הקשר: "שב לימיני, עד [...]"

אם הוא ניצח, מדוע אם כן העולם עדיין הריסה?

זוהי השאלה הכנה ביותר שמאמין יכול לשאול. למלך יש כל הניירות. המחיר שולם. הוא קם לתחייה ויושב על הכס. ובכל זאת המלחמות משתוללות, הילדים מתים, הרוע שואג כאילו הוא עדיין השליט.

התשובה תלויה במילה קטנה אחת. מילה המסבירה את כל תקופת הביניים: עד.

הכס וההמתנה

זהו המשפט החשוב ביותר שהשמים אי פעם דיברו: "נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ" (תהילים 110:1).

שני דברים בעת ובעונה אחת, ועליך לאחוז בשניהם.

שב לימיני — זה עכשיו. כְּבָר. המלך יושב על הכס, מוכתר, עם כל הסמכות בשמים ובארץ. על הנייר העניין סגור: "נִתַּן לִי כָּל הַשָּׁלְטָן" (מתי 28:18), "וְהַכֹּל שָׁת תַּחַת רַגְלָיו" (אפסים 1:22).

עד אשית אֹיביך הדם — זה עדיין לא. הממשל הגלוי, ההכנעה הנראית לעין של כל אויב תחת הרגליים, עדיין ממתינים. הוא מולך כבר עתה, אך בסתר; אז הוא מולך בגלוי, אומר הפסוק הבא: "רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ" (תהילים 110:2).

המקרא אומר זאת בגלוי על האדם: "עוֹד אֵין אֲנַחְנוּ רוֹאִים שֶׁהַכֹּל שָׁת תַּחְתָּיו" (עברים 2:8). ובעת ובעונה אחת: "אֲבָל אֶת יֵשׁוּעַ אֲנַחְנוּ רֹאִים מְעֻטָּר בְּכָבוֹד וְהָדָר" (2:9). כְּבָר מוכתר. עדיין לא הכול נראה תחתיו. שם, באותו מתח, אנו חיים.

גזר הדין חתום, ביצועו מתנהל

חשוב בחזרה על אולם הכס שבחלק 3. המגילה נפתחה. גזר הדין נכתב. אך בין גזר הדין לביצועו עומד זמן — ובאותו זמן חיה הכלה.

זה כמו מלך שכבר ניצח את הקרב באופן מכריע, אך תהלוכת ההכתרה שלו עדיין צריכה לעבור ברחובות. התוצאה ודאית; התהלוכה בדרכה. אנו חיים בין הניצחון למצעד.

לכן הבן מתפלל, וממתין: הוא "יָשַׁב לָנֶצַח לִימִין הָאֱלֹהִים, וּמֵאָז הוּא מְחַכֶּה עַד כִּי יוּשְׁתוּ אֹיְבָיו הֲדֹם לְרַגְלָיו" (עברים 10:12-13). אפילו המלך ממתין ל"עד".

העמים כירושה

ועל מה הוא ממתין? על ירושתו.

בתהילים 2 מבטא האב את הגזרה: "בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ" (תהילים 2:7-8). הכתר שאדם איבד — הממשלה על כל הארץ — מושב כאן לבן. כבר לא גן, אלא העמים. כבר לא ערוגה, אלא אפסי ארץ.

הוא ישבור אותם "בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" (תהילים 2:9) — אותו שבט החוזר בחזון, ביד המלך השב (התגלות 19:15). הירושה נתבעה. המגילה שלו. אך המלוא נראה לעין כאשר הוא יבוא.

חיים ב"עד"

זוהי אינה תורה יבשה. זהו האוויר שהכלה נושמת.

ה"עד" מסביר את מאבקך: אתה חי בשטח כבוש, תחת מלך מוכתר אך שעדיין אינו מולך בגלוי. הוא מסביר את תקוותך: התוצאה כבר ודאית, המצעד בדרכו. והוא מסביר את ייעודך: אינך ממתין באופן פסיבי, אתה כבר מולך עמו בתפילה, מקדים את היום שבו כל ברך תכרע.

המלך יושב. האויבים עדיין נעים. אך עומד "עד" בשמים — ולאותה מילה יבוא קץ.

מה שיבוא אז — היום שבו הכתר ייראה לעין, הכלה תוּשַׁב לצד הכס, והכול סוף סוף יעמוד תחת ראש אחד — על כך מדבר שאר הספר הזה.

---

העמקה — הכְּבָר: הכול כבר הוכנע לו

לפני שתוכל לחוש כראוי את המתח של ה"עד", חייבת המחצית הָרִאשׁוֹנָה של הקשר לעמוד במלוא כובדה. כי הברית החדשה משוחררת לחלוטין בנקודת מעמדו הנוכחי של המשיח. היא אינה מהססת. היא אינה אומרת "הוא יֵשֵׁב" אלא "הוא יוֹשֵׁב"; לא "לו יֻכְנַע" אלא "לו הֻכְנַע." הפעלים עומדים בזמן עבר (אאוריסט): זה קרה. מי שמחליש זאת, מחליש את כס המשיח.

התחל בטקסט הליבה של כל החלק הזה. אלוהים פעל את כוחו במשיח, כותב פאולוס, "בַּהֲקִימוֹ אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים וּבְהוֹשִׁיבוֹ אוֹתוֹ לִימִינוֹ בַּמְּרוֹמִים, מֵעַל לְכָל שְׂרָרָה וְשִׁלְטוֹן וּגְבוּרָה וּמֶמְשָׁלָה [...] וְהַכֹּל שָׁת תַּחַת רַגְלָיו, וַיִּתֵּן אוֹתוֹ לְרֹאשׁ עַל הַכֹּל לַקְּהִלָּה" (אפסים 1:20-22). שלושה דברים מובטחים כאן, וכל השלושה בזמן עבר (אאוריסט). הוא יושב לימין — משפט שכל קורא יהודי זיהה מיד, כי הוא בא ישירות מתהילים 110:1. הוא עומד מעל כל השלטונות — מעל כל שררה שניתן להעלות על הדעת, בעולם הזה וְגם בעתיד לבוא (1:21). וְהכול מונח תחת רגליו — הד לתהילים 8:7, עם פועל (ביוונית hypotassō, "להכפיף") המתאר פעולה צבאית, שלטונית, כאן בצורה האומרת: זה קרה. תחת אותן רגליים מונח, לפי הטקסט, הַכֹּל. ואבן הראש: המשיח ניתן כ"ראש על הכול" לקהילה, "אֲשֶׁר הִיא גּוּפוֹ, מְלוֹא הַמְמַלֵּא אֶת הַכֹּל בַּכֹּל" (1:22-23). היותו ראש הוא אוניברסלי — מעל הכול — והוא נקשר בנשימה אחת לקהילה.

מה שאפסים אומר על המשיח הנשגב, מבסס הקולוסים 1 בעצם מהותו. הוא לא נֶעֱשָׂה לאדון על סדר שהתקיים מחוץ לו; אותו סדר נברא בו. "כִּי בוֹ נִבְרָא הַכֹּל [...] אִם כִּסְאוֹת אִם מֶמְשָׁלוֹת אִם שְׂרָרוֹת אִם שִׁלְטוֹנוֹת; הַכֹּל נִבְרָא עַל יָדוֹ וּלְמַעֲנוֹ. וְהוּא לִפְנֵי הַכֹּל, וְהַכֹּל קַיָּם יַחַד בּוֹ" (קולוסים 1:16-17). המניין — כיסאות, ממשלות, שררות, שלטונות — נוקב בדיוק את הקטגוריות שאפסים 1:21 מציב מֵעַל המשיח, וכאן מתברר שהם נבראו עַל יְדֵי המשיח. השלטונות שהאדם ירא מהם חבים את קיומם לזה שיושב כעת מעליהם. והקשת נסגרת: הוא "רֹאשׁ הַגּוּף, הַקְּהִלָּה [...] רֵאשִׁית, בְּכוֹר מִן הַמֵּתִים", כי רצה האב שבו ישכון כל המלוא ו"לְרַצּוֹת עַל יָדוֹ אֶת הַכֹּל אֵלָיו [...] בַּעֲשׂוֹתוֹ שָׁלוֹם בְּדַם צְלָבוֹ" (1:18-20). דקות אחת מבקשת זהירות: ש"לרצות את הכול" פירושו פיוס קוסמי והשבת סדר מורד תחת ראש אחד — לא שכל ברואה תיוושע. עדותה הרחבה של הברית החדשה שוללת אותו פיוס-כול. מה שחשוב כאן פשוט יותר: לפי הדין הפיוס הושלם, השלום נעשה, היסוד הונח.

קולוסים 2 מחדד עוד יותר את המעמד ומוסיף לו דבר מכריע: המשיח אינו רק הראש, הוא גם כבר ניצח את השלטונות העוינים. "וְאַתֶּם מְלֵאִים בּוֹ, אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ לְכָל שְׂרָרָה וְשִׁלְטוֹן" (קולוסים 2:10). ועל הצלב: "הוּא הִפְשִׁיט אֶת הַשְּׂרָרוֹת וְאֶת הַשִּׁלְטוֹנוֹת, וְהִצִּיגָם לְרַאֲוָה בְּגָלוּי, וְעָרַךְ עֲלֵיהֶם נִצָּחוֹן בּוֹ בַּצְּלָב" (2:15). זוהי שפה יוצאת דופן. הדימוי הוא תהלוכת הניצחון הרומית — התהלוכה שבה מנצח הוֹבִיל את אויביו השבויים מאחורי מרכבתו דרך הרחובות, לעיני כול, כהוכחה חיה שהקרב הוכרע. על הצלב, דווקא שם שבו חשבו השלטונות לנצח, הם הובלו כשבויי מלחמה בתהלוכת ניצחונו של המשיח. הקרב המכריע ניטש.

בהיקבצם יחד עומדת המחצית הראשונה של הקשר איתנה. הוּקַם והוּשַׁב לימין (אפסים 1:20; תהילים 110:1); מעל כל שררה, שלטון, גבורה וממשלה (אפסים 1:21; קולוסים 2:10); הכול הוכנע תחת רגליו (אפסים 1:22; תהילים 8:7); בו נבראו כל השלטונות ועל ידו פויסו (קולוסים 1:16-20); השלטונות העוינים הופשטו, הוצגו לראווה והובלו בניצחון (קולוסים 2:15). אין זו מנגינת עתיד, אלא מצבו המשפטי הנוכחי של היקום: המשיח הוא האדון המוכתר, היושב על הכס, הריבון, ולו הוכנע הכול. מי שמְמַעֵט כאן, ממעט מן הצלב והתחייה. וּבכל זאת העולם אינו נראה כך. אין זו סתירה; זהו סוד שני המזמורים.

העמקה — שני המזמורים והמילה האחת "עד"

הקשר אינו מותר על ידי אפסים עצמו, אלא על ידי שני הטקסטים שהברית החדשה מצטטת בכל פעם שהיא מדברת על המשיח הנשגב: תהילים 110 ותהילים 2. בשני אותם שירים מונחת מילת הסיום — מילה קטנה אחת, בעברית עַד, ביוונית heōs, בעברית "עד" — והיא נושאת את כל כובד הכְּבָר והעדיין-לא.

תהילים 110 — הכס עם גבול הנראה לעין. אין טקסט מן הברית הישנה המצוטט בברית החדשה לעיתים תכופות יותר מזה. ישוע עצמו מביא אותו (מתי 22:44), פטרוס מצטטו ביום השבועות (מעשי השליחים 2:34-35), פאולוס אוחז בו (קורינתים א 15:25; אפסים 1:20), והוא עובר כחוט השני בכל האיגרת אל העברים (1:13; 5:6; 7:17; 10:12-13). זהו הטקסט שבו ניסחה הכנסייה הקדומה את מעמדו של המשיח הנשגב. ודווקא לכן רב-משמעות כל כך שהוא אינו מסתיים בישיבה, אלא בקביעת זמן: "נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ" (110:1).

שני דברים נושאים את אותו פסוק. הראשון הוא חידה: יהוה מדבר אל "אדוני". דוד, הכותב, קורא לאחר אדונו — ואותו אחר מוזמן לשבת לימין אלוהים. בדיוק את אותה חידה מציב ישוע לפני יריביו: אם המשיח הוא בְּנוֹ של דוד, כיצד יכול דוד לקרוא לו אֲדוֹנוֹ? השאלה ניתנת לפתרון רק כאשר המשיח הוא יוֹתֵר מצאצא דוד — כאשר הוא עומד לימין אלוהים עצמו (מתי 22:41-46). זוהי עליית המשיח לכס, בשורה אחת.

היסוד הנושא השני הוא אותה מילה "עד", עַד. חשוב מבחינה לקסיקלית שהמילונים מציינים בה דבר מיוחד: עַד נבדל ממילת היחס הקרובה בכך שהגבול עצמו כלול בו — "עד ועד בכלל", כאשר נקודת הסיום משתתפת. לישיבה יש אם כן נקודת-סיום-בנראה. לא שהישיבה פוסקת; המלך נשאר מלך. אך יש מצב — ישיבה, בעוד האויבים עדיין עומדים — ההופך לאחר: האויבים נעשים להדום. וה"הדום" הזה אינו תכשיט, אלא דימוי משפטי מן העולם הקדום: המנצח הניח את רגלו על צוואר האויב המוכה. האויב נעשה לרצפה תחת הכס. כאן מונח הקשר בשתי מילים: באפסים 1:22 מונח הכול כבר "תחת רגליו"; בתהילים 110:1 עשיית-האויבים-להדום עדיין מוצגת כבאה, מוקדמת ב"עד". המעמד הושג; הביטוי שלו על האויבים עדיין בדרכו.

ומה קורה אַחֲרֵי ה"עד"? לא מנוחה, אלא ממשל. "רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ" (110:2). הפועל שם הוא אותו פועל שהוטל על האדם בבראשית 1: רָדָה, "לרדות". אין זה מקרה — זהו חוט השני של כל הסיפור. הממשלה שאדם איבד שבה במין-האדם שלימין. והמקום רב-משמעות: "בקרב אֹיביך", לא כאשר נעלמו, אלא בעוד הם עומדים סביב. הקריאה הטבעית ביותר של פסוקים 1 ו-2 יחד היא רצף: הישיבה הנוכחית עוברת לממשלה נראית לעין המתחילה כאשר "מַטֵּה עֻזְּךָ [...] מִצִּיּוֹן" נשלח — כבר לא רק כס בשמים, אלא ממשל הפורץ בארץ, בקרב עולם שעדיין אינו כורע במלואו.

פסוק אחד מן המזמור הזה מסביר נוסף על כך כֵּיצַד יכול המלך להמתין בלי להיות בטל. "נִשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם: אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל-דִּבְרָתִי מַלְכִּי-צֶדֶק" (110:4). בישראל היו המלוכה והכהונה מופרדות בקפדנות — המלך משבט יהודה, הכהן משבט לוי; המלך עֻזִּיָּהוּ הוכה בצרעת כשנגע בתפקיד הכהונה. אך באדם האחד הזה הם נופלים יחד, ואכן על דברתי מלכי-צדק, מלך-הכהן של שלם שהיה כבר לפני שלוי התקיים. כל האיגרת אל העברים בונה על כך את טיעונה על כהונתו הגדולה של המשיח. וזהו צידו המרגיע של ה"עד": בעוד המלך יושב וממתין, אין הוא פסיבי. הוא כהן, "חַי תָּמִיד לְהַפְגִּיעַ בַּעֲדָם" (עברים 7:25). תקופת הביניים אינה ריקנות; היא זמן השתדלותו. המלך הממתין להכנעת אויביו הוא בעת ובעונה אחת הכהן המגן בינתיים על בני עמו.

תהילים 2 — הגזרה, הבן, הנחלה, השבט. תהילים 2 הוא הטקסט התאום. במקום שתהילים 110 משרטט את הכס, משרטט תהילים 2 את הגזרה המלכותית שעליה אותו כס נשען, ואת הירושה הצמודה לה. גם מזמור זה נמנה עם הטקסטים המצוטטים ביותר של הברית החדשה (מעשי השליחים 4:25-26; 13:33; עברים 1:5; התגלות 12:5; 19:15). ארבעה יסודות נושאים את הקשר.

הראשון הוא הגזרה. המזמור נפתח במרד: הגויים רוגשים, מלכי הארץ מתייצבים "עַל יְהוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ" (2:2). ואל מול אותה המולה רוגע השמים: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק" (2:4). ההתנגדות כבר הוכרעה — לא בכוח, אלא בגזרה: "אֲסַפְּרָה אֶל חֹק" (2:7). המילה שם, חֹק, פירושה תקנה קבועה, חרוטה. מלך ציון אינו עומד שם במקרה; הוא עומד שם מכוח גזרה. זה קושר את המזמור הזה ישירות לליבת החלק הזה — התוכנית ש"יָעַץ בְּעַצְמוֹ" אלוהים (אפסים 1:9). גזרת תהילים 2 היא צידה המלכותי של אותה מחשבה עצמה.

השני, וְלב המזמור: "בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (2:7). הברית החדשה מחילה זאת שלוש פעמים על המשיח, ובכל פעם קושרת את ה"היום" לא תחילה לבית לחם, אלא לתחייתו ולהינשאו. פאולוס באנטיוכיה: אלוהים מילא את הבטחתו בהקימו את ישוע, "כַּכָּתוּב בַּמִּזְמוֹר הַשֵּׁנִי: בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (מעשי השליחים 13:33). האיגרת אל העברים מביאה זאת פעמיים — כהוכחה שהבן גבוה מן המלאכים (1:5), וכבסיס לכהונתו הגדולה (5:5). ה"היום" של הכס הוא אם כן היום שבו האדם הקם מוצב בגלוי בְּבְנוּת-עם-כוח — מה שפאולוס אומר במקום אחר ב"נֻכַּר כְּבֶן אֱלֹהִים בִּגְבוּרָה, עַל יְדֵי תְּחִיָּתוֹ מִן הַמֵּתִים" (רומים 1:4). זה אותו מאורע כמו הישיבה של תהילים 110:1. שני המזמורים מתארים, משתי זוויות, רגע אחד: הכתרת המלך-הבן לימין.

השלישי נוגע באפסים בלב לבו: "שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ, וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי אָרֶץ" (2:8). באפסים 1 הירושה כפולה: אֲנַחְנוּ "נָחַלְנוּ בּוֹ נַחֲלָה" (1:11), ובעת ובעונה אחת יש "עֹשֶׁר כְּבוֹד נַחֲלָתוֹ בַּקְּדוֹשִׁים" (1:18) — שם הקדושים הם נחלת אלוהים. תהילים 2:8 מניח תחת זה את שכבת היסוד: הבֵּן מקבל את העמים ואת אפסי ארץ לנחלה. המשיח הוא היורש של כל העמים; ואנו יורשים "בו". אך הפועל רב-משמעות: "שְׁאַל מִמֶּנִּי." הירושה הושגה לפי הדין, אך נטילת החזקה עדיין נדרשת, עדיין משולמת. זהו בדיוק דגם הקשר, מיושם כעת על הירושה: זכות הירושה קבועה, התשלום עדיין תלוי. בכך עומד פסוק זה בקנה אחד עם ה"עד" של תהילים 110:1 ועם הערבון של אפסים 1:14 — הרוח כמקדמה על ירושה שעדיין צריכה להשתלם במלואה. כְּבָר הושגה, עדיין לא שולמה.

הרביעי הוא שבט הברזל: "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם" (2:9). דימוי זה מאמצת הברית החדשה שלוש פעמים, בכל פעם בהתגלות: למנצח מובטח שירעה את העמים "בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" (2:27 — המנצחים חולקים שם באותו ממשל); זה נאמר על הילד הזכר (12:5); ועל הרוכב על הסוס הלבן (19:15). כאן מצויה שאלת טקסט כנה. הטקסט העברי קורא "תְּרֹעֵם", משורש שפירושו "לשבור, לנפץ". התרגום היווני הקדום, ובעקבותיו ההתגלות, קראו את אותן עיצורים אחרת — כשורש שפירושו "לרעות, לנהל כרועה", ומכאן "לרעות בשבט ברזל". העיצורים זהים; רק מסורת הניקוד נבדלת. ושתי הקריאות אומרות דבר אמת על אותה ממשלה: "לשבור" מדגיש את המשפט על המתמיד במרי; "לרעות בשבט ברזל" מדגיש ממשל-רועה שאינו מתכופף, סמכות שאינה משא ומתן. יחד הן משרטטות ממשלה השוברת את המתקשה וגם מולכת בשבט שאינו מתכופף — בדיוק הממשלה הנגלית "בקרב אֹיביך" של תהילים 110:2.

והמזמור נחתם בנימה רועה, לא נקמנית: "נַשְּׁקוּ בַר [...] אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ" (2:12). המלכים עדיין יְכוֹלִים לכרוע; הבחירה חדה, אך יש בחירה. זה מסביר מדוע ה"עד" אינו זעם אלא צדק: קודמת לו הזמנה.

המפתחות בברית החדשה. שני המזמורים קושרים את הקשר; הברית החדשה אינה מתירה אותו, אלא נוקבת בו — באותה מילה. ארבע פסקאות מכריעות. הברורה ביותר היא קורינתים א 15: "כִּי עָלָיו לִמְלֹךְ עַד אֲשֶׁר יָשִׁית אֶת כָּל אֹיְבָיו תַּחַת רַגְלָיו. הָאוֹיֵב הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר יְבֻטַּל הוּא הַמָּוֶת [...] לְמַעַן יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל" (15:25-28). שלושה דברים בולטים. הפועל "עליו למלוך" נמשך — מלכות המשיח מתנהלת ונמשכת "עד". האויבים מוכנעים אחד אחד, וְהאחרון הוא המוות — כל עוד המוות עדיין מולך, ה"עד" לא הושלם. וְהיעד הסופי הוא "אלוהים הכול בכול": זוהי בדיוק ההשלמה שאליה מצביע כל אפסים 1, קיבוץ הכול במשיח (אפסים 1:10), המגיע אל אלוהים הכול בכול. ה"עד" אינו אם כן פרט אחרית-ימים מנותק; הוא הציר שעליו סובב כל הסוד, מן הכְּבָר אל המושלם.

המפתח השני הוא ציטוט ישיר: "וְאֶל מִי מִן הַמַּלְאָכִים אָמַר אֵי פַעַם: שֵׁב לִימִינִי, עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ?" (עברים 1:13). שום מלאך לא קיבל את אותה הזמנה; רק הבן. והכותב מצטט את תהילים 110:1 בִּמְלוֹאוֹ — כולל ה"עד". זה רב-משמעות: הברית החדשה אינה רואה באותה מילה שארית בטלה, אלא חלק מן ההתגלות עצמה.

השלישי הוא הציר בפסוק אחד. הכותב מצטט את תהילים 8 — "כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" — ומסיק את המסקנה ההגיונית: אם הַכֹּל הוכנע, אין דבר שיוצא מן הכלל; לפי הדין מונח באמת הכול תחת רגלי האדם. ואז, בתפנית אחת, התצפית הכנה: "אַךְ עַתָּה עוֹד אֵין אֲנַחְנוּ רוֹאִים שֶׁהַכֹּל שָׁת תַּחְתָּיו" (עברים 2:8). שם עומד הקשר בנשימה אחת: לפי הדין הכול הוכנע, בפועל עדיין אינו נראה. המילה "עוד אין" היא הציר של כל הכְּבָר-והעדיין-לא. וְכיצד ממשיך הכותב? לא בנסיגה, אלא בהבטה אל האיש שבו כבר הוכתר האדם של תהילים 8: "אֲבָל אֶת יֵשׁוּעַ אֲנַחְנוּ רֹאִים מְעֻטָּר בְּכָבוֹד וְהָדָר" (2:9). מה שעדיין אֵין אנו רואים — הכול מוכנע — נישא על ידי מה שאנו כֵּן רואים: ישוע המוכתר. ודאות העדיין-לא מונחת בכְּבָר של הכתרתו.

המפתח הרביעי קושר את הישיבה להמתנה: המשיח "הִקְרִיב קָרְבָּן אֶחָד עַל הַחֲטָאִים וְיָשַׁב לָנֶצַח לִימִין הָאֱלֹהִים, וּמֵאָז הוּא מְחַכֶּה עַד כִּי יוּשְׁתוּ אֹיְבָיו הֲדֹם לְרַגְלָיו" (עברים 10:12-13). כאן הכול מתכנס. עבודת הכהן הושלמה — לכן הוא יכול לשבת; כהן העומד עדיין אינו גמור, אך הכהן הזה יושב, כי קרבנו תם. וְהישיבה אינה בטלה אלא מצפה: הוא נושא עיניו. יושב וְגם ממתין, "עד" אויביו ייעשו הדום. זה מסכם את שני המזמורים במשפט אחד: הישיבה, יסודה הכהני, וְהציפייה להכנעת האויבים.

בכנות, בשפה פשוטה. הנח זאת זה לצד זה, וְהקשר נפרש כתנועה אחת, לא כסתירה. הכְּבָר: המשיח הוקם, הושב על הכס, מעל כל השלטונות, הכול תחת רגליו, בו נברא ועל ידו פויס, האויבים הופשטו על הצלב — לפי הדין האדון הריבון של היקום. העדיין-לא: על האדם אומר עברים "עוד אין אנו רואים שהכול שת תחתיו", האויבים עדיין עומדים, המוות עדיין מולך, הירושה עדיין לא שולמה. ובין שני אלה עומדת מילה אחת — "עד" — שאינה מבטאת ספק אלא כיוון ודאי: יֵשׁ נקודת סיום, וְהגבול כלול. הישיבה עוברת לממשל נראה, וְתוכן אותו מעבר הוא הכנעת האויבים. כאשר זה הושלם, הוא "רֹדֶה" בגלוי — בקרב אויביו, בשבט מציון, בשבט הברזל.

וכאן שייכת מילה כנה אחת. שהמשיח כְּבָר יושב על הכס וְהכול לפי הדין הוכנע לו — את זה כופה הטקסט. שיש "עדיין לא" — את זה כופה הטקסט. שיש "עד" המגיע לממשלה נראית על אויבים מוכנעים — גם את זה כופה הטקסט. עד כאן הכתוב עצמו, ללא לוח שנה. אך שאותה ממשלה נראית "בקרב אֹיביך" הִיא ממשל קונקרטי, ארצי, זמני — מלכות 1,000 השנים של התגלות 20 — זוהי הקריאה המנחה של ספר זה, לא הוכחה כופה. היא נישאת היטב: תהילים 110:2 מדבר על שבט "מציון" ועל רדייה "בקרב אֹיביך" (יֵשׁ אם כן עדיין אויבים, והוא מולך); תהילים 2 מדבר על ירושה ארצית וממשל בשבט הברזל; התגלות 19 קושרת את אותו שבט ברזל לרוכב השב, ומיד אחריו המילניום. החלקים מתאימים. אך נשארת בנייה מלוכדת, לא טקסט יחיד הכותב את כל השרשרת בעצמו. קריאות אחרות — הממשלה כְּבָר עכשיו מרוחנת לחלוטין, או כחופפת למצב הנצחי — קיימות, וְלא הוגן יהיה להחריש אותן. המסגרת קבועה; המיקום על שעון הזמן מוחזק ביד רפה. ומי שממלא את שאלת המילניום אחרת, נשאר עדיין עם הקשר — וְהקשר הוא רווח הפרק הזה: כְּבָר מוכנע, עדיין לא הכול, עד.

העמקה — שבט אחד, שלוש ידיים: הילד של התגלות 12

עצור כאן עוד רגע, כי שלושת מקומות ההימצאות של שבט הברזל מוזרים משהם נראים. ב-19:15 נושא אותו המשיח השב — לזה אתה מצפה. ב-12:5 נושא אותו "בֵּן זָכָר" — גם לזה אתה מצפה, כי כולם קוראים שם את המשיח. אך ב-2:26-27 מניח האדון את אותו שבט עצמו בידו של מאמין פשוט מתיאטירה: "הַמְנַצֵּחַ [...] אֶתֵּן לוֹ שָׁלְטָן עַל הַגּוֹיִם, וְרָעָם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל [...] כַּאֲשֶׁר קִבַּלְתִּי גַם אָנֹכִי מֵאֵת אָבִי." אותו פסוק מתהילים 2, אותו שבט, ומנצח שמקבל אותו.

אין זו רשלנות. זהו הכלל של כל הספר הזה: מה שמגיע לראש, נחלק עם הגוף. ראה גם לאן נחטף הילד — "אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ" (12:5) — וקרא אז את האחרונה משבע הבטחות המנצחים: "הַמְנַצֵּחַ אֶתְּנֶנּוּ לָשֶׁבֶת אִתִּי עַל כִּסְאִי" (3:21). דניאל כבר ראה את הכפילות הזאת: לבן האדם ניתנים שלטון ומלכות (7:13-14), ול"עַם קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן" ניתנים בדיוק אותו שלטון ואותה מלכות (7:27). שבט אחד, כס אחד, מלכות אחת — ובכל פעם שתי ידיים האוחזות בו.

ואז באה השאלה שיש לשאול ביושר: איזו לידה מתארת התגלות 12? מי שקורא שם בית לחם בלי היסוס ומציב את 12:7 באחרית הימים (12:14), חייב להניח שיוחנן מדלג בין פסוק 5 לפסוק 7, בין שתי מילים קטנות "ו", על 20 מאות שנים בלי לומר זאת. זה הרבה לבקש. והמילים עצמן מצביעות לכיוון אחר. האישה ה"זוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ" (12:2) היא היולדת של ישעיהו 26:17 — ובאותו פרק באה אחרי החבלים התחייה: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" (26:19). "וַתֵּלֶד זָכָר" הוא המשפט של ישעיהו 66:7, שם נולד הבן בטרם בא הכאב. מנוסת האישה אל המדבר, שם היא ניצלת, כתובה במיכה 4:10. והמלאך מיכאל, היוצא למלחמה שני פסוקים לאחר מכן, אינו מופיע בכל כתבי הקודש בשום מקום אחר מלבד דניאל ויהודה — ובדניאל הוא קם "בְּעֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה", ומיד אחריה התחייה (דניאל 12:1-2); זהו הד, לא תאריך ל־12:7. הנביאים מכירים לידה אחת של אחרית הימים, והם מציבים אותה ללא יוצא מן הכלל אצל הצרה האחרונה.

הנח זאת לצד שני הדברים שספר זה כבר קבע. שהתחייה נקראת בברית החדשה לידה (מעשי השליחים 13:33; התגלות 1:5; פרק 5). ושהגוף רשאי לשאת את שם ראשו: "כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ" (קורינתים א 12:12), "וְהוּא הַמָּשִׁיחַ" יחד עם "הִנְּכֶם זֶרַע אַבְרָהָם" (גלטים 3:16, 29), "לְאִישׁ שָׁלֵם, לְמִדַּת קוֹמַת מְלוֹא הַמָּשִׁיחַ" (אפסים 4:13; פרק 3). הנח את שלושת הקווים האלה זה על זה, והקריאה שספר זה הולך בה מסתמנת. הילד של 12:5 הוא המשיח בגופו: האיש השלם האחד, הזרע האחד עם כל אשר לו, הנולד בלידה שהנביאים מציבים בקץ, ונחטף — harpazō, המילה של תסלוניקים א 4:17 — בטרם פורץ הכאב, אל הכס שהובטח למנצח. ספר זה נותן אותה בקצרה. במלואה היא עומדת במחקר הנפרד על התגלות 12, האישה במדבר, בפרק "חבלי הנביאים"; מחיר הקריאה הזאת, ומה שהקריאה הנגדית חייבת להניח לשם כך, נערך במודל טרום-השיקוץ.

הראש אינו נחטף בכך פעם נוספת; הוא כבר שם. חמישה פסוקים הלאה הוא נקרא "מְשִׁיחוֹ" ומצביעים על "דַּם הַשֶּׂה" (12:10-11): הקורבן הוקרב, המשיח יושב. פאולוס עצמו, אגב, מפריד בין שני הסדרים — "הַמָּשִׁיחַ הוּא הַבִּכּוּרִים, וְאַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר הֵם לַמָּשִׁיחַ בְּבוֹאוֹ" (קורינתים א 15:23). מה שנולד כאן הוא הדמות המושלמת, המלוא; לכן רק כאן, ולא קודם. ו"יֶתֶר זַרְעָהּ", שנגדם פותח אז התנין במלחמתו (12:17), הם הילדים שציון יולדת אחרי שבאו החבלים (ישעיהו 66:8), "יֶתֶר אֲחֵיהֶם" השבים אחרי הלידה (מיכה 5:2 תרגום השבעים; העברית קוראת "יֶתֶר אֶחָיו") — השארית החתומה של ישראל בראש, ומי שמאמין אחרי אותו יום.

ואז המילה הכנה, כי ספר זה אינו מבטיח לך יותר משהטקסט נושא. אין זו הקריאה הרווחת. כמעט כל תולדות הפרשנות קוראות ב-12:5 את המשיח עצמו בלבד, ושני קווים של הפרק מתאימים לקריאה ההיא יותר: התנין העומד מוכן לבלוע את הילד מזכיר את פרעה ואת הורדוס, ו-12:10 מזכיר את "מְשִׁיחוֹ" לצד "אַחֵינוּ", כאילו הם שניים. אף אחד מהם אינו מכריע; הם אינם בוחרים. מה שנושא את הקריאה האחרת הוא ההצטרפות: השבט הנחלק (2:26-27), הכס הנחלק (3:21), הנביאים המציבים לידה זו בקץ, דניאל המחלק את אותו שלטון פעמיים, ופאולוס הקורא לגוף בשם הראש. מי שמסיר אחד מן המשענים האלה, נותר עם אפשרות, לא עם עד; מי שקורא אותם יחד, נותר עם עד.

---

de jure מוכתר, de facto מצוּפֶּה, על שעון אלוהים נקבע. הצלב היה הבסיס המשפטי, הכס הוא המעמד, ה"עד" הוא הזמן — וְה"רְדֵה בקרב אֹיביך" הוא ההשלמה.

---