הֻקְשָׁה, ואז הֻקְשָׁה

יש שאלה שפרק זה אינו יכול להתחמק ממנה, ולמען האמת הייתי מעדיף לדלג עליה, שכן היא בוערת משני צדדיה. השאלה היא זו: מי הקשה את ישראל — הם את עצמם, או אלוהים?

והתשובה הלא-נוחה והכנה של הכתוב היא: כן.

התחל באיש שמראה את התבנית בחדות הרבה ביותר, והוא אינו אפילו ישראלי. זהו פרעה. קרא את המכות, ושים לב לפועל, שכן הוא נע, ובתנועה הזאת פעורה תהום. במכות הראשונות: "וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ" פרעה (שמות 8:11, 8:28). הוא עושה זאת בעצמו. שוב ושוב. הוא רואה את המים נעשים אדומים, את הצפרדעים באות, את הכינים, ובכל פעם מושך את העורף הקשה ההוא לאחור ואומר: לא. הוא עושה את הבחירה בעצמו, חמש פעמים.

ואז, החל מן המכה השישית, מתהפך הדקדוק. מן הנקודה הזאת והלאה כתוב: "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה" (שמות 9:12, וכן הלאה — ואחר כך עוד פעם אחת האיש עצמו, 9:34). לא עוד האיש. אלוהים. כאילו אומרים השמים: טוב אם כן. בחרת עתה חמש פעמים, במלוא רצונך, בקשיות — אתן לך את אשר בחרת. אקבע אותך בכיוון שאליו פנית בעצמך.

זוהי הקשיה שיפוטית, וזה דבר מחריד יותר משרירות. אלוהים אינו כופה על לב תמים ללכת אל הרע. הוא מאשר לב שכבר נטה לאותו הכיוון. זה אותו הדבר שכותב פאולוס שלוש פעמים על עולם הגויים: "וַיַּסְגִּירֵם אֱלֹהִים" — לא "אלוהים דחף אותם", אלא "אלוהים הסגיר אותם" אל מה שכבר רצו בעצמם (רומים 1:24, 26, 28). העונש הכבד ביותר שאלוהים נותן הוא לעיתים בעל פשטות נוראה: אתה מקבל את אשר ביקשת.

העמקה — היוצר וההשגה שאיש אינו מעז להעלות (רומים 9:19–24)

פאולוס אינו מניח להשגה הקשה ביותר להיזעק מפי יריב — הוא מעלה אותה בעצמו, בקול רם: "וְכִי תֹאמַר אֵלַי מַה-יִּתְאוֹנֵן עוֹד? כִּי מִי יִתְיַצֵּב בִּפְנֵי רְצוֹנוֹ?" (9:19). אם אלוהים מרחם על מי שירצה ומקשה את מי שירצה, כיצד יוכל עוד לבוא בחשבון עם איש? זוהי שאלת האחריות האנושית בצורתה הקיצונית, ופאולוס אינו מבטל אותה כשטות — הוא מודה שהיא נובעת בהיגיון ממה שאך זה אמר.

תשובתו הראשונה אינה הסבר אלא העמדת דברים על מכונם: "מִי אַתָּה בֶּן-אָדָם אֲשֶׁר תָּרִיב אֶת-אֱלֹהִים?" (9:20). אחר כך משל היוצר, שאותו הוא טווה משלושה כתובים מן התנ״ך — ישעיהו 29:16, ישעיהו 45:9 וירמיהו 18. אין המעשה יכול לקרוא את עושהו לדין; מאותו גוש חומר עצמו עושה היוצר כלי אחד לכבוד ואחד לקלון. מה שהטקסט אומר כאן הוא עובדה: הבורא ממעל, היצור מתחת. (מתועד היטב.) ואף על פי כן אין זו המילה האחרונה. דווקא ירמיהו 18, אחד ממקורותיו של פאולוס, מצייר יוצר המגיב: אם שב העם, מסב אלוהים את הרעה; אם הקשיח, חוזר הוא בו מן הטוב שהבטיח (ירמיהו 18:7–10). הדימוי מדגיש את זכותו של אלוהים וגם את תשובותיו לתשובה. מי שקורא את 9:21 כשרירות קרה, קורא נגד המקור שממנו שואב פאולוס. (קריאה שקולה.)

אחר כך מטה פאולוס את הדימוי משאלת הכוח הגרידא אל תכלית ואורך-רוח. "כְּלֵי הָאַף" אינם מושמדים בלא הכנה; אלוהים "נְשָׂאָם בְּאֹרֶךְ-רוּחַ רַב" (9:22). והניסוח נבדל: את כלי הרחמים "הֵכִין מֵרֹאשׁ לַכָּבוֹד" (9:23), אך על כלי האף כתוב רק שהם "מוּכָנִים לָאֲבַדּוֹן" — בלי שפאולוס נוקב באלוהים שם כמכין. אם האי-סימטריה הזאת טעונה — נותר שנוי במחלוקת; שהבעת הדברים נבדלת — עובדה. וכל אורך-הרוח משרת תכלית אחת: להודיע את עושר כבודו אל כלי הרחמים — "גַּם מִן-הַגּוֹיִם" (9:24). הריבונות אינה משרתת דחייה, אלא את כינוסו של עם מיהודי וגוי, על העץ האחד.

ובדיוק את התבנית הזאת פורש הכתוב על ישראל. ישעיהו מקבל בקריאתו צו שבוודאי חטף את נשימתו: "הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע — פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו [...] וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו 6:10). זה אינו אלוהים המקשה בחפץ לב. קרא הלאה באותו החזון עצמו ותשמע את ישעיהו כמעט גונח: "עַד-מָתַי אֲדֹנָי?" (6:11). עד מתי יימשך זה? והתשובה היא "עַד" — עד אשר חרבו הערים, עד אשר שמם הארץ, עד אשר לא נותר אלא גזע. אך באותו הגזע, אומר פסוק 13 בלחישה, יש זרע קודש. אף בתוך הקשיה, שארית. אף בתוך החורף, שורש.

העמקה — המסווה הניטל (קורינתים ב 3:12–16)

לפאולוס יש לקשיה דימוי שני, לצד היבלת והעיניים המושמנות: מסווה. הרקע הוא משה, ששם מסווה על פניו הקורנות לאחר מפגשו עם אלוהים (שמות 34:33–35). פאולוס נוטל את הדימוי ההוא ומפנה אותו אל ההווה: "עַד-הַיּוֹם הַזֶּה נִשְׁאָר אוֹתוֹ הַמָּסֶךְ בְּקָרְאָם אֶת-הַבְּרִית הַיְשָׁנָה וְלֹא יוּסַר, יַעַן רַק בַּמָּשִׁיחַ הוּא חוֹלֵף. אַךְ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה בְּהִקָּרֵא תּוֹרַת מֹשֶׁה מָסֶךְ עַל-לִבָּם" (קורינתים ב 3:14–15).

הפועל שבו הוא משתמש — "נֻטְמְטְמוּ מַחְשְׁבוֹתָם" (epōrōthē, 3:14) — בא מאותו שדה-המילים בדיוק כמו ה-pōrōsis של רומים 11:25. אין זו מליצה מנותקת: מה שרומים 11 מכנה קשיה, מכנה קורינתים ב 3 מסווה. (מתועד היטב; מעוגן בלקסיקון.) והדימוי מחדד את העניין באורח מפתיע. המסווה אינו פרוש על העולם, אלא על הקריאה — על הכתוב עצמו. ישראל אוחז בדבר, קורא אותו בנאמנות, ועם זאת מפספס את הפניה העמוקה ביותר שלו. הקשיה היא אפוא מסווה הרמנויטי: הספר פתוח, הלב נותר סגור. זה מתחבר ללא תפר אל ישעיהו 6 ("שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ") ואל הולכי עמאוס, שלמענם נאלץ ישוע תחילה לפתוח את הכתובים (לוקס 24:25–27).

אך כאן מצויה הנחמה, וזה לב הטקסט הזה: המסווה ניתן להסרה. "וְהָיָה כִּי-יָשׁוּב אֶל-יְהוָה יוּסַר הַמָּסֶךְ" (3:16) — קריאה מחודשת של שמות 34:34, שם הסיר משה את המסווה מיד בבואו אל יהוה. המסווה אינו בנוי בקיר; הוא נוטל, בדרך הרגילה של תשובה. בכך עומד קורינתים ב 3 כנגד כל קריאה ההופכת את הקשיה לסופית. מה שרומים 11 אומר בלשון רבים ובזמן ("עד"), אומר קורינתים ב 3 ביחיד, אדם אחר אדם: לא טוטאלית, לא לצמיתות, מכוונת אל שיקום. ויש רק דרך אחת שבה נעלם המסווה — הפנייה אל המשיח — ליהודי ולגוי כאחד, "וַאֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ בִּפְנֵי-גְלוּיוֹת" (3:18). (קריאה שקולה: שקורינתים ב 3 עצמו אינו מבטא את השיקום הלאומי, כנות מחייבת לומר; שהקשיה ניתנת מעצם טבעה להסרה, כתוב שם באין לערער.) עץ אחד, מסווה אחד, יד אחת המרימה אותו.

אם כן, מי הקשה את ישראל? הם את עצמם, דור אחר דור, עורף קשה אחר עורף קשה — ואז, בנקודה שאלוהים לבדו יודע, אישר את הבחירה. הֻקְשָׁה, ואז הֻקְשָׁה. לא זה או זה. זה, ולכן זה.

העמקה — מדוע זה נקרא מסתורין (רומים 11:25)

פאולוס נותן לקשיית ישראל שם שאנו קוראים על פניו בנקל יתר על המידה: mystērion. "כִּי לֹא-אֶחְפֹּץ אַחַי שֶׁתֵּעָלֵם מִכֶּם הַסּוֹד הַזֶּה — פֶּן-תִּהְיוּ חֲכָמִים בְּעֵינֵיכֶם — כִּי-הַקְשָׁיָה בָּאָה בְמִקְצָת עַל-יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר-יִכָּנֵס מְלֹא הַגּוֹיִם, וְכֵן כָּל-יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ" (11:25–26). מסתורין אצל פאולוס אינו חידה הנותרת בלא פתרון, אלא אמת שהייתה נסתרת ועתה נגלית (השווה אפסים 3:3–6). והיא נגלית לתכלית: לא כדי להרשים, אלא כתרופת-נגד לגאווה. הגוי-המשיחי שאינו יודע את המסתורין הזה מוחק את ישראל מן החשבון. המסתורין מונע בדיוק את זה. (מתועד היטב.)

מה אפוא עושה את הקשיה מסתורין? שתי מילים קטנות, והן תוחמות אותה משני צדדים בעת ובעונה אחת. הראשונה היא "בְּמִקְצָת" (apo merous): הקשיה אינה פוגעת בכל ישראל. בהיקפה היא תחומה — תמיד יש השארית, יתר על פי בחירת החסד (11:5). השנייה היא "עַד אֲשֶׁר" (achri hou): גבול-זמן מוטל עליה, עם נקודת קץ. במשך זמנה היא תחומה — היא רצה אל קץ, לא אל הנצח. תחומה בהיקף, תחומה בזמן. קשיה שאינה פוגעת בכול, ואף אינה לעולמים.

ובדיוק שם מצוי הנסתר, הדבר שאיש לא יכול היה להגות: שאלוהים ישתמש במכשול של העם האחד כדלת הפתוחה אל העמים, שני ימים, כדי לזכות בסופו של דבר, בעיקוף ההוא, מחדש את העם הראשון. אין זו תוכנית ב', אין זה תיקון של כישלון. זוהי תנועה אחת, מהוגה מראש מתחילתה ועד סופה — קשיה היולדת ישועה, נפילה ההופכת לעושר. (קריאה שקולה: אם "עד אשר" כולל מהפך ממשי לאחר נקודת הקץ, או מסמן את משך הזמן בלבד, ומיהו "כל ישראל" בדיוק — זה נותר שנוי במחלוקת ומקומו באחרית. אך שהקשיה חלקית, מגיעה לקץ, ויש לה המשך, כתוב בטקסט עצמו, ומי שמשמיט אחד משלושה אלה קורא פסוק אחר מן הכתוב.) אין כאן תורת ההחלפה — יש המשך לישראל. אין כאן תורת שני-עמים — ישועה אחת היא, על עץ אחד.

ואל תרחיק עתה במהירות יתר את הנחמה החבויה בכך, שכן היא חבויה בתוך הקשיות עצמה: קשיה זו היא "בְּמִקְצָת" ו"עַד אֲשֶׁר" (רומים 11:25). שתי מילים קטנות, והן עושות את ההבדל בין גזר דין לבין סופה. מִקְצָת — לא כולם; תמיד הייתה שארית, פאולוס אחד, חופן שכן ראה. ו"עד אשר" — לא לצמיתות; קץ תלוי עליה, אף שאינו רשום בלוח השנה שלנו. העיניים המושמנות נפקחות שוב. הגזע מצמיח שוב. אך זו היא היום השלישי, והספר אך זה נכנס לראשון.

העמקה — השארית: לא כל אשר מישראל (רומים 9:6; 11:1–6)

הקשיה מעלה מיד את השאלה הנפחדת אם נכשל אם כן דבר אלוהים. תשובתו של פאולוס מתחילה במשפט החד מכדי לקרוא אותו בחיפזון: "כִּי לֹא כָל-אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (9:6). הוא משתמש במילה פעמיים בנשימה אחת, בשתי משמעויות: לא כל הנמנים על זרע ישראל שייכים לישראל האמיתי, ישראל ההבטחה. עוברת אפוא, בתוך העם, הבחנה — לא לפי דם, אלא לפי הבטחה. הוא מוכיח זאת מבראשית: הקו עבר ביצחק, לא בישמעאל; ביעקב, לא בעשו — ובאותם תאומים נפלה הבחירה "בְּטֶרֶם יֻלְּדוּ הַיְלָדִים" (9:11), למען תעמוד עצת אלוהים על קריאתו, "לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים כִּי אִם מֵאֵת הַקּוֹרֵא". (אם מדובר כאן בבחירה לישועה או במקום בתוכנית הישועה, נותר שנוי במחלוקת; שההבחנה אינה תלויה במעשים — עובדה.)

ואז, בפרק 11, נופלת ההרגעה. "הֲדָחֹה דָחָה אֱלֹהִים אֶת-עַמּוֹ? חָלִילָה! כִּי גַם-אָנֹכִי בֶן-יִשְׂרָאֵל מִזֶּרַע אַבְרָהָם" (11:1). הראיה הראשונה היא עצם קיומו של פאולוס: יהודי מאמין הוא ההוכחה החיה כנגד כל דחייה. השנייה היא אליהו, שחשב כי נותר לבדו ושמע: "הִשְׁאַרְתִּי לִי שִׁבְעַת אֲלָפִים אִישׁ אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל" (11:4). שני דברים באותה תשובה נושאים את כל התורה. השארית היא מעשהו של אלוהים עצמו — "הִשְׁאַרְתִּי לִי", ולא הישג של שבעת האלפים. והיא נסתרת — אליהו לא ראה אותה, ובכל זאת הייתה שם.

מזה מסיק פאולוס את מסקנתו החדה ביותר: "כֵּן גַּם-בָּעֵת הַזֹּאת נוֹתְרָה שְׁאֵרִית עַל-פִּי בְחִירַת הַחֶסֶד. וְאִם בְּחֶסֶד אֵינֶנָּה עוֹד מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים, פֶּן-לֹא-יִהְיֶה עוֹד הַחֶסֶד חֶסֶד" (11:5–6). חסד וזכות שוללים זה את זה, קשות ובלי שארית. השארית חותכת לשני צדדים: כנגד ביטחון כוזב, שכן היא רק יתר; וכנגד ייאוש, שכן יש יתר, ואותו יתר הוא חסד. הקשיה אינה פוגעת אפוא לעולם בכל העם — תמיד יש גרעין שמור בידי אלוהים, על העץ האחד, והוא הערובה שהמילה האחרונה עוד לא נפלה.

לעת עתה עומד זה, וכבד הוא די הצורך כדי לעצור בו לרגע: עם שהקשה את עצמו כנגד מושיעו שלו, ואלוהים שהניחו, בצער, לקרוש בבחירה ההיא — כדי להוציא ממנה, בעיקוף של 2,000 שנה, דבר שאיש לא ראה אותו בא.

העמקה — שלושה פעלים, לב אחד: הדקדוק של פרעה

בסיפור שמות עומדים שלושה פעלים עבריים ל"הקשות", וכל אחד צובע משהו אחר. קשה — "לעשות קשה, נוקשה" (העורף הקשה). כבד — "לעשות כבד" (לב הנעשה כבד, חסר חישה, אבן שאינה זזה עוד). וחזק — "לעשות חזק, מוצק" (לקבע, כך שלא יוכל עוד לסוג). (מתועד היטב.)

הסדר בטקסט מכריע. בחמש המכות הראשונות פרעה עצמו הוא הנושא: הוא מכביד, הוא מקשה את לבו שלו. רק החל מן המכה השישית נעשה יהוה הנושא המפורש (שמות 9:12). תחילה האדם, אחר כך אלוהים. (מתועד היטב; כמה פסוקי מעבר ניתנים לקריאה לשני הכיוונים — לכן: שקול בפרטים, מוצק בתבנית.)

אם אלוהים בורא את הלב הרע או מאשר קו שכבר נבחר, זהו הציר שעליו מתפצלים קלוויניסטים וארמיניאנים, וספר זה אינו סוגר את העניין (שנוי במחלוקת). מה שהטקסט עצמו נושא צנוע וכבד בעת ובעונה אחת: ריבונות ואחריות עומדות בלא ניכוי זו לצד זו — "עַל-כֵּן יְרַחֵם אֶת-אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְאֶת-אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַקְשֶׁה" (רומים 9:18) ו"כָּל-הַיּוֹם פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֶל-עַם סוֹרֵר וּמֹרֶה" (רומים 10:21) — באיגרת אחת, מאת כותב אחד, בלי שהוא מתיר את המתח. מי שמתירו במהירות יתר בוחר על פי רוב במחצית הנוחה לו ביותר.

העמקה — "עד מתי אדני?" — וזרע הקודש בגזע

ישעיהו 6 הוא טקסט הקשיה המצוטט ביותר בברית החדשה: המבשרים שבים אליו (מתי 13:14–15; מרקוס 4:12; לוקס 8:10; יוחנן 12:40), ופאולוס חותם בו את כל נאומו אל יהודי רומא (מעשי השליחים 28:26–27). חמש פעמים נשמעת אותה המילה עצמה. (מתועד היטב.) כאילו אומרת הברית החדשה: מה שמתרחש כאן, כבר היה כתוב.

אך קרא את החזון עד תומו, שכן שם מצויה הנשימה. אחר "עד מתי?" של ישעיהו (6:11) אין בא קץ פתוח, אלא "עד" עם זנב: הארץ תיחרב, האנשים יוגלו — "וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר, כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם — זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (6:13). העץ נכרת; זה הדין והקשיה. אך מן הגדם הכרות בא חיים חדשים; זו השארית והשיקום. קשיה ושארית אינן שני נושאים, אלא שתי תנועות של יד אחת. (קריאה שקולה: משפט הסיום על זרע הקודש עומד בנוסח המסורה ובמגילת ישעיהו הגדולה מקומראן, אך נעדר מן היוונית הקדומה ביותר — מקוריותו אפוא שנויה במחלוקת; הדימוי עצמו, כרות-אך-חי, נושא את כל הכתוב עד עץ-הזית של פאולוס.)