הצלע הפתוחה

כיצד משיגים כלה שעוד אינה קיימת?

לאדם לא היה איש. כל הבריאה עברה לפניו, ואף בריה לא התאימה לו. לכן עשה אלוהים דבר שאיש לא היה יכול להעלות על דעתו. הוא הפיל תרדמה עמוקה על האיש — לא תנומה רגילה, אלא חוסר הכרה ששלח אלוהים, שבו שכב האיש כמת. ובעודו שוכב שם, פתח אלוהים את צלעו, לקח ממנה דבר, ובנה ממנו אישה (בראשית 2:21-22).

לא גוש חימר שני, מעוצב בנפרד. לא מישהי שנעשתה לצדו, כמו החיות. מישהי שנלקחה ממנו, נבנתה מצלעו שלו שנפתחה. וכשהתעורר וראה אותה, רנן: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (2:23).

כאן מצוי סוד הכלה העמוק ביותר: היא אינה נעשית לצד החתן. היא נלקחת ממנו.

השינה השנייה, הצלע השנייה

קפוץ עתה, מעבר לכל הדורות, אל גבעה מחוץ לירושלים.

האדם האחרון תלוי על הצלב. הוא זה עתה "נָתַן אֶת רוּחוֹ" (יוחנן 19:30) — שנת המוות ירדה עליו, עמוקה יותר משירדה אי פעם על אדם. ואז בא חייל, וכדי לוודא את המוות: "אֶחָד מִן הַחַיָּלִים דָּקַר אֶת צִדּוֹ בַּחֲנִית, וּמִיָּד יָצְאוּ דָּם וּמַיִם" (19:34).

צלע האיש הראשון, נפתחה בשנתו, כדי לבנות כלה. צלע האיש האחרון, נפתחה במותו, כדי להוליד כלה. הקהילה אינה מוקמת אי שם באסיפה; היא נולדת מן הצלע הפתוחה של חתנה המת. אבות הכנסייה הקדומים ראו זאת כבר, ורעדו: כשם שחוה יצאה מן האדם הישן, כך יוצאת הקהילה מן המשיח הדקור.

ויוחנן מוסיף לכך פרט אחד העוצר את נשימתך. מיד אחר דקירת החנית הוא כותב: "עֶצֶם לֹא תִשָּׁבֶר בּוֹ" (19:36). לחתן שמצלעו נלקחת הכלה, לא נשבר אף עצם — בעוד הכלה הראשונה נקראה דווקא עצם מעצמיו. הקו רץ מעדן עד גולגותא, מתוח חזק, בלי תו אחד מוחמץ.

פאולוס מעז לומר זאת בקול

ולמקרה שאתה חושב שזה יפה מכדי להיות מכוון באמת כך — פאולוס בונה את הגשר בעצמו, במפורש.

הוא מצטט את בראשית 2 — "וְהָיוּ הַשְּׁנַיִם לְבָשָׂר אֶחָד" — ואומר מיד אחריו: "הַסּוֹד הַזֶּה גָּדוֹל הוּא וַאֲנִי מֵסֵב אוֹתוֹ אֶל הַמָּשִׁיחַ וְאֶל הַקְּהִלָּה" (אפסים 5:31-32). וכמה שורות קודם: "כִּי אֵבָרִים אֲנַחְנוּ לְגוּפוֹ, מִבְּשָׂרוֹ וּמֵעַצְמוֹתָיו" (5:30) — הד ישיר ל"עצם מעצמיי" של אדם, שאינו יכול להיות מקרה.

אם כן הכלה קיימת מפני שהחתן הניח לעצמו להיפתח. אין צלע פתוחה, אין כלה. הצלב אינו רק המקום שבו שולם חובך. הוא מקום הולדתה של הכלה.

אינך בא אליו מבחוץ. אתה יוצא ממנו. עצם מעצמיו.

---

העמקה — שלוש מילים בצלע הפתוחה

שלוש מילות המפתח של בראשית 2:21-22 נושאות יחד את כל הדימוי. מי שקורא אותן רק בתרגום, שומע אומנם את המוזיקה, אך מחמיץ את צלילי היסוד.

תַּרְדֵּמָה — "שינה עמוקה". לא השינה שממנה אתה מתעורר בבוקר, אלא חוסר הכרה ששלח אלוהים, מציף, שבו שוכב האדם פסיבי, מחוץ לעצמו, קרוב למוות. זוהי מילה נדירה, וההיקרות היחידה האחרת שלה בתורה רבת משמעות: היא נופלת על אברהם, בערב שבו כורת עמו אלוהים את הברית. "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם, וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית 15:12) — ובאותה שינה עובר אלוהים, כתנור עשן ולפיד אש, לבדו בין הבתרים וקושר את עצמו אל הבטחתו. פעמיים אותה תבנית: האדם נופל כמת, ובעודו שוכב שם חסר אונים, מבצע אלוהים דבר בלתי הפיך. ברית. כלה. זה מטביע את כל הקו: הכלה אינה יוצאת ממה שהחתן עושה, אלא ממה שהוא עובר בעוד אלוהים פועל. ועל הצלב זה שב במלוא הרצינות — שם אין ה"שינה" דימוי עוד, אלא המוות עצמו.

צֵלָע — מתורגם בדרך כלל "צלע", אך זו צמצום. המילה פירושה רחב יותר "צד" או "אגף". וברגע שאתה מוצא אותה במקום אחר במקרא, אתה רואה מדוע זה חשוב: בדיוק אותה מילה עומדת לצד המשכן — "וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים" (שמות 26:20) — ולצד המזבח (27:7). זוהי שפת בנייה, שפת מקדש. האישה אינה יוצאת אפוא מעצם מקרית, אלא מכל אגפו של האיש, מצדו כשם שמקדש יש לו צד. הפרשנים העתיקים קשרו לכך את הערתם הידועה, והיא קולעת עד היום: היא אינה נלקחת מראשו כדי למשול עליו, לא מרגלו כדי להירמס, אלא מצלעו — קרוב ללבו, כדי לעמוד לצדו.

בָּנָה — "לבנות". זוהי המילה שעליה מדלגים מרבית התרגומים, והיא אולי היפה מבין השלוש. האיש "יֻצַּר" מן העפר (2:7) — מילת הקדר הלש חימר. אך האישה לא יוצרה; היא נבנתה, כאילו היא מבנה, בית הנבנה מן האיש. ואותה מילה אחת מותחת קשת לרוחב המקרא כולו. כי כשפטרוס מתאר את הקהילה, הוא נאחז בדיוק באותו דימוי: "הִבָּנוּ גַם אַתֶּם כַּאֲבָנִים חַיּוֹת לְבַיִת רוּחָנִי" (פטרוס א 2:5). ופאולוס אומר זאת על אותה קהילה: במשיח כל המבנה מצורף יחד וגדל "לְהֵיכַל קֹדֶשׁ בַּאֲדוֹן", אשר בו גם אתה "נִבְנֶה לִמְעוֹן אֱלֹהִים" (אפסים 2:21-22). הכלה הראשונה ממש הייתה מבנה מן החתן. הכלה האחרונה אף היא כזאת — היכל חי, נבנה מן הצלע הפתוחה של המשיח. המילה אינה משתנה בין עדן לקהילה; הדימוי הוא מתחילה ועד סוף אותו דבר.

שלוש מילים, תנועה אחת. שנת מוות ששלח אלוהים, צלע פתוחה, כלה שאינה יוצרת אלא נבנית. וכשאתה מציב אותן כך זו לצד זו, נשמע החצי השני של הסיפור כבר טרם יסופר.

העמקה — מצלע אדם אל הצלע הדקורה

הצעד מעדן אל גולגותא אינו נעשה מתוך אדיקות. הוא נעשה מפני שכתוב יוחנן מציב אותו בעצמו, מילה במילה, ומפני שפאולוס מניח תחתיו את הפירוש.

התחל בסדר ביוחנן 19. דקירת החנית אינה באה סתם אי שם בסיפור. היא באה אחרי שישוע "נָתַן אֶת רוּחוֹ" (19:30) — כלומר בעודו שוכב כבר בשנת המוות, בדיוק כמו שאדם שכב כבר בתרדמתו העמוקה כשאלוהים פתח את צלעו. רק אז דוקר החייל, "וּמִיָּד יָצְאוּ דָּם וּמַיִם" (19:34). החתן אינו פועל; הוא עובר. הכלה מוּלדת מצלע פתוחה בעוד אישהּ ללא תנועה. אותה תבנית, פעמיים, באלפי שנים ביניהן.

אז העצם. יוחנן מקיש, באמצע מחזה זה, על שורה אחת: "כִּי כָל אֵלֶּה נִהְיוּ לְמַעַן יִמָּלֵא הַכָּתוּב: עֶצֶם לֹא תִשָּׁבֶר בּוֹ" (19:36) — מילה שחלה במקורה על שה הפסח, שהיה צריך להישאר שלם (שמות 12:46). החיילים אומנם שברו את שוקי שני האנשים לצדו, אך אצל ישוע לא, מפני שכבר מת. וכאן נוגע בך ההד: מן החתן הראשון נלקח עצם מצלעו, כדי שהכלה תוכל להיקרא "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (בראשית 2:23) — ולחתן האחרון לא נשבר עצם, בעוד צלעו נפתחת כדי להוליד את הכלה. הסיפור האחד אומר: יצא עצם. האחר אומר: לא נשבר עצם. שני צדדים של אותו מטבע, שהוטבע על אותה צלע פתוחה.

אך ההוכחה החזקה ביותר שאין זה רעיון אדוק, מספק פאולוס. באפסים 5 הוא טוען תחילה על הנישואין בהיגיון שמתאים רק אם האישה יוצאת מגוף האיש: "הָאֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ אֶת עַצְמוֹ הוּא אֹהֵב. כִּי לֹא שָׂנֵא אִישׁ אֶת בְּשָׂרוֹ מֵעוֹלָם, אֶלָּא יְכַלְכֵּל וִיכַלְכֵּל אוֹתוֹ, כַּאֲשֶׁר גַּם הָאָדוֹן אֶת הַקְּהִלָּה" (5:28-29). אז הוא אומר את אותו משפט המקבע הכול: "כִּי אֵבָרִים אֲנַחְנוּ לְגוּפוֹ, מִבְּשָׂרוֹ וּמֵעַצְמוֹתָיו" (5:30) — אתה שומע את אדם דרכו: "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". אחר כך הוא מצטט את בראשית 2 מילולית — "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ [...] וְהָיוּ הַשְּׁנַיִם לְבָשָׂר אֶחָד" — ומוסיף במפורש: "הַסּוֹד הַזֶּה גָּדוֹל הוּא וַאֲנִי מֵסֵב אוֹתוֹ אֶל הַמָּשִׁיחַ וְאֶל הַקְּהִלָּה" (5:31-32). המילה שהוא משתמש בה היא mystērion, אותו "סוד" שבספר זה מהווה את החוט המקשר. הגשר מן הכלה הראשונה אל הכלה אינו אפוא מונח בידי ספר זה, אלא בידי השליח. זה ההבדל בין מחשבה יפה לבין כתוב הנושא את המשקל.

מלבד זאת אין זו זווית של יחיד בודד. הכנסייה הקדומה קראה זאת כך באופן רחב, מאות בשנים. אוגוסטינוס אמר זאת בדימוי אחד: האדם השני הרכין את ראשו וישן על הצלב, כדי שממה שזרם מצלעו תיווצר לו כלה. מילים דומות תמצא אצל כריסוסטומוס, אצל מתודיוס, אצל טרטוליאנוס, אצל קווודוולטדאוס — מקהלה רחבה ששמעה בדם ובמים מן הצלע את הולדת הכלה. אחדים מהם מתחו את הקו עוד הלאה, אל הטבילה ואל הסעודה כזרמים מאותה צלע. זו שכבה דקה יותר, שברירית מן השאר, ואינך חייב להצטרף אליה. אך הדימוי עצמו — הכלה המוּלדת מן הצלע הפתוחה של החתן הישן, המת — עומד יציב, כי פאולוס חתם תחתיו את חתימתו.

גבול אחד ראוי להיאמר כאן בקול, כי זהו דימוי מרהיב, ודימויים מרהיבים בקלות יוצאים משליטה. "עצם מעצמיי" ו"השניים לבשר אחד" משרטטים את האחדות העמוקה ביותר שיש — אחדות חיים, מוצא, השתייכות. אך אין זו מיזוג של מהות. חוה יצאה מאדם והייתה מן הרגע הראשון אדם עצמאי לצדו, לא אדם עצמו. כך אצל הכלה: היא נלקחת מן החתן, שותפה בחייו, שייכת לו כמו דבר אחר — ונשארת בריה. האחדות היא שיתוף, השתתפות, השתייכות; לא היטמעות באלוהים שבה מתאדה ההבדל בין הבורא לבריה. הכלה אינה נעשית החתן. היא נעשית, לעולם, הכלה. ודווקא זאת — שהיא יוצאת ממנו ובכל זאת עומדת מולו, קרוב ללבו אך היא עצמה — הוא מה שעושה אותה לכלה במקום לבבואה. מכל דימויי הכלה שבכתוב מגיע זה העמוק ביותר, והוא שומר בה בעת על המרחק שבו אהבה בכלל אפשרית.

---

שינה עמוקה. צלע פתוחה. כלה, נבנתה מן האיש בעודו שוכב כמת. כך זה החל בעדן — וכך זה החל שוב על גבעה מחוץ לעיר, כשהאדם האחרון נתן את רוחו וחנית פתחה את צלעו. אינך בא אליו מבחוץ. אתה יוצא ממנו.

---