פרולוג
השאלה שמתחת לכל השאלות
צא הערב החוצה והבט למעלה.
מעליך תלויים שמיים שדעתך אינה יכולה להכיל. 100 מיליארד כוכבים בגלקסיה שלנו לבדה, והגלקסיה שלנו היא אחת מתוך 100 מיליארד. אור שהיה בדרכו מיליוני שנים כדי לפגוע בעינך בדיוק ברגע זה. מנגנון של שמש וירח ושפל וגאות שלעולם אינו מועד, לעולם אינו עוצר, לעולם אינו שוכח לזרוח.
ואז שאל, תחת כל אותם כוכבים, את השאלה שרוב בני האדם מתחמקים ממנה כל חייהם. לא: כיצד נהיה כל זה — זוהי שאלת בית המלאכה, והמדע עושה בה מלאכה נפלאה. השאלה העמוקה יותר, השאלה שכל נפש נתקלת בה לעיתים בחצות הלילה, היא זו:
מדוע יש משהו ולא לא־כלום?
מדוע כל זה? מדוע יקום ולא ריקנות נצחית ודוממת? מדוע פועם ליבך, ברגע זה ממש, יותר מ־100,000 פעמים ביום, מבלי שאי פעם ציווית עליו?
יש רק שלוש תשובות אפשריות, ושתיים מהן אינן עומדות במבחן.
הראשונה אומרת: מקרה. הטלת קובייה קוסמית, ניצוץ מתוך האין, וכל היתר הוא חיכוך וזמן. אך המקרה אינו מסביר כמיהה. המקרה אינו בונה עין הנכספת אל היופי, לא לב הצמא לאהבה, לא נפש השואלת את עצמה מדוע. תאונה אינה מולידה געגוע.
השנייה אומרת: מכונה. שעון קר וחסר תכלית שהחל לפעול במקרה, ויום אחד יפסיק לפעול. אך מי בנה את המכונה — על כך אין תשובה זו אומרת דבר. ושעון השואל את עצמו מי דרך אותו — זה אינו עוד גלגל שיניים. זהו ילד המחפש את אביו.
המקרא נותן את התשובה השלישית, והיא אינה נוסחה. היא אינה נפתחת בפיצוץ ולא במנגנון, אלא בדמות המדברת: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים." ומאחורי הדיבור ההוא, קדום מן המילה הראשונה, בוערת כמיהה.
הכול קיים למען הבן. "הַכֹּל נִבְרָא בּוֹ וְלְמַעֲנוֹ," כותב פאולוס (קולוסים 1:16). לא בו כסיבה מקרית, אלא אליו כתכלית. היקום אינו התפוצצות. הוא מתנה. ומתנה מניחה את קיומו של מי שנותן אותה, ושל מי שהיא מיועדת לו.
מה ביקש האב לתת לבנו? שני דברים. אחוז בשניהם, כי הם נושאים את הספר הזה כולו.
כֶּתֶר — ממשלה על כל אשר קיים. כיסא רם כל כך, עד שאין גלקסיה הנופלת מחוצה לו.
וכלה — עם לחלוק עימו את הכיסא ההוא. מישהי להושיב לצידך, מישהי לאהוב, מישהי לשכון עימה יחד בכל הממלכה.
כיסא, ואהובה לשבת על הכיסא ההוא. זוהי התוכנית הקדומה מן הזמן. אלוהים לא רצה שבנו ימשול בבדידות על ארמון ריק. הוא רצה לתת לו ממלכה, וכלה שתהיה בית בממלכה ההיא.
ואתה — אל תקרא את עצמך החוצה מכאן. אינך צופה ביציע של הסיפור הזה. אתה לב העניין. אינך כאן במקרה, ולא כחלק חילופי שהמפעל עדיין היה צריך להניח אי שם. נולדת מתוך שפע — כמו ילד שמלך עתיר עושר מוליד במודע, לא כדי למלא חלל, אלא כדי לתת לו לחלוק בכל אשר לו. למלך אין צורך בילד. הוא רוצֶה בו, כדי ליצוק לתוכו את עושרו.
כה עמוק, כה אישי, כה מכוון נועד קיומך להיות.
אך — וכאן נוטל הסיפור את פנייתו האפלה — אלוהים הניח תחילה את הכֶּתֶר ההוא ואת הכלה ההיא בידי אדם מעפר. שמו היה אדם. ובתוך פרק אחד נעלמו שניהם. הכֶּתֶר אבד לפולש. הכלה נפלה, עירומה, והמוות בעורקיה. ועל הכול זחלה צינה שמעולם לא הייתה קודם לכן.
מאז עוצרת כל הבריאה את נשימתה לקראת שאלה אחת. שאלה אחת ההומה דרך הנביאים, דרך המזמורים, דרך כל דף בסיפור הקדום: האם יבוא אי פעם אדם שני, שישיב את אשר איבד הראשון?
זהו הספר הזה. לא אוסף של תורות נפרדות. סיפור אחד, מתוח כקשת מן הדף הראשון ועד האחרון: כיצד יורד האדם האחרון אל תוך ההריסות של הראשון, ובדמו שלו פודה את הכֶּתֶר ואת הכלה. מן השמיים הרמים ביותר אל הקבר העמוק ביותר, ומן הקבר אל כיסא — וכלה לצידו.
זוהי ירידה הנוטלת את נשימתך, ועלייה המבקעת את ליבך.
זה אינו ספר ללמוד ממנו דבר. ללמוד תוכל אחר כך. הוא כאן כדי לראות מי הוא. כדי לבעור.