פעם אחת דקור

בא רגע בתולדות עם זה שבו תבנית יוסף ומשה מגיעה אל מדרגתה השלישית — ואותה מדרגה שלישית אינה מכירה ואינה גלות, אלא צלב.

זהו פסח, בירושלים, בשנה שבה העולם ייבקע לתמיד לְפְנֵי ואַחֲרֵי. העיר מלאה עולי רגל. ושַׂר השלום שאמור היה לפרוץ את התבנית — המושיע שאותו הפעם יכירו בכל זאת — נכנס אל העיר רכוב על חמור, בדיוק כפי שכתוב, והעם מריע, וקומץ ימים אחר כך צועק אותו העם עצמו את המילה החותמת הכול. לא "מכרו אותו". לא "שלחו אותו". "הַצְלֵב אֹתוֹ" (לוקס 23:21).

זוהי הדחייה המוחלטת, והכתוב מניח בה את מלוא החלחלה. "דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל-בָּנֵינוּ" (מתי 27:25). אל תקרא זאת כקללה שמבטא אדם מבחוץ; קרא זאת כעם אשר, בלהט הרגע, חותם על חשבון שאין הוא יכול לצפות את היקפו. ואז אומר ישוע, זמן קצר קודם לכן, בקול נשבר: "יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם הַהֹרֶגֶת אֶת-הַנְּבִיאִים [...] כַּמָּה פְעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת-בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת-אֶפְרֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא אֲבִיתֶם. הִנֵּה בֵיתְכֶם יֵעָזֵב לָכֶם" (מתי 23:37–38).

יֵעָזֵב. שם נופלת המהלומה. הבית — המקדש, העיר, הנוכחות — מותר ריק. דור אחד אחר כך, בשנת 70, נשרף המקדש עד היסוד, ומה שלפידי רומא אינם נוטלים, נוטל הזמן. שני דורות אחר כך, לאחר מרד בר כוכבא, נמחק אף שם הארץ מעל המפה. העם מתפזר, בפעם השנייה, והפעם לא ל־70 שנה אל בבל אחת, אלא ל־2,000 שנה אל כל בבלי הארץ.

וכאן מתחיל השעון לתקתק שאותו מתאר כל הספר הזה — לא נמשך בקשת אלא ננקש, פיציקטו, אצבע חשופה הנוקשת על המיתר ושבה ומרפה, התקתוק היבש של היובלים המתחיל לרוץ. "וִירוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה מִרְמָס לַגּוֹיִם עַד אֲשֶׁר יִמְלְאוּ עִתּוֹת הַגּוֹיִם" (לוקס 21:24). העיר תחת עקב העמים. הארמי האובד שוב על הדרך, והפעם למשך 40 יובלים — כך מכונה מוטה זו בספר הזה, וזהו שם, לא חשבון — המסע הארוך, המתחיל כאשר החלון נסגר (34), ורובו פיזור, מורדף מארץ לארץ, ותמיד אותו המשפט על השפתיים: לשנה הבאה בירושלים. נאמר 2,000 שנה, בגטאות ובמסלולי מנוסה ובצריפים שבהם לא נראתה לבוא שום שנה הבאה. ובכל זאת נאמר. שכן עם זה אינו שוכח את הכיסופים.

אך הקשב, שכן משהו אינו מתיישב בצער, ודווקא אותו אי-התיישבות הוא הנס. שכן ישוע, באותו היום עצמו שבו הוא מבשר את הבית הריק, מציב אחריו מילה אחת המותירה הכול פתוח. "כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם רָאֹה לֹא-תִרְאוּנִי מֵעַתָּה עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה" (מתי 23:39).

עד. שם הוא שוב, אותו זנב קטן של גזר הדין. לא "לעולם לא תראוני עוד". לא "תם ונשלם". עד אשר תאמרו. הדלת פתוחה כל שהו, ולכל-שהו זה צורה, והצורה היא הודאה. בפעם הראשונה צעקו "הצלב אותו"; בא יום שבו יקראו "ברוך הבא". בפעם הראשונה נדחה. בפעם השנייה — שם שוב התבנית, בפעם האחרונה והגדולה ביותר — הוכר.

בפעם הראשונה דקור. בקץ ירימו מבטם ויראו את מי שדקרו. אך זהו היום השלישי, ועדיין לילה.

העמקה — שבוע השנים המשפטי, וגשר הושע על שלושה מסמרים

כאן שייך החלק החד ביותר בכרונולוגיה של ספר זה, ואני נותן אותו כמסגרת המחבר — ביד יציבה על התבנית, ביד רפויה על השנה.

השנים סביב הצלב מהוות, בקריאה זו, מעין שבוע שנים משפטי, הטיפוס של השבוע ה־70: מוטה בת שבע שנים, כ-27 עד 34 לספירה, שבו מופיע המשיח, מתנסה, נדחה, ושבו נסגר לבסוף חלון החסד לעם הברית הישן. ומאותו שבוע נמשך גשר הושע בן 2,000 השנה במקביל — כספירה כפולה, כפי שאלגוריתם האלוהים רושם אותה: מן הטבילה ב־27 אל 2027, ומסגירת החלון ב־34 אל 2034 — ממוסמר על שלושה מסמרים, שלושה רגעים המשקפים זה את זה על פני 2,000:

• 27 ← 2027. עת ההופעה וההתנסות של המשיח — טבילתו, פעולתו, ההצעה לישראל. 2,000 שנה אחר כך, בקריאה זו, הופעת היריב: המשיח המזויף הפותח את שבועו.
• 31 ← 2031. "הצלב אותו." הדחייה המוחלטת של שר השלום, בלב השבוע. 2,000 שנה אחר כך לב השבוע האחר: שיא האלימות של שלטון הרשע, השיקוץ במקום הקדוש.
• 34 ← 2034. חלון החסד נסגר: סטפנוס נסקל, והבשורה פונה אל הגויים (מעשי השליחים 8 ואילך). 2,000 שנה אחר כך נסגרת עת הצרה והמשמר, וישראל מתחיל סוף-סוף לזעוק אל משיחו — "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ" (זכריה 12:10).

המוטה, מסגירת החלון, מכונה בספר הזה 40 יובלים — שני יובלים עד הכוכב הכוזב, ואז 38 אל תוך המדבר — המדבר השני הארוך. קח זאת כדימוי, לא כראיה: ספירת היובלים מכנה את המוטה, אין היא נושאת אותה, ואין היא מספקת את השנה. לוח השעון מכונה כך; אין הוא נישא על כך. (מדוע הספירה אינה נושאת דבר מבחינה חשבונית, כתוב במלואו בפרק 6, במסגרת "מה שהיובל אינו נושא".) (התבנית — שבוע-צלב המשתקף לאחר 2,000 שנה בשבוע-קץ — היא קריאה שקולה של לכידות בולטת; השנים המדויקות 2027–2034 נשענות על שעון העל, והמחבר מודה בעצמו שדווקא לאותו שעון המרווח הגדול ביותר, נוסח המסורה מול תרגום השבעים. יד יציבה על שלושת המסמרים כתבנית; יד רפויה על השנה.) מה שחשוב כאן אינו התאריך אלא הצורה: כשם שישראל דחה את המשיח בפעם הראשונה במוטה בת שבע שנים, כך יכיר אותו בקץ מוטה בת שבע שנים. לגשר אותו עמוד עצמו בשני קצותיו.

העמקה — "ביתכם ייעזב" — והגט שמעולם לא בא

"הִנֵּה בֵיתְכֶם יֵעָזֵב לָכֶם" (מתי 23:38) נשמע כגירושין, וכך גם נועד — אך שים לב למה שאינו קורה. בתורה אישה מגורשת חופשית באמת רק כאשר בעלה נותן בידה גט (דברים 24:1). ודווקא בנקודה זו קורא אלוהים תיגר על ישראל: "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (ישעיהו 50:1). התשובה היא שתיקה, ואותה שתיקה היא חסד: אין גט. היא שולחה מן הבית, אך לא הותרה משפטית. הקשר נפגע, לא נכרת. (קריאה שקולה: היעדר הגט הוא טיעון עז בנביאים נגד דחייה סופית; רומים 11:1 ["הֲזָנַח אֱלֹהִים אֶת-עַמּוֹ? חָלִילָה!"] ו-11:29 ["כִּי לֹא-יִנָּחֵם הָאֱלֹהִים עַל-מַתְּנוֹתָיו וְעַל-קְרִיאָתוֹ"] נושאים את אותו הקו.)

לכן "ייעזב" אינה המילה האחרונה, אלא הלפני-אחרונה. בין הבית הנעזב לבין השיבה מונח בדיוק הגשר של ספר זה — שני ימים ריקים, ואז היום השלישי מיושב.