצוצרות הכסף הן כלי שֵׂרָד: הן מסדירות את חיי עם הברית, ובדיוק לכן הן קובעות מה עושה שופר בכתוב. (מילות-יסוד מתועדות היטב.)

הטקסט מבחין בארבעה תפקידים, וארבעתם יחד מצטרפים לתמונה אחת. אחד: כינוס. בתקיעה ארוכה ומשוכה מתכנסת כל העדה אל אוהל מועד; בחצוצרה אחת באים הנשיאים בלבד (10:3–4). שניים: מסע. בתרועה שבורה ומתריעה נוסע המחנה ועולה אל הארץ המובטחת (10:5–6) — אות היציאה. שלושה: מלחמה. "וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת, וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (10:9) — אזעקת קרב שהיא בעת ובעונה אחת תפילה. ארבעה: חג. בימי החגים ועל הקרבנות תוקעים בחצוצרות, "לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם" (10:10). (כל הארבעה: עובדה, מן הטקסט.)

לכנס, לצאת לדרך, לקרוא לישועה, לבוא לזיכרון לפני אלוהים — בדיוק את האשכול הרבוע הזה מייחסת הברית החדשה לשופר הקץ: המתים מוקמים, העם מובא הביתה, האויב מובס, אנשיו נודעים לפני פני אלוהים. (התפקידים עומדים בטקסט; ההחלה על הלקיחה היא קריאה שקולה.) משמעות זו קדומה מכל מערך-שופרות מאוחר ובלתי-תלויה בו — היא נשענת על הדקדוק הקדום ביותר של התרועה עצמה.

2,000 שנות תולדות הכנסייה, שבע מנורות שעישנו והבהבו וכמעט כבו זו אחר זו — ואז, בפחות זמן ממה שדרוש לך לנשום, זה חלף. המתים קמים.

העמקה — גוף התחייה

"אֵיךְ יָקוּמוּ הַמֵּתִים, וּבְאֵיזֶה גוּף יָבֹאוּ?" (קורינתים א 15:35). זה לעגו של השומע היווני, שלו גוף השב היה דבר גס ומופרך. פאולוס משיב בדימוי הזרע: מה שאתה זורע אינו חי אלא אם כן ימות תחילה, ומה שעולה לובש דמות שונה לחלוטין מן הגרגיר הערום שירד אל האדמה (15:36–38). מות כאן אינו קץ אלא מעבר; ויש המשכיות ממשית — זה גופך, לא זר — עם שינוי קיצוני באיכות. (מתועד היטב; גרגיר החיטה אינו נעשה שיפון.)

אחר כך באים ארבעה ניגודים, ארבעה "נזרע [...] יוקם" (15:42–44). הגוף נזרע בכיליון ויוקם באל-כיליון (phthora מול aphtharsia). נזרע בקלון, יוקם בכבוד (doxa). נזרע בחולשה, יוקם בגבורה. ואחרון, הזוג הקשה מכול: נזרע sòma psuchikon, יוקם sòma pneumatikon. (עובדה, מן הטקסט.)

הזוג האחרון מובן שלא כהלכה לעיתים קרובות מכול. אין פירושו "חומרי מול בלתי-חומרי", ואף לא "גוף מול רוח" — בשני המקרים כתוב sòma, גוף. השאלה היא מה שולט בגוף. sòma psuchikon נישא בידי הpsuchè, הנפש הטבעית: הגוף כפי שאנו מכירים אותו עתה, בן-תמותה, מותאם לחיים אלה. sòma pneumatikon חדור כולו בpneuma, ברוח אלוהים: לא רוח בלא גוף, אלא גוף הנתון כל כך תחת רוח אלוהים עד שהוא מתעלה על חוקי בן-הכיליון. (קריאה שקולה בעלת בסיס איתן; גופו המוקם של המשיח יכול היה לאכול ולהיגע בו, לוקס 24.)

מאחורי כל זה עומד האדם השני. "וַיְהִי הָאָדָם הָרִאשׁוֹן אָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, וְהָאָדָם הָאַחֲרוֹן לְרוּחַ מְחַיָּה" (15:45). אדם קיבל חיים; המשיח נותן אותם. נשאנו את דמות בן-העפר — ונישא את דמות השמיימי (15:49).

החיים משתנים. בן-הכיליון לובש אל-כיליון כשם שאתה לובש בבוקר כותונת נקייה.

העמקה — הראשית והקציר

פאולוס קורא למשיח הקם aparchè, ראשית (קורינתים א 15:20, 23). אין זו מליצה משוחררת; זו מילה מלוח הקציר של ישראל. בויקרא 23 העומר הראשון של קציר השעורים, עומר התנופה, "מוּנָף לִפְנֵי יְהוָה" ביום שאחרי השבת שבשבוע הפסח — הקדשת התבואה הראשונה המתירה את כל הקציר (23:10–11). 50 יום אחר כך, בחג השבועות, הובאו ביכורי קציר החיטה (23:15–17). לוח החגים הוא לוח קציר. (מתועד היטב.)

ראשית עושה שלושה דברים. היא מקדשת: "וְאִם הָרֵאשִׁית קֹדֶשׁ, אַף הָעִסָּה" (רומים 11:16). היא ערֵבה: השיבולים הראשונות שהבשילו מוכיחות שהקציר המלא בא — ראשית בלא המשך אין להעלות על הדעת, שכן המילה דורשת מעצם הגדרתה קציר אחריה. והיא מייצגת: העומר הראשון מאותו טבע ככל הקציר, חיטה עומדת לחיטה. לכן תחיית המשיח אינה נס מבודד עליו לבדו, אלא הבטחה על אנשיו, וגם קנה-מידה לגופם: כעומר הראשון, כן הקציר. (מתועד היטב.)

ויש סדר. "וְכָל-אֶחָד וְאֶחָד בְּמַעֲרָכָתוֹ: רֵאשִׁית הוּא הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר לַמָּשִׁיחַ בְּבוֹאוֹ" (15:23). המילה היא tagma, מונח ממערך הקרב — חטיבה מסודרת. שהתחייה מתרחשת בסדר ואינה רגע המוני אחד בלתי-מחולק — זה עומד; פאולוס נוקב כאן במפורש בשתי חטיבות, ובהן הראשונה, המשיח, כבר התמלאה. אם בתוך אותו סדר מצויים עוד רגעים — תחייה נפרדת של קדושי הצרה, למשל — את זאת קורא המחבר מטקסטים אחרים, לא מן הפסוק הזה. (המילה מתירה רגעים מובחנים; אינה מוכיחה אותם — קריאה שקולה.)

השינוי בשופר האחרון הוא, באור זה, הכנסת הקציר שהמשיח היה עומרו הראשון. והכלה שהוכנה לאורך כל הספר הראשון — רחוצה, לבושה, מאורסה, ממתינה — נלקחת לבסוף. החתן יוצא לקראתה, או מוטב: היא יוצאת לקראתו, החוצה, אל תוך האוויר, כשם שהבתולות יצאו לקראת החתן כאשר הוכרז בואו (מתי 25:6). המפגש שאליו ערג הספר הראשון מתרחש כאן, בפרק זה, ברגע הבלתי-מחולק הזה.

העמקה — המפגש

טקסט האחות של קורינתים א 15 עומד באיגרת אל התסלוניקים. "כִּי הָאָדוֹן בְּעַצְמוֹ יֵרֵד מִן-הַשָּׁמַיִם בִּתְרוּעָה, בְּקוֹל שַׂר-הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים, וְהַמֵּתִים בַּמָּשִׁיחַ יָקוּמוּ בָּרִאשׁוֹנָה. אַחֲרֵי-כֵן אֲנַחְנוּ הַחַיִּים הַנִּשְׁאָרִים נִלָּקַח אִתָּם יַחְדָּו בֶּעָנָנִים לִקְרַאת הָאָדוֹן לָאַוֵּיר, וְכֵן נִהְיֶה תָמִיד עִם הָאָדוֹן" (תסלוניקים א 4:16–17). שלושה אותות מלווים את הירידה: התרועה (keleusma, פקודה), קול שר-המלאכים, והשופר — שלושתם מן המנעד של במדבר 10, מנעד הכינוס והפקודה. (מתועד היטב.)

מילת הציר היא apantèsis, "לקראת". בעולם היווני-רומי היא ציינה לעיתים קרובות את קבלת-הפנים החגיגית: מלך מתקרב אל עיר, ומשלחת אזרחים יוצאת לקראתו מחוץ לשער, מקבלת אותו בכבוד, ומלווה אותו פנימה. אותה מילה עומדת אצל 10 העלמות היוצאות לקראת החתן (מתי 25:6) ואצל האחים מרומא היוצאים לקראת פאולוס וממשיכים עמו (מעשי השליחים 28:15). המפגש באוויר יכול אפוא להיות קבלת-פנים מלכותית, ההולמת את הparousia, בוא המלך. (המקבילות: מתועד היטב.)

דבר אחד עליי לסמן בכנות: המילה אינה מכריעה את הכיוון. דוגלי שיבה-שלאחר-הצרה קוראים בה ירידה עם האדון אל הארץ; אחרים, עם דימוי החתונה, עלייה אל בית החתן. אך מ. ר. קוסבי הוכיח (Bulletin for Biblical Research 4, 1994) שapantèsis ברוב הטקסטים פירושה פשוט "מפגש", בלי "ליווי חזרה" קבוע. והטקסט עצמו נעצר ב"לקראת האדון לאוויר" ושותק על מה שבא אחר כך — עלייה או ירידה. (מתועד היטב.) הדמות מציירת את קבלת-הפנים כמלכותית ונוטלת מכל מודל את כפייתו; הכיוון חייב לבוא מחוץ לטקסט זה. (קריאה שקולה.) מה שעומד הוא התוצאה: תמיד עם האדון.

והעיתוי רחום. היא נלקחת בטרם יבוא הנורא מכול. בטרם תוקם תועבת השומם, בטרם תפרוץ הצרה הגדולה על הארץ — לפני כן יוצאת הכלה את הדלת. לא משום שהיא טובה ממי שנותר. לא משום שהגיע לה; החלק השלישי הראה, בכאב די והותר, כמה מעט הגיע לה. אלא משום שחתן אינו מניח לכלתו לעבור בסערה שהוא שומר לאויביו. היא שותפה לחבלי ההתחלה — הצירים הראשונים של לידת עולם חדש — אך מן החרון הכבד, מן התועבה, משם היא נלקחת לפני. לפני-התועבה. החוצה, בטרם תבוא חצות.

מי היא אותה כלה, בתמונת יוחנן? כאן באה הקריאה הנועזת ביותר בכל הספר, ואינני מייפה אותה מכפי שהיא. בהתגלות 12 יולדת אישה בן, "בֵּן זָכָר אֲשֶׁר יִרְעֶה כָל-הַגּוֹיִם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל," והילד "נִלְקַח אֶל-אֱלֹהִים וְאֶל-כִּסְאוֹ" (12:5). נחטף — אותו מחווה כמו הלקיחה, נחטף מעלה בטרם יוכל התנין לבלעו. מחבר הסדרה קורא באותו ילד שנחטף את הכלה: הכנסייה, הנחטפת כהרף עין אל הכיסא, לפני חרון התנין. אומר אני מיד שזו החוליה השנויה ביותר במחלוקת בכל המודל — המחבר עצמו רושם אותה כשנויה במחלוקת, ואין זו בושה אלא כנות; אדם המספר לך היכן נימוקו דק מכול הוא אדם שבמקומות העבים אפשר לבטוח בו. החזק זאת אפוא כפי שספר זה מחזיק את הכול: את הצורה ביד יציבה, את הפרט ביד רפויה. נלקחה הכלה, זה עומד. אם ילד 12:5 הוא היא בדיוק — את זה רשאי אתה לשקול.

אך — וכאן שב הכינור ושוקע, שכן שמחה השוכחת את כאבו של אחר אינה שמחה אלא אנוכיות — הכלה עולה, והאישה נשארת. המשך באותו פרק עצמו, ותראה אותה עומדת: האם, לבדה, על הארץ, ותנין הפונה אליה עתה משהחמיץ את הילד. הכלה בטוחה. אִמה לא, עדיין לא. ואותה אם — היא העם שעליו מתאבל כל הספר הזה. ישראל. לשם הולך הספר, אל תוך החושך, פעם אחת נוספת, בטרם יאיר.

העמקה — מסגרת היום השלישי (והיכן היא עלולה להישבר)

למודל שמאחורי חלק זה צורה מדויקת, והכנות דורשת שאראה אותה עם קווי השבר שלה. השבוע ה־70 נמשך מסתיו 2027 עד סתיו 2034. במחציתו הראשונה נפתחים החותמות; על תפר החותם השישי, סביב 2028–2029, נופלת לקיחת הכלה — לפני שופרות הדין, לפני התועבה. באמצע, סביב פורים ופסח 2031, מוקמת תועבת השומם (דניאל 9:27; מתי 24:15); שם מתחילים מנייני הימים של דניאל לרוץ — 1,260 ימי האישה הבורחת, ה-1,290 וה-1,335 (דניאל 12:11–12) — וכולם נפגשים סביב סתיו 2034, שם שב המשיח באורח נראה. (זו קריאה שקולה בעלת לכידות פנימית בולטת; חוליות שונות — בייחוד ילד התגלות 12:5 כְּכלה — שנויות במחלוקת, והמחבר מסמן אותן בעצמו ככאלה.)

מתי	מה מתרחש
סתיו 2027	השבוע ה־70 מתחיל; במחציתו הראשונה נפתחים החותמות
סביב 2028–2029	על תפר החותם השישי: לקיחת הכלה, לפני שופרות הדין, לפני התועבה
סביב פורים ופסח 2031	באמצע: תועבת השומם מוקמת; מנייני הימים של דניאל (1,260, 1,290, 1,335) מתחילים לרוץ
סתיו 2034	מנייני הימים נפגשים; המשיח שב באורח נראה

ואז המשפט הכן מכולם, שכותב המחבר עצמו על בניינו שלו: המודל קובע מראש את נקודות השבר שלו, הברית בתשרי 2027 והתועבה בפורים 2031, ואחרי 2034 הוא נעשה ניתן למבחן חד. אם יחלוף אותו סתיו בלא השיבה, נופל התאריך — ואיש כבוד אומר זאת בקול, מראש. מה שאז אינו נופל הוא הצורה: שני הימים, היום השלישי, העורף הקשה הנרפא, הדקור הנודע. אלה עומדים על הכתוב, לא על השעון. (יד יציבה על התבנית; יד רפויה ופתוחה על השנה. הקורא זאת אחרי 2034, יבחן אותו — כך ראוי.)