הסוד המחבר את הכול יחד

הבט בכנות אל העולם, ומה שתראה הוא רסיסים.

משפחה שנקרעה לאורך קו שבר שאיש לא צפה. ארץ הקורעת את עצמה לגזרים. בריאה הגונחת תחת בצורת וסערה. וקרוב יותר, במראה: חייך שלך, על אותו סדק יחיד שאינו מחלים, ולא משנה כמה פעמים תכסה אותו בצבע. ההיסטוריה אינה נראית כקו עם כיוון, אלא כרצפה מלאת שברים.

ובכל זאת — וזוהי מהלומת התופים של אפסים א — קיים סוד המסביר את כל הרסיסים הללו. אינו מטשטש אותם. מסביר. ויותר מזה: מחבר אותם יחד.

"בְּהוֹדִיעוֹ לָנוּ אֶת סוֹד רְצוֹנוֹ [...] לְקַבֵּץ בִּמְלֹאת הָעִתִּים אֶת הַכֹּל תַּחַת רֹאשׁ אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ, אֶת אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְאֶת אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (אפסים 1:9–10).

שם נושרת כל המבוכה. ההיסטוריה אינה קו ישר, ואינה ערבוביה. ההיסטוריה היא מַשפך. ולמטה, היכן שהכול זורם, עומד שם אחד.

הרסיסים והפנים האחד

דמיין מראה המונחת 1,000 רסיסים על רצפת אבן.

כל רסיס עדיין קולט משהו — פס אור, שביב צבע, זווית של עין, חלק של פה. אך השלם אבד. אינך יכול לזהות את עצמך בו. אתה רואה נצנוצים בלי פנים.

זהו היקום הנפול. בכל מקום עדיין שביבים של הכבוד הישן — יופי בשקיעה, נאמנות בנישואין, אומץ בקרבן — אך בשום מקום עוד לא הפנים השלם. רסיסי תהילה על רצפה אפלה.

ואז באה ההבטחה של פסוק י. יבוא יום שבו תושיט יד ותרים כל רסיס, אחד לאחד, ותחזיר אותם למקומם — ויחד ירכיבו שוב פנים אחד. פני המשיח. כל מה שהתפורר אי פעם, ישוקם תחת ראש אחד. המילה היוונית פירושה פשוטו כמשמעו "לכלול תחת ראש אחד" — כשם שמנהל חשבונות מסכם טור אינסופי של מספרים לסכום אחד הולם, או כשם שמצביא מקבץ שוב חיילים מפוזרים ומובסים תחת דגל אחד והופך אותם לצבא.

שום דבר שנקבץ במשיח אינו אובד.

הרסיסים שלך אינם פסולת

כעת באופן אישי לגמרי.

השנים שאתה חש כמבוזבזות. הקשר שנשבר לרסיסים ואשר זנחת. החלק של עצמך שקברת תחת הכיתוב "אבוד". בידיו של אדון ה"מקבץ את הכול", אין אף רסיס שהוא פסולת.

הוא מרים את מה שהשלכת. הוא מצרף יחד את מה שאתה מכנה מנופץ. והוא עושה זאת לא בכך שיעמיד פנים שמעולם לא קרה — כי אפילו המשיח הקם לתחייה עדיין נשא את פצעיו. הצלקות לא הוסתרו; הן פוארו. כך הוא קולט גם את שברך אל הפנים האחד, כך שאפילו צלקתך העמוקה ביותר תזהר עמו במקום לצרוב.

יוסף הבין זאת, שנים לאחר שאֶחָיו השליכוהו לבור ומכרוהו לעבד. הוא הביט בהם, ללא מרירות, ואמר: "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית 50:20). אין זו נחמה זולה של בר מזל. זהו חוק המשפך: במשיח אפילו הרע, בניגוד לכוונתו שלו, מוביל אל חיים.

סוד אינו מעורפל — הוא נחשף

היזהר עם המילה "סוד". אצלנו היא מעלה משהו מעורפל, משהו בלתי ניתן להכרה, משהו שלעולם לא תבין עד הסוף.

במקרא היא אומרת בדיוק את ההפך: תוכנית שהוסתרה זמן רב וכעת נפרשה. לא ערפל — מפת ארץ פרושה על השולחן.

במשך מאות שנים הונחה אותה תוכנית מגולגלת. הנביאים נעצו בה מבט וראו צלליות בדמדומים: עבד סובל כאן, מלך נצחי שם, ברית חדשה, רועה מדוקר. הם ראו את החלקים, אך לא כיצד הם משתלבים. ואז בא המשיח, והמפה נפרשה, ולפתע נפל הכול על מקומו: מן הדף הראשון היה זה על אודותיו.

לכן האמונה אינה קפיצה אל האפלה, כפי שמבקשים לשכנע אותך. היא תשובה לחשיפה. אינך קופץ עיוור; אתה משיב לפנים שהראו את עצמם.

קרא את חייך מלמטה

ואם ההיסטוריה היא משפך והמשיח בתחתיתו, הרי שתקבל דרך חדשה לגמרי לקרוא את חייך שלך.

לא מלמעלה, היכן שהכול נראה מנותק ושרירותי — האובדן הזה, האכזבה ההיא, אותה עקיפה בלתי מובנת שלא היתה בה כל היגיון. מלמעלה חייך הם חופן רסיסים, מפוזרים אקראית.

מלמטה, מן הנקודה שבה הכול מתכנס, זה אחרת. וראה כיצד כל רסיס — גם החד, גם המגואל בדם — תורם לתמונה אחת.

כך זה גם עם העיתון. הכותרות צועקות תוהו: ממלכות נופלות, תוכניות מתהפכות, כוחות זועמים ומאיימים. מלמעלה זהו רעש חסר טעם ומפחיד. אך מלמטה, מן המשפך, הכול נע — גם התוהו, גם ההתנגדות הגלויה, גם מה שנועד לסכל את תוכנית אלוהים — אל אותה נקודה אחת: שם שלפניו תכרע יום אחד כל ברך.

אין זו אופטימיות תמימה המבטלת את הרע במחי יד. זהו דבר הרבה יותר איתן: הביטחון האיתן כסלע שהבמאי שומר את המילה האחרונה, גם — דווקא — כשהסצנה אפלה והמוזיקה מאיימת.

העולם אינו בדרכו אל התוהו. העולם בדרכו אל פנים.

מילה כנה אחת — זה עוד לא נשלם

ובכל זאת נדרשת כאן כנות, אחרת ייבנו מגדלים פורחים באוויר.

האם אותו "קיבוץ הכול יחד" כבר קרה? בחלקו. במשיח זה החל; על הצלב הוכרעה המכה המכרעת באופן בלתי הפיך. אך הבט סביבך: הרסיסים עדיין מונחים על הרצפה. ההגשמה המלאה — ה"כול תחת ראש אחד" הנראה והמוחשי — עדיין ממתינה. היא תפציע רק כאשר יגלה את מלכותו וימלוך לעיני כל הבריאה.

אנו חיים אפוא במתח שבין ה"כבר" ל"עדיין לא". הסכום נחתם; התשלום עדיין תלוי ועומד. ודווקא במתח זה חיה הכלה: עין אחת על הרסיס שבידה, האחרת על הפנים הבאים.

הרֵם אפוא את ראשך. מה שאתה אוחז אינו שבר של דבר שנכשל. הוא עירבון של דבר הבא ללא מנוס.

---

העמקה — שלוש המילים שעליהן הכול תלוי

שלוש פעמים בשני פסוקים בוחר פאולוס מילה שאתה עלול לפסוח עליה בקלות, וכל אחת משלוש אלה נושאת את כל משקל התוכנית. כל אחת ראויה להיפרש מילה אחר מילה.

סוד — mystērion. אצלנו "סוד" פירושו דבר הנשאר נסתר; דבר שאינך יכול להגיע אליו. במקרא פירושו כמעט ההפך: גזירת מועצה שהיתה נסתרה זמן רב וכעת נחשפה בידי אלוהים. לא האפלה היא העיקר, אלא החשיפה. בפולחני המסתורין האליליים הוסתר הסוד דווקא בחרדה מפני הזר; אצל פאולוס הוא נצעק מעל הגגות. לכן נימת כל הקטע הזה חגיגית: הוא אינו מודיע על בעיה, אלא על סוד שנפרש. אותה מילה עצמה, עם אותו דפוס — נסתר מאות שנים, כעת נגלה — חוזרת אצלו שוב ושוב. "הַסּוֹד הַנִּסְתָּר [...] מִדּוֹרֵי עוֹלָם וּמִדּוֹר וָדוֹר אַךְ עַתָּה נִגְלָה לִקְדוֹשָׁיו [...] הוּא הַמָּשִׁיחַ בְּקִרְבְּכֶם תִּקְוַת הַכָּבוֹד" (קולוסים 1:26–27). ובסיום אגרת רומים: "גִּלּוּי הַסּוֹד אֲשֶׁר נֶעְלַם זֶה דּוֹרוֹת עוֹלָם אַךְ עַתָּה נִגְלָה" (רומים 16:25–26). בכל פעם אותה שלישייה: נסתר, נחשף, ובלבו לא הוראה אלא אדם. מי שיש לו המשיח, יש לו את מרכז התוכנית בקרבו.

כלכלת מלוא העתים — oikonomia tou plērōmatos tōn kairōn. שלוש מילים טעונות בזו אחר זו. oikonomia היא מלאכת הסוכן המנהל את בית אדונו — מחלק את המלאי, שומר על הסדר, מכוון הכול אל רגע גדול אחד. אלוהים אינו מנהל את העתים ללא תכלית; הוא מוליך אותן, כמנהל משק יד בטוחה, אל הגשמה. ואז המילה האחרונה: kairōn, ולא chronōn. היוונית מכירה שתי מילים לזמן. chronos הוא השעון המתקתק, המשך, השנים החולפות. kairos הוא הרגע הקבוע, הראוי, המכריע — העת הנכונה. פאולוס אינו כותב "מלוא המשך", כאילו מדובר רק בשנים שחלפו, אלא "מלוא העתים הקבועות" — וברבים. תולדות הישועה אינן רצף מקרי, אלא סדרה של רגעים שאלוהים קבע ותיאם זה לזה — עונות, עתים קבועות — המתכנסים יחד אל קציר משלים אחד. oikonomia הוא ה"כיצד" (כלכלת אלוהים), plērōma tōn kairōn הוא ה"מתי" (מלוא העת הקבועה), והמילה השלישית היא ה"מה".

לכלול תחת ראש אחד — anakephalaioō. כאן סובב הכול. המילה באה מעולם החשבון והרֶטוֹריקה: kephalaion הוא סכום ראשי, הסיכום בתחתית טור מספרים, או הנקודה הראשית שבה נכרך נאום שלם. anakephalaioō פירושו אפוא: לסכם את השלם לסכום אחד, לכרוך לכלל שלם אחד. כך משתמש בה פאולוס גם במקום אחר, בטהרה: כל המצוות "נִכְלָלוֹת בְּמִצְוָה אַחַת הִיא וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (רומים 13:9) — שם אין שמץ של "להיות ראש", רק "הובאו לסכום ראשי אחד". אך דווקא באפסים א מהדהד בה צליל שני, כי kephalaion (סכום ראשי) קשור לkephalē (ראש) — וכמה פסוקים הלאה אלוהים נותן את המשיח "לְרֹאשׁ עַל הַכֹּל לַקְּהִלָּה" (אפסים 1:22). מכאן התרגום "לְקַבֵּץ [...] אֶת הַכֹּל תַּחַת רֹאשׁ אֶחָד". שתי השכבות נכונות, ועליך לאחוז בשתיהן: כל הדברים מסוכמים לסכום אחד, וגם מוצבים תחת המשיח כראשם. הוא הסכום שבו נסגרים כל הטורים; הוא הראש שתחתיו מוצאים כל האיברים מחדש את מקומם. ובאותה תחילית קטנה ana ("שוב", "מחדש") מהדהד הד השיקום: לא סתם קובצו, אלא קובצו שוב — הושבו אל האחדות שהנפילה שברה.

הצב את השלוש זו לצד זו ובידך לב התרשים בנשימה אחת: גזירת מועצה שהיתה נסתרת מאות שנים וכעת נחשפה (mystērion), שאלוהים מוליך כסוכן העתים הקבועות אל מלואה (oikonomia tou plērōmatos tōn kairōn), ואשר תוכנה הוא זה — שכל המציאות מסוכמת לסכום אחד ומוצבת תחת ראש אחד (anakephalaioō). לא חידה מעורפלת אפוא, אלא מפה פרושה, ובתחתית המפה שם אחד.

העמקה — עד היכן מגיע "הכול"?

כשפאולוס אומר שבמשיח "הכול" מתקבץ, עד כמה רחב מותר לפרש זאת? הוא נותן את התשובה מיד לצדה: "אֶת אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְאֶת אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (אפסים 1:10). זוהי דרך דיבור שבמקרא פירושה "הכול ללא יוצא מן הכלל" — בהזכרת שני הקצוות, שמים וגם ארץ, אתה כולל את כל המציאות, בדיוק כשם ש"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" פירושו פשוט "הכול". העולם הנראה וגם הבלתי נראה. הארץ ועמיה וגם השמים וכוחותיהם. דבר אינו נופל מחוץ לכך.

ומדוע יכול הכול להתקבץ בו? מפני שהכול אי פעם החל בו. הטקסט התאום, קולוסים א, מאיית את מה שאפסים כורך בפועל יחיד, ומציב את המשיח בשלוש זיקות אל כל היקום. ראשית: בו נברא. "בּוֹ נִבְרָא כָל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ [...] הַכֹּל נִבְרָא עַל יָדוֹ וּלְמַעֲנוֹ" (קולוסים 1:16) — גם הכיסאות, הממשלות, השליטים. הכול מקור לו בו. שנית: בו לכוד יחד. "וְהַכֹּל קַיָּם יַחַד בּוֹ" (1:17) — הוא המאחה השומר ברגע זה על היקום המתפורר שלא יתפרק. שלישית: בו פויס. "וּלְרַצּוֹת עַל יָדוֹ אֶת הַכֹּל אֵלָיו [...] בַּעֲשׂוֹתוֹ שָׁלוֹם בְּדַם צְלָבוֹ [...] אֶת אֲשֶׁר בָּאָרֶץ וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם" (1:20). ההיגיון נסגר: מה שנברא בו ולכוד יחד בו, יכול גם להשתקם בו. הקיבוץ של אפסים א אינו אפוא תוספת זרה ליקום, אלא שובו של היקום אל מקורו שלו.

אך כאן יש לחתוך בכנות אי-הבנה אחת, כי היא מצויה בהישג יד. "הכול" — ביוונית ta panta — פירושו "כל הדברים", לא "כל בני האדם, איש איש". זוהי מילה למציאות, לכל היקום, לא לסיכום כל האישים. והפועל הוא "לכלול, להציב תחת ראש אחד" — לא "להושיע". אין זו אפוא תורה שלפיה לבסוף יישע כל אדם מאליו, שכל נפש תבוא הביתה בכל מקרה — אין זה פיוס הכול. מה שהטקסט אומר הוא דבר אחר ומהודק יותר: כל היקום מושב תחת ממשלת המשיח. וזה קורה בשתי דרכים בעת ובעונה אחת. אחדים מפויסים — מושבים מתוך אהבה כבנים, מרצון, בשמחה. אך כולם מוכנעים — גם המקשה את לבו מוצב תחת הראש, לא כבן מפויס אלא כיריב מובס. הממשלה כוללת אפוא גם את המשפט. האחד כורע ברך כי לבו נשבר ונרפא; האחר כורע כי כל ברך תכרע. אך תחת אותו ראש אחד יבוא בסוף הכול לעמוד. תהילת התוכנית אינה זקוקה לפיוס הכול כדי להיות גדולה עד מדהים; די בכך שהיא כבר עוצרת נשימה בכך שאף פינה נידחת של שמים או ארץ אינה נופלת מחוץ לממשלתו.

ולבסוף, על אודות הזמן, רמז כן אחד — לא כראיה חותכת, אלא כקריאה שספר זה הולך בעקבותיה. פאולוס בוחר, כפי שכבר התברר, ברבים "מלוא העתים". באגרת אל הגלטים הוא משתמש בביטוי קרוב, אך מעט שונה: "וּבִמְלֹאת הָעֵת שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ" (גלטים 4:4) — שם היחיד, העת, השעון המתקתק שנמלא כשנולד המשיח. זה מציין את ההתחלה: בביאה הראשונה הפציעה עת קבועה מכרעת, "מָלְאָה הָעֵת וְקָרְבָה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (מרקוס 1:15), הראש הוצב, הסוד נחשף, הקיבוץ הוחל. אך אפסים בוחר ברבים, העתים — וזה מצביע הלאה, מעבר לביאה הראשונה, אל הנקודה שבה כל העתים הקבועות מלאות יחד וקיבוץ הכול אכן מושלם ונראה לעין. החל בביאה הראשונה, מושלם בממשלתו הגלויה והנראית. de jure הכול כבר שלו; de facto זה עדיין בדרך. את הבריח שתחת אותה השלמה — ה"עד" הגדול של תהילים ב ותהילים קי, הרגע שבו יושתו האויבים תחת רגליו — ייפתח בחלק 5. כאן חשוב זה: יש קיבוץ אחד, עם התחלה והשלמה, ואנו עומדים בין השניים.

---

התוכנית עומדת איתן, עתיקה מן הכוכבים, עמוקה מן התוהו. אך הכול תלוי באדם אחד: האדם השני הבא לקחת את הכֶּתֶר ואת הכלה. מי הוא? ובאיזו זכות הוא תובע כיסא שאחֵר חטף? הפוך את הדף, כי כעת נפתחים שערי אולם הכיסא.

---